סימן רע"ו – דיני נר שהדליק אינו יהודי בשבת, ובו ה' סעיפים

בתחילת הלכות שבת למדנו שאין לבקש מגוי לעשות מלאכה בשבת. בסימן זה מתבאר שאם גוי עושה מלאכה בשבת עבור יהודי, אפילו אם לא ביקש ממנו – אסור לישראל ליהנות מאותה המלאכה בשבת עצמה. טעם הגזרה, שאם נתיר את הדבר בהנאה יש מקום לחשוש שיהודי יבקש מהגוי לעשות מלאכה עבורו, או אפילו שהגוי יבין מעצמו שזה רצונו של היהודי, ואז ייחשב כשלוחו.

סימן זה עוסק בדיני הנאה מנר שגוי הדליק עבור יהודי, וסימן שכ"ה יעסוק באופן כללי בגוי העושה מלאכה עבור יהודי; ונראה שהשולחן ערוך[1] הקדים לדבר על הדלקת הנר כחלק מרצף הלכות הנר, שבהן אנו עוסקים. יש להעיר שגזרה זו נאמרה כאן על הדלקת הנר, שאסורה מהתורה משום מבעיר.

סעיף א

^אנכרי שהדליק את הנר בשביל ישראל – אסור לכל (א), ^באפילו למי שלא הודלק בשבילו (ב). הגה: ואין חילוק בזה בין קצב לו שכר או לא קצב, או שעשאו בקבלנות או בשכירות, דהואיל והישראל נהנה ממלאכה עצמה בשבת – אסור בכל ענין (ג) (הגהות אשרי פרק קמא דשבת, וב"י בשם סמ"ג וסה"ת). ^גאבל אם הדליקו לצרכו (ד); ^דאו לצורך חולה ישראל (ה), אפילו אין בו סכנה; הגה: או לצורך קטנים, דהוא כחולה שאין בו סכנה (ו) (מרדכי רמז ר"נ) – מותר לכל ישראל להשתמש לאורו (ז). והוא הדין לעשה מדורה לצרכו או לצורך חולה (ח). ^הויש אוסרים במדורה, משום דגזרינן שמא ירבה בשבילו (ט). הגה: מיהו אם עשה גוי בבית ישראל מדעתו (י) – אין הישראל צריך לצאת, אף על פי שנהנה מן הנר או מן המדורה (יא) (טור).

^אשבת קכ״ב ע"א במשנה.  

^בתוס׳ ורא״ש והר״ן שם.  

^גשם במשנה.  

^דסמ״ג והתרומה והגהות מיימוניות פרק ו' אות ה'.  

^הטור ושבלי הלקט בשם ר״ת והמרדכי רמז ר"נ.

שולחן ערוך כפשוטו

(א) אסור לכל – שגזרו חכמים ואסרו גם במקרה שהגוי עשה את המלאכה בלא שביקשו ממנו, כמבואר בהקדמה.

(ב) שלא הודלק בשבילו – השולחן ערוך הוסיף זאת משום שבהלכות תחומין, חפץ שהביא גוי בשבת מחוץ לתחום נאסר רק עבור מי שהחפץ הובא בשבילו. הבית יוסף הביא בשם הראשונים שני טעמים לחילוק בין ההלכות: א. איסור תחומין הוא איסור קל מדרבנן (והוא אף קל יותר משאר איסורי דרבנן של שבת, משום שאין הוא גזרה הקשורה לאיסור מלאכה).  ב. איסור תחומין מעיקרו "אינו שווה לכל", שהלא כל חפץ תחומו כתחום בעליו. מדברים אלו עולה שבשאר מלאכות דרבנן אסור ליהנות ממעשה הגוי בשבת, שהרי הסיבות לקולא ייחודיות לאיסור תחומין.

לעניין הדלקת אור חשמל על ידי גוי, מוסכם להלכה שהחשמל אסור מדרבנן[2]. בעבר ברוב נורות החשמל היה חוט להט, ובהדלקתן הייתה מלאכת מבעיר, אולם כיום רוב הנורות הן נורות פלורסנטיות ונורות לד, ואיסור הדלקתן הוא מדרבנן. לאור מה שהעלנו קודם, פעולה חשמלית מדרבנן שעשה גוי עבור יהודי אסורה בהנאה בשבת; אולם ניתן להתירה לצורך מצווה, כפי שנראה להלן.

(ג) אסור בכל עניין – בסימנים הקודמים ראינו היתר של "קצב לו שכר": עבודה של גוי עבור יהודי בשבת מותרת אם קבעו לה שכר, כיוון שכך הגוי נחשב כעובד לטובת עצמו. היתר זה נאמר דווקא כשהגוי עובד בזמנים שהוא בוחר, אבל אם זו עבודה בשכירות כאשר המעסיק היהודי קובע לגוי שיעבוד בשבת – אסור. והוא הדין כאן: כיוון שזו עבודה שנעשית בזמן שהיהודי זקוק לה – הפעולה נחשבת שנעשית בשליחות היהודי, ואסורה אף אם הגוי מקבל עליה שכר. דברי הרמ"א הללו מוסכמים על המחבר.

(ד) אם הדליקו לצרכו – אם הגוי הדליק עבור עצמו, וזה כמובן מותר.

(ה) חולה ישראל – בסימן שכ"ח מבואר שבמקום חולי לא אסרו חכמים אמירה לגוי, אף בחולה שאין בו סכנה. וכל שכן שמותר ליהנות ממלאכה שעשה הגוי מעצמו בשביל ישראל.

(ו) שאין בו סכנה – גם פרט זה מוסכם על המחבר.

(ז) לכל ישראל להשתמש לאורו – גם לאותם שאינם חולים.

(ח) או לצורך חולה – לדעה זו דין המדורה הוא כדין הנר, ומותר ליהנות מהמדורה אם הגוי הבעירה לצורכו, או לצורך ישראל חולה.

(ט) שמא ירבה בשבילו – לדעה זו דין המדורה חמור מדין הנר, היות שנר גודלו אחיד, אבל במדורה יש חשש שאם הגוי יידע שגם היהודי ייהנה ממנה, הוא יגדיל אותה עבורו[3].

(י) מדעתו – כלומר שהגוי הבעיר מדורה בבית יהודי לצורך היהודי.

(יא) מן המדורה – כיוון שיכול לשהות בחדר גם ללא המדורה. אבל לא יעשה בביתו דברים שלא היה יכול לעשות לולא הדליק הגוי את הנר, כגון לקרוא. ויש להעיר לגוי שלא יעשה זאת בפעם אחרת[4].

סעיף ב

^וישראל וגוים שהסיבו יחד, והדליק גוי נר – אם רוב גוים, מותר להשתמש לאורו (יב); ואם רוב ישראל, או אפילו מחצה על מחצה, אסור (יג). ^זואם יש הוכחה שלצורך גוים מדליקה, כגון שאנו רואים שהוא משתמש לאורה – אף על פי שרוב ישראל, מותר (יד). הגה: יש אומרים דמותר לומר לגוי להדליק לו נר לסעודת שבת, משום דסבירא ליה דמותר אמירה לגוי אפילו במלאכה גמורה (טו) במקום מצוה (טז) (ר"ן שבת נ"ו בשם העיטור), שעל פי זה נהגו רבים להקל בדבר לצוות לגוים להדליק נרות לצורך סעודה, בפרט בסעודת חתונה או מילה, ואין מוחה בידם (יז). ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול, דהא רוב הפוסקים חולקים על סברא זו (יח). ועיין לקמן סי' ש"ז סעיף ה (יט).

^ושבת קכ"ב ע"א בברייתא. 

^זשם מעובדא דשמואל.

שולחן ערוך כפשוטו

(יב) מותר להשתמש לאורו – אנו מניחים שהגוי הדליק את הנר עבור הרוב, שאינם יהודים, ולכן איננו רואים את ההדלקה כנעשית בשליחות יהודים, ומותר ליהנות מן האור.

(יג) אסור – כיוון שאנו מניחים שהנר הודלק עבור היהודים, שהם הרוב. ובמחצה על מחצה הנר הודלק גם עבור היהודים, ודי בכך לאסור את אור הנר בהנאה.

(יד) מותר – כיוון שההליכה על פי הרוב היא רק דרך לברר את הדברים, ונעזרים בה כאשר אין דרך אחרת לברר.

(טו) במלאכה גמורה – כלומר מלאכה מהתורה.

(טז) במקום מצוה – לדעה זו, כשם שחכמים לא אסרו אמירה לנכרי במקום חולי, כך לא אסרו אמירה לנכרי במקום מצווה; וסעודת שבת היא חלק ממצוות עונג שבת.

(יז) ואין מוחה בידם – ודעת המחבר היא שאמירה לנכרי מותרת במקום מצווה באיסורי דרבנן, כמבואר בסימן ש"ז סעיף ה.

(יח) חולקים על סברא זו – משום שאין לומר לנכרי לעשות איסורי תורה אפילו במקום מצווה, אלא לצורך גדול. וכאמור, מדובר כאן על הדלקת נר, ולא על הדלקת החשמל שבימינו, שאיסורה בדרך כלל מדרבנן[5].

(יט) ש"ז סעיף ה – שם מביא המחבר שיטה האוסרת אמירה לגוי לדבר מצווה אפילו באיסור דרבנן, והרמ"א מביא את השיטה המתירה לצורך מצווה אפילו במלאכה דאורייתא. למעשה, ההוראה הן לאשכנזים והן לספרדים היא לאסור אמירה לנכרי לצורך מצווה במלאכות מהתורה, ולהתיר במלאכות מדרבנן. ויש מקומות שנהגו לסמוך על דברי הרמ"א, ולהתיר על ידי גוי לצורך מצווה אפילו מלאכה מהתורה. ונראה שבשעת דחק גדולה יכולים גם הספרדים לסמוך על שיטה זו, אך לא כהנהגה קבועה.

סעיף ג

^חאם אומר אדם לעבדו או לשפחתו לילך עמו והדליקו הנר, אף על פי שגם הם צריכים לו – אין זה לצורך הגוי, כיון שעיקר ההליכה לצורך ישראל (כ). הגה: ומותר לומר לגוי לילך עמו ליטול נר דלוק כבר, הואיל ואינו עושה רק טלטול הנר בעלמא (כא) (רבי' ירוחם, והגהות מרדכי רמז רנ"ב, והגהות מיימוני פ"ו).

^חטור והגהות מיימוני בפ״ו.

שולחן ערוך כפשוטו

(כ) לצורך ישראל – ולכן אסור ליהנות מאור זה, אף שהודלק לצורך קבוצה שיש בה רוב גויים. שכיוון שההליכה היא לצורך היהודי, אין זה דומה לסעודה שהוזכרה בסעיף הקודם.

(כא) טלטול הנר בעלמא – אם הנר כבר דולק, טלטולו הוא איסור מדרבנן. ואף שראינו שגם באיסור דרבנן אין להתיר אמירה לנכרי כי אם לדבר מצווה, מוקצה נחשב כאיסור דרבנן קל – ועל כן הדבר מותר.

סעיף ד

^טאם יש נר בבית ישראל ובא גוי והדליק נר אחר, מותר להשתמש לאורו בעוד נר הראשון דולק (כב); אבל לאחר שיכבה הראשון אסור להשתמש לאור השני (כג). וכן אם נתן (כד) שמן בנר הדולק, מותר להשתמש עד כדי שיכלה השמן שהיה בו כבר, ואחר כך אסור (כה). הגה: ומותר למחות בגוי שבא להדליק נר או להוסיף שמן (כו) (טור).

^טהגהות מיימוניות שם, והתרומה והמרכי רמז ר"נ.

שולחן ערוך כפשוטו

(כב) דולק – כיוון שאור הנר שהדליק הגוי אינו הכרחי עבורו, שהרי היה לו אור גם קודם לכן.

(כג) לאור השני – שאז כל הנאתו היא מהמלאכה שהגוי עשה עבורו.

(כד) אם נתן – גוי.

(כה) ואחר כך אסור – אף על פי שהנר דלק ברצף. כל עוד הנר דולק מכוח ההדלקה הראשונה, מותרת ההנאה מאורו; וכשדולק מכוח הוספת השמן, ההנאה מאורו היא הנאה ממעשה שבת שגוי עשה עבור יהודי, והיא אסורה.

(כו) להוסיף שמן – ואין אומרים שאסור להתערב במעשיו של הגוי, אלא אדרבה, ראוי למחות אם הוא בא לעשות מלאכה בשבת עבור יהודי.

סעיף ה

^יבארצות קרות מותר לומר לגוי לעשות מדורה בשביל הקטנים (כז), ומותרין הגדולים להתחמם בו (כח); ואפילו בשביל הגדולים מותר אם הקור גדול, שהכל חולים אצל הקור (כט); ולא כאותם שנוהגים היתר אף על פי שאין הקור גדול ביום ההוא* (ל).

^יהגהות מרדכי בשם תשובת ר׳ ישראל, והגה׳ מיימוניות פ״ו בשם ר׳ יום-טוב ושאר פוסקים. 

*(תשלום דיני מלאכת הגוי בעד ישראל בסי׳ שכ״ה, ודיני אמירה לגוי בסימן ש״ז וסי׳ של״ח, ודין שביתת העבד בסי׳ ש״ד).

שולחן ערוך כפשוטו

(כז) בשביל קטנים – וכן עבור זקנים או חולים.

(כח) להתחמם בו – כיוון שהמדורה הודלקה בהיתר. ואין חוששים שיבוא להוסיף בשביל הגדול, מפני שהחימום לצורך הקטן מספיק לכולם.

(כט) אצל הקור – וראינו בסעיף א' שבמקום חולי לא גזרו חכמים שלא ליהנות ממלאכת הנוכרי. ועל פי זה מותר בימים חמים מאוד לבקש מגוי להדליק את המזגן. וכן מותר לבקשו להדליק את המזגן לצורך מצווה, כיוון שבהדלקת המזגן אין אלא איסור דרבנן.

(ל) ביום ההוא – כלומר שביום שאינו קר במיוחד אין לעשות מדורה בעבור גדולים, אלא רק בעבור קטנים וזקנים.

[1]. בעקבות הטור.

[2]. אמנם ישנם פוסקים הרואים את החשמל כאיסור תורה (כרב עוזיאל שאסר משום מכה בפטיש, וכחזון איש שאסר משום בונה), אולם הגרש"ז אויערבך ורוב הפוסקים הכריעו שהאיסור הוא מדרבנן, וכן הכרענו בחיבור זה.

[3]. ראו סימן שכ"ה סעיפים י-יא, שם התבארה גזרה זו. ולעתים אסרו ליהודי ליהנות מבישול ושאיבת מים של גוי אף אם עושה בעבור עצמו, "שמא ירבה".

[4]. סעיף זה עוסק באור המדורה, ובסעיף ה' יבואר מתי מותר ליהנות מחום המדורה.

[5] וראו דברי הבן איש חי בשו"ת רב פעלים או"ח ח"ב מ"ג, שהקל לומר לנכרי להדליק נר לצורך מצווה אם משלמים לו בעבור זאת, כלומר שצירף את דעת המקלים בדבר מצווה לדעת המקלים כשהגוי מקבל שכר.