נתיבות משה

"אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ, וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן – יְהוֹשֻׁעַ". (י"ג ט"ו).

בעקבות הגמרא (במסכת סוטה דף ל"ד עמ' ב') מפרש רש"י כי שינוי שמו של הושע היה בעצם תפילה של משה עליו, שלא ייכשל, ועל כן הוסיף משה את האות יו"ד לשמו, כאומר: "י-ה יושיעךָ מעצת מרגלים".

הקושי מזדקר לָעין, שהלוא בשעת שילוחם כשרים היו כל הנבחרים לתור את הארץ, ומדוע יחשוד בהם משה ויתפלל שלא יילכד יהושע ברִשתם?

אין זאת, אלא שעלינו להשיב שבליבו של משה ניקר חשש עמום, לא מוגדר ולא מפורש – בבחינת 'ליבא לפומא לא גליא' – שֶדבר-מה בַּשליחות הזו עלול להשתבש. אנו יודעים על רגשות של "כמעט ידיעה" ביחסי אב ואם לילדיהם, כאשר חשים ההורים לפעמים מעין נקיפת לב שֶמשהו רע עתיד לקרות הפעם. הרגשה כזו באה מעומקו של הקשר הנפשי, וקשר כזה אכן התקיים בין משה ליהושע, בין הרב לבין תלמידו הנאמן אשר לא מש מתוך האוהל.

*

…"וַיֹּאמֶר [משה] אֲלֵיהֶם: עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב, וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר. וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִיא, וְאֶת הָעָם הַיּוֹשֵׁב עָלֶיהָ, הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה? הַמְעַט הוּא אִם רָב? וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהּ, הֲטוֹבָה הִיא אִם רָעָה? וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה, הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים? וּמָה הָאָרֶץ, הַשְּׁמֵנָה הִיא אִם רָזָה? הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן?". (י"ג י"ז-כ').

יש להדגיש שמהדרכתו של משה, ומן הבדיקות אשר ביקש לעשות, אנו למֵדים כי הוא לא התכונן עתה לתבוסת האויבים בדרך נס, אלא עמד להכין מלחמה על פי שכל ישר, כדרך הטבע, על סמך הכרת היריב וידיעת המציאות.

משימתם של המרגלים לא כללה את תכנון הקרבות, ומשה לא ביקש שיאמרו לו היאך ניתן להתגבר על הקשיים. הוא ציפה לקבל את תמונת המצב, ועל פי המידע יכול היה – אלמלא קלקלו המרגלים – להכין את הפעולה כפי כוחם של ישראל, אשר אל להם לבקש נִסים כאשר ניתן לתכנן בתבונה ולהילחם בגבורה, במיטב כישרון המעשה.

*

"וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ מִמִּדְבַּר צִין עַד רְחוֹב לְבוֹא חֲמָת. וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב, וַיָּבוֹא עַד חֶבְרוֹן"… (י"ג כ"א-כ"ב).

הגמרא במסכת סוטה (דף ל"ד עמוד ב') מדייקת בלשון התורה ומעלה את השאלה מדוע עבר הכתוב מלשון רבים ללשון יחיד, שֶתחילה נֶאמר "וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ", ושוב "וַיַּעֲלוּ", ולבסוף נֶאמר: "וַיָּבוֹא עַד חֶבְרוֹן".

תשובת הגמרא היא שהיה זה כלב לבדו אשר הלך חברונה, ותכלית ביאָתו שמה היתה כדי להשתטח על קברי האבות במערת המכפלה, והיה מבקש מהם: "בקשו עלי רחמים, שאנצל מעצת מרגלים" – וכך פירש גם רש"י את הכתוב כאן.

ובכן, אם קודם אמרנו שֶמשה הרגיש צורך להתפלל על יהושע טרם שילוחו, הנה עתה מנקר גם בליבו של כלב אותו חשש מחבריו לַמסע – והוא מתפלל על עצמו ליד קברי אברהם יצחק ויעקב. בכך שונה כלב מיהושע, שזה נסמך על משה ותפילתו, וזה מתגבר בעצמו, באימוץ לבבו ובחוסן רוחו – תוך שהוא שואב כוח מאמונתם וְיראתם של האבות. על כן זכה כלב להבטחה וברכה מיוחדת, לו ולבניו, ככתוב (י"ד כ"ד): "וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ, וַיְמַלֵּא אַחֲרָי, וַהֲבִיאוֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה, וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה".

*

"וַיּוֹצִיאוּ דִּיבַּת הָאָרֶץ … לֵאמֹר: … אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִידּוֹת. … וַיִּלּוֹנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרוֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל … וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה". (י"ג ל"ב עד י"ד ד').

עלינו לומר שדברי המרגלים – כל דיבת הארץ והפחדת העם – לא באו אלא לשם המסקנה: "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה", והסיבות שנתנו לכך היו רק כּסוּת עיניים והסוואה. כי בעצם חששו ראשי העם מן הכניסה אל הארץ לא בגלל שמאזן הכוח מול האויבים נטה לרעתנו, אלא מסיבה רוחנית עקרונית. הם הבינו שחיי העם בארץ ישראל חייבים להיות בדרגה גבוהה ביותר, דרגת הנבואה והשראת השכינה – והם פחדו מן התביעה הזאת, ונרתעו מן האתגר הכרוך בכך.

אשר על כן הם ביקשו להפוך את הקערה על פיה, לשוב מצריימה, כדי לחיות "כבני אדם רגילים" בעלי חולשות ותאוות, אפילו אם יידרשו להיות עבדים לעם אחר. גם שם – כך דימו לעצמם – הם יקיימו את התורה והמצוות, אולם בדרגה "אנושית", ארצית, ללא התביעה הרוחנית להתנשא עד שמי השמים ולעלות כמלאכים בַּסולם המוצב ארצה אשר ראשו מגיע השמיימה.

*

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה … אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִישֶׁנּוּ, וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': … וְאָמְרוּ הַגּוֹיִים אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: מִבִּלְתִּי יְכוֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם, וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר. … סְלַח נָא לַעֲווֹן הָעָם הַזֶּה כְּגוֹדֶל חַסְדֶּךָ … וַיֹּאמֶר ה': סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ". (י"ד י"א-כ').

שוב, כבחטא העגל, רואים אנו את מסירותו ואהבתו המופלאה של משה – הן אל הקב"ה, והן אל בני ישראל, אפילו כשנופלים הם אל תהומות החטא. רק את עצמו אין משה מחשיב לכלום, ואת ההצעה לבנות את העם מזרעו הוא דוחה כי היא תמעט מגודלו של אֱ-לֹהי ישראל בַּגויים. זהו משה, נאמן במאת האחוזים אל הקב"ה, נאמן לא פחות אל העם, את שניהם הוא אוהב אהבה גמורה ואהבותיו נוסכות כוח זו בזו בכפל כפליים – עד אשר הוא נַענֶה וזוכה לַהבטחה: "וַיֹּאמֶר ה': סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ".

*

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: כִּי תָבוֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם. וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה' עוֹלָה אוֹ זֶבַח, לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה אוֹ בְּמוֹעֲדֵיכֶם, לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה' מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן". (ט"ו א'-ג').

לאחר כל המאורעות הקשים של פרשת המרגלים – ולאחר שנגזר על כל בני הדור ההוא למות בַּמדבר – בכל זאת מקבלים אנו משב רוח אופטימי בַּמעבר אל העניין הבא, "כִּי תָבוֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם", ובארץ הזאת, ארץ החיים, נקריב קרבנות לה'.

ניתן היה לחוש את התחדשות החיים כבר בתוך פרשת המרגלים, כאשר מתו מוציאי דיבת הארץ רעה, אך שניים מהם נבחרו לְחיים – "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהוֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ" (י"ד ל"ח) – וכך נוכחים אנו כי אף על פי כן ולמרות הכול, מתוך כל הצרות והגזירות, עם ישראל חי!

*

"וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר … וְעָשָׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה', כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה. הַקָּהָל, חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר, חֻקַּת עוֹלָם לְדוֹרוֹתֵיכֶם, כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי ה'. תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם". (ט"ו י"ד-ט"ז).

שוב מדגישה התורה את השִוויון הגמור בין בני ישראל לבין הגֵר הגר בתוכם – כאשר הדגישה כבר קודם, כמה וכמה פעמים. אין זאת, אלא שזהו עניין מהותי אשר יש לשנן אותו באוזני העם – כי בעולם העתיק היתה זו מהפכה של ממש. עד היום הזה אין הדבר מובן מאליו גם במדינות הקרויות "נאורות" – כגון בשווייץ, שם נולדתי וגרתי יותר מארבעים שנה – ומדינות רבות אינן מעניקות זכויות שוות למי שאיננו בן העם, אף אם נולד על אדמת המדינה. מסתבר אפוא שלמדינות "העולם הנאור" יש עוד הרבה מה ללמוד מאִתנו, מתורתנו אשר צִוותה כי "תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם".