סימן רע"ג – שיהיה הקידוש במקום סעודה, ובו ז' סעיפים

סימן זה דן בתקנת חכמים ש"אין קידוש אלא במקום סעודה". חובת הקידוש מתבצעת במקום שאוכלים בו, והמקדש ולא אכל באותו מקום – לא יצא ידי חובת קידוש. תקנת זו נלמדת מהפסוק בנביא "וקראת לשבת עונג"[1]; המילה "וקראת" רומזת לקידוש, שבו אנו קוראים ומכריזים על קדושת היום, והמילה "עונג" רומזת לסעודה, שהיא עיקר קיום עונג השבת. ועומק הדבר, שהשבת אינה יום של איסורים במהותה, ואיסורי המלאכה נועדו לשחרר את האדם מעבודות הבית והשדה, כדי שיתפנה להקדיש את היום לה' מתוך שמחה.

סעיף א

^אאין קידוש אלא במקום סעודה (א). ^בובבית אחד מפינה לפינה חשוב מקום אחד (ב), שאם קידש לאכול בפנה זו ונמלך לאכול בפנה אחרת, אפילו הוא טרקלין גדול (ג), אינו צריך לחזור ולקדש. הגה: ומבית לסוכה חשוב כמפינה לפינה (ד) (מרדכי ערבי פסחים רמז תרי"א). ^גויש אומרים שכל שרואה מקומו, אפילו מבית לחצר, אינו צריך לחזור ולקדש (ה). ^דויש אומרים שאם קידש במקום אחד על דעת לאכול במקום אחר – שפיר דמי (ו) (ועיין לעיל ריש סי' קע"ח) (ז); ^הוהוא שיהיו שני המקומות בבית אחד, כגון מחדר לחדר או מאיגרא לארעא (ח). הגה: וכן עיקר (ט).

^אפסחים ק״א ע"א וכשמואל. הרי״ף והרא״ש והתוספות והרמב״ם בפרק כ״ט ה״ח.  

^בפסחים שם לגירסת הרא״ש והתוספות והרמב״ם שם. 

^גטור בשם רב שר שלום, והמגיד משנה שם בשם הגאונים.  

^דטור בשם רבינו ניסים.  

^הלפירוש התוספות והרא״ש.

שולחן ערוך כפשוטו

(א) במקום סעודה – כפי שהסברנו בהקדמה לסימן.

(ב) חשוב מקום אחד – אפשר לקדש בצד אחד של החדר ולאכול בצד השני, והרי זה נחשב "במקום סעודה".

(ג) טרקלין גדול – חדר ענק, מעין אולם.

(ד) כמפינה לפינה – מדובר כאן בסוכה הצמודה לבית, כך שאין הפסק בין הבית לסוכה אלא קיר הסוכה[2]. ומחדש הרמ"א שאם קידש בבית (כגון שירד גשם, או שמקדש לחולה) ורוצה כעת לאכול בסוכה – נחשב לו הדבר שקידש במקום סעודה.

(ה) לחזור ולקדש – דעה זו מקלה בהגדרת "מקום" לעניין הקידוש, ומתירה לא רק באותו החדר, אלא אפילו מחוץ לבית, כל עוד רואה ממקום הקידוש את מקום הסעודה.

(ו) שפיר דמי – תרגום: טוב הדבר. דעה זו הובאה בטור ובראשונים בשם רבינו נסים, ומיד מבאר המחבר שאין כוונתו למקום אחר לגמרי.

(ז) ריש סימן קע"ח – שם דנים במי ששינה מקומו ורוצה להמשיך לאכול, מתי צריך לחזור ולברך. והדיון שם דומה בכמה נקודות לדיני קידוש במקום סעודה.

(ח) מאיגרא לארעא – תרגום: מהגג לארץ. דעה זו מתירה לשנות מקום באותו הבית אפילו אם אין רואים ממקום הקידוש את מקום הסעודה, ואפילו אם הם אינם באותה הקומה. ובלבד שיכוון לכך מראש.

(ט) וכן עיקר – כדעה האחרונה, שאפילו אם אין רואה ממקום הקידוש את מקום הסעודה, הרי שכיוון שנשאר באותו בית כאילו קידש במקום הסעודה. להלכה, הן לפוסקים כמחבר והן לפוסקים כרמ"א, לכתחילה עדיף לקדש במקום הסעודה ממש, ובמקום הצורך אפשר לסמוך על הדעה האחרונה.

סעיף ב

^ואם קידש בבית אחד על מנת לאכול שם, ואחר כך נמלך לאכול במקום אחר – צריך לחזור ולקדש במקום שרוצה לאכול שם (י).

^וב״י מהא דרב הונא פסחים דף ק״א ע"א.

שולחן ערוך כפשוטו

(י) לאכול שם – כיוון שלא אכל במקום הקידוש, וכאמור, קידוש שלא במקום סעודה אינו נחשב לקידוש.

סעיף ג

^זאם קידש ולא סעד, אף ידי קידוש לא יצא (יא). הגה: וצריך לאכול במקום קידוש לאלתר (יב), או שיהא בדעתו לאכול שם מיד (יג); אבל בלאו הכי (יד) אפילו אכל במקום קידוש (טו) אינו יוצא (מהר"י מולין), ואם היה בדעתו שלא לאכול שם מיד, ונמלך ואכל – יצא (טז) (ב"י בסוף הסימן).

^זב"י מהא דאביי בפסחים ק"א.

שולחן ערוך כפשוטו

(יא) לא יצא – אף על פי שהחיוב לקדש במקום סעודה אינו אלא מדרבנן, חכמים תיקנו שאם לא עשה כן, לא יצא ידי חובתו גם בדיעבד.

(יב) לאלתר – מיד. כלומר: דין "קידוש במקום סעודה" אינו דן רק במקום הסעודה, אלא גם בזמנה, ויש לסעוד מיד לאחר הקידוש. דברים אלו מוסכמים גם על המחבר.

(יג) מיד – ואז גם אם מתעכב קצת, יצא בדיעבד ידי חובת הקידוש.

(יד) בלאו הכי – אם לא הייתה דעתו לאכול מיד, וגם התעכב בין הקידוש לסעודה.

(טו) אכל במקום קידוש – לאחר זמן.

(טז) יצא – שכיוון שלבסוף אכל מיד כוונתו השלילית אינה מעכבת.

סעיף ד

^חיכול אדם לקדש לאחרים אף על פי שאינו אוכל עמהם (יז), דלדידהו (יח) הוי מקום סעודה (יט). ^טואף על גב דבברכת היין אינו יכול להוציא אחרים אם אינו נהנה עמהם (כ), כיון דהאי 'בורא פרי הגפן' הוא חובה לקידוש היום – כקידוש היום דמי, ויכול להוציאם אף על פי שאינו נהנה (כא). הגה: ואפילו בקידוש של יום בשחרית בשבת – מותר לעשות כן (כב) (רבינו ירוחם וב"י בשם הרי"ף והרא"ש, וטור סי' תפ"ד). והוא שאינם יודעים (כג). יואם עדיין לא קידש לעצמו – יזהר שלא יטעום עמהם, שאסור לו לטעום עד שיקדש במקום סעודתו (כד).

^חהרא״ש פסחים פ"י סי' ה.  

^טראש השנה כ״ט.  

^יהרא״ש שם, ור' ירוחם בח״א, והגהות מיימוניות בפרק כ״ט ה״ח. 

שולחן ערוך כפשוטו

(יז) שאינו אוכל עמהם – ואין אומרים שמאחר שהוא לא יצא ידי חובת קידוש גם האחרים לא יצאו בקידושו.

(יח) דלדידהו – תרגום: עבורם, עבור השומעים.

(יט) הוי מקום סעודה – הם יוצאים ידי חובתם בקידוש מדין "שומע כעונה", ועבורם זהו קידוש במקום הסעודה.

(כ) אם אינו נהנה עמהם – בסוף סימן קס"ז למדנו שבברכות הנהנין אדם אינו יכול להוציא את חברו אלא אם כן גם הוא נהנה מאותה ברכה. אולם בברכות המצוות יכול אדם להוציא את חברו גם אם הוא בעצמו אינו יוצא ידי חובתו כעת באותה המצווה[3].

(כא) שאינו נהנה – ברכת "הגפן" בקידוש אינה על ההנאה מהיין, אלא על המצווה לקדש את השבת על היין; לכן היא נחשבת כברכת המצוות ולא כברכת הנהנין, והמקדש יכול להוציא אחרים ידי חובתם גם אם הוא בעצמו אינו יוצא ידי חובתו.

(כב) לעשות כן – אף על פי שאין בקידוש היום ברכה מיוחדת, אלא רק ברכת "הגפן", נחשבת ברכה זו כברכת המצוות ולא כברכת הנהנין. ובסימן קס"ז סעיף כ' מסכים המחבר עם דין זה.

(כג) שאינם יודעים – אולם אם הם יודעים, טוב שלכתחילה יקדש אדם שיוצא ידי חובתו בקידוש זה. וכתבו הפוסקים שבדיעבד יצאו השומעים גם אם ידעו שהמקדש אינו סועד עמהם.

(כד) במקום סעודתו – המקדש עבור אחרים, בעוד הוא עצמו מתכוון לסעוד אחר כך במקום אחר, ייזהר שלא לשתות מיין הקידוש, שהרי הוא אינו יוצא ידי חובת קידוש שלא במקום סעודתו, ואסור לו לטעום קודם הקידוש. לכן ייתן לסועדים לשתות מהיין.

סעיף ה

^ככתבו הגאונים: הא דאין קידוש אלא במקום סעודה, אפילו אכל דבר מועט (כה), או שתה כוס יין שחייב עליו ברכה (כו) – יצא ידי קידוש במקום סעודה, וגומר סעודתו במקום אחר (כז). ודוקא אכל לחם או שתה יין, אבל אכל פירות – לא (כח). הגה: ולפי זה היה מותר למוהל ולסנדק לשתות מכוס של מילה בשבת בשחרית, אם שותין כשיעור (כט) (ב"י), אבל נהגו ליתן לתינוק (ל) (הגהות מיימוניות פרק כ"ט).

^כטור בשמם, ובית יוסף אפילו לדעת תוספות והרא״ש.

שולחן ערוך כפשוטו

(כה) דבר מועט – הכוונה לשיעור כזית, המחייב ברכה אחרונה, כמבואר בהמשך המשפט.

(כו) שחייב עליו ברכה – כלומר ששתה שיעור רביעית, המחייבת ברכה אחרונה. בעוד שלצאת ידי חובת קידוש די בשתיית רוב רביעית[4].

(כז) במקום אחר – שכיוון שאכל מעט במקומו יצא ידי חובת קידוש, אולם טרם יצא ידי חובת סעודת שבת. ויכול לאוכלה במקום אחר ולא יקדש שוב.

(כח) פירות לא – פירות אינם נחשבים כסעודה לעניין הקידוש. ומאכל שברכתו "מזונות" נחשב, ולכן אם אכל כזית עוגה לאחר הקידוש יצא ידי חובתו. המחבר כתב דין זה בשם הגאונים, הואיל ואין הדין מוסכם על הכול; לכן אף שאפשר לסמוך על שיטה זו, ודאי שעדיף לקדש במקום הסעודה ממש. הלכה זו מעשית מאוד לגבי הקידוש שנוהגים לעשות לאחר תפילת מוסף, שאפשר לצאת בו ידי חובת קידוש אף באכילה מועטה.

(כט) אם שותין כשיעור – כאשר ברית מילה חלה בשבת ישנו מנהג רווח לקיימה בתפילה[5]. ברכות הברית נאמרות על הכוס, ואפשר לצרף אליהן את פסוקי הקידוש, אולם היות שאין סעודה במקום יש לדון כיצד יכול המברך לשתות מהיין. יש שכתבו שייתנו לקטן לשתות, אולם הרמ"א כותב שהמברך יכול לסמוך על כך שרביעית יין נחשבת כסעודה לעניין הקידוש. ולהלכה כך נוהגים גם הספרדים.

(ל) ליתן לתינוק – משום שלא סמכו על שיטת הגאונים הנזכרת. אולם כאמור, מעיקר הדין מותר למברך לשתות, ובלבד שישתה רביעית.

סעיף ו

^לואם קידש בביתו ושמע שכנו (לא) ושלחן ערוך לפניו (לב) – יוצא בו, דשפיר הוי מקום סעודה (לג); ^מוכגון שנתכוין השומע לצאת, ומשמיע להוציא (לד).

^לטור ור' ירוחם ח״א וסמ״ק והגהות מיימוניות פרק כ״ט.  

^משם, מהא דר״ה דף כ״ח ע"ב.

שולחן ערוך כפשוטו

(לא) שכנו – כלומר שהשכן שמע מביתו קידוש שנאמר בבית אחר.

(לב) לפניו – לפני השכן.

(לג) מקום סעודה – כיוון שהשכן שומע את הקידוש במקום שהוא סועד בו, נחשב הדבר כ"קידוש במקום סעודה", אף שאין זה מקום הסעודה של המקדש.

(לד) ומשמיע להוציא – תנאי זה אינו משום "קידוש במקום סעודה", אלא כלל בהלכות ברכות: המברך עבור אחרים צריך לכוון להוציא את השומעים ידי חובתם, והשומעים צריכים גם הם לכוון לצאת ידי חובה; ועל ידי כוונתם נחשבים השומעים כמברך עצמו.

סעיף ז

^ניש אומרים שאין מקדשים אלא לאור הנר (לה); ויש אומרים שאין הקידוש תלוי בנר, ^סואם הוא נהנה בחצר יותר מפני האויר או מפני הזבובים – מקדש בחצר ואוכל שם אף על פי שאינו רואה הנר, שהנרות לעונג נצטוו ולא לצער (לו), והכי מסתברא (לז).

^נרא״ש פסחים פ"י סי' ה' בשם יש אומרים, ומרדכי מהא דאביי פסחים ק״א ע"א. 

^סטור בשם גאון, ומרדכי בשם ר' שמחה וכ״כ הגהות מיימוניות פרק ה׳.

שולחן ערוך כפשוטו

(לה) לאור הנר – לשיטה זו תקנת הדלקת נרות שבת עניינה שיאכל לאור הנרות שהדליק.

(לו) ולא לצער – דעה זו גורסת שתקנת הדלקת הנרות תכליתה להרבות אור אם צריך לאור, אבל לא שיצטער לאכול דווקא במקום הנר.

(לז) והכי מסתברא – להלכה, שיכול לצאת ולאכול שלא במקום הנרות. ולכתחילה ודאי שעדיף לסדר את הנרות במקום הסעודה. אם אוכלים שלא במקום הנרות, למדנו בסימן רס"ג סעיף ט שיש להדליק נרות ארוכים, כדי שייהנה מאורם כשיחזור לביתו לאחר הסעודה.

[1]. על פי הרי"ף פסחים כ ע"א; והר"ן שם ד"ה "אף" כתב שמקור לימוד זה ברב אחאי גאון.

[2]. במקומו של הרמ"א נהוג היה להסיר את הגג באחת מפינות חדר המגורים, ושם לסכך ולבנות מחיצות.

[3]. משום שהמברך שייך במצוות חברו, שהלא "כל ישראל ערבים זה בזה", כפי שראינו שם בהערה 15.

[4]. ראו סימן ק"צ סעיף א. יש שפירשו שהכוונה כאן לרביעית מלבד כוס הקידוש, אבל אין נראה כן מלשון המחבר, וכן מוכח מדברי הרמ"א בהמשך, שהמברך בברית מילה שותה רביעית מכוס הברכה.

[5]. הרמ"א נהג לקיימה לאחר תפילת שחרית, לפני קריאת התורה. ויש שנהגו להמתין עם הברית עד לאחר מוסף.