סימן רע"ד – דיני בציעת הפת בשבת, ובו ד' סעיפים

סימן זה דן בבציעת הפת בסעודות השבת. הוא נשנה לאחר הסימן הקודם, שעסק בחיוב לקדש במקום סעודה, הואיל ואכילת הלחם היא עיקרה של הסעודה.

סעיף א

^אבוצע על שתי ככרות (א) הגה: שלימות (ב), ^בשאוחז שתיהן בידו ובוצע התחתונה (ג). הגה: ודוקא בלילי שבת (ד"ע), אבל ביום השבת או בלילי יום טוב בוצע על העליונה (ד) (כל בו, והגהות מיימוני פ"ח מהלכות חמץ ומצה), והטעם הוא על דרך הקבלה (ה).

^אשבת קי״ז ע"ב כרב כהנא, כפרש״י ורמב״ם בפרק ז׳ מהל׳ ברכות ה״ד.  

^בכל בו בשם יש נוהגים, והב״י בשם גדולים ושכן נכון.

שולחן ערוך כפשוטו

(א) שתי כיכרות – המן במדבר ירד מדי יום, ובימי שישי ירד במנה כפולה, ליום שישי ולשבת – שבו לא ירד המן. זכר לברכה שהייתה במן לכבוד השבת, יש לכבד את סעודת השבת בלחם משנה. במילים "בוצע על שתי כיכרות" כוונת המחבר שבעת הברכה אוחז שתי כיכרות בידו, כמובא בהמשך המשפט. כדי שכל הסועדים יקיימו דין זה, מי שאין לו לחם משנה לא יברך "המוציא" בעצמו, אלא יכוון לצאת בברכתו של המברך על שתי הכיכרות.

(ב) שלימות – כיוון שלכבוד הברכה והשבת יש לבצוע על לחם שלם. דין זה מוסכם על המחבר. ואם אין לו כיכרות לחם שלמות יברך על שתי חתיכות לחם.

(ג) התחתונה – הראשונים הביאו מחלוקת מנהגים בעניין זה. המצדדים בבציעת העליונה הסבירו שהדבר עדיף משום הכלל "אין מעבירים על המצוות", והחלה העליונה נחשבת כקרובה יותר, לכן יבצענה. ונראה שלדעת המחבר הכלל "אין מעבירים" נאמר רק אם אין עדיפות על מה לבצוע, אבל אם מעדיף את התחתונה משום שזו ההלכה, הדבר אינו בכלל העברה על המצוות.

(ד) על העליונה –  המנהג לבצוע את התחתונה קיים דווקא בליל שבת, אולם בבוקר לא נאמר מנהג זה, ולכן יש לבצוע בבוקר את העליונה – שהרי "אין מעבירים על המצוות". ונראה שמנהג הספרדים הוא לבצוע על החלה העליונה בין בערב ובין בבוקר, ואין נוהגים בכך כמחבר[1].

(ה) עד דרך הקבלה – נציע לכך הסבר: מובא שלחם המשנה הוא כנגד "זכור ושמור"[2]. כבר הזכרנו ש"זכור" מכוון להפנמת ערכי השבת, ו"שמור" לשמירת איסורי השבת. בליל שבת יש להדגיש את בחינת ה"שמור", המזוהה עם החלה התחתונה, כיוון שיש להדגיש שראשית אנו שומרים על מצוות ה', ורק אחר כך מגיעים למדרגה הגבוהה יותר של הבנתם, כדין "נעשה ונשמע". החלה העליונה, שהיא כנגד "זכור", מסמלת את ה"נשמע", שהוא במדרגה גבוהה יותר מה"נעשה"; אלא שצריך להתחיל עם ה"נעשה", ולכן בערב בוצעים את החלה התחתונה.

סעיף ב

^גמצוה לבצוע בשבת פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה (ו). הגה: ועיין לעיל סימן קס"ז (ז).

^גשבת קי״ז ע"ב וכרבי זירא לפי פירוש רש״י, ובברכות ל״ט ע"ב.

שולחן ערוך כפשוטו

(ו) לכל הסעודה – מצד אחד יש בחיתוך פרוסה גדולה משום כבוד לסעודה, ומצד שני החותך כך נראה כרעבתן. המחבר מכריע להלכה שאין לעשות כן בחול, ומי שמקפיד על כך – ניכר שבשבת עושה זאת משום כבוד השבת, ואינו נראה כרעבתן. אם מעדיפים, אפשר גם לחתוך בברכת "המוציא" חתיכות רבות ולהניחן על השולחן כדי שיוכלו המסובים לקחת, וגם כך מכבדים את סעודת השבת בשפע של לחם.

(ז) סימן קס"ז – סעיף א', שם מבואר שבחול אין לפרוס חתיכה גדולה.

סעיף ג

^דאין המסובין רשאים לטעום עד שיטעום הבוצע (ח), ^הואם יש לפני כל אחד לחם משנה – יכולים לטעום אף על פי שעדיין לא טעם הוא (ט).

^דברכות מ״ז ע"א. 

^הר' יונה, והרא״ש שם ובריש פרק ערבי פסחים, והתוספות שם.

שולחן ערוך כפשוטו

(ח) עד שיטעום הבוצע – המסובים המקבלים פרוסה מבעל הבית צריכים לכבד אותו, ולא להתחיל לאכול לפני שהוא עצמו אוכל. ודין זה הוא מדיני דרך ארץ[3].

(ט) לא טעם הוא – משום שאז אינם תלויים בברכתו. ובמקרה כזה גם אין להמתין שלא לצורך בין נטילת ידיים לברכת "המוציא", וכל אחד יברך לעצמו.

סעיף ד

^וסעודה זו ושל שחרית אי אפשר לעשותה בלא פת (י).

^והתוספות והרא״ש בפסחים שם מהא דאביי פסחים ק״א ע"א.

שולחן ערוך כפשוטו

(י) בלא פת – משום שסעודה מכובדת כוללת אכילת לחם, וממילא גם נטילת ידיים וברכת המזון.

המחבר מדגיש כאן שזו חובה דווקא בשתי סעודות השבת העיקריות, משום שבסעודה השלישית יש המקלים בכך, כמבואר בסימן רצ"א סעיף ה.

[1]. על פי כף החיים אות ב.

[2]. של"ה שבת, פרק תורה-אור אות צ"ו.

[3]. בדומה לדין בשתיית הכוס, שאותו למדנו בסימן רע"א סעיף טז. דין טעימת הלחם לפני המברך נשנה גם בסימן קס"ז סעיף טו.