על שולחן השבת

הדלקה עושה מצווה

שאול דוד בוצ'קו

במסכת שבת למדנו: 'כבתה אין זקוק לה'[1] – אם נר חנוכה כבה בטרם עברה חצי השעה שהוא צריך לדלוק, אין צורך להדליקו שוב.

מדוע? השולחן ערוך מסביר על פי הגמרא: 'הדלקה עושה מצוה. לפיכך אם כבתה קודם שעבר זמנה אינו זקוק לה.'[2] כוונתו שהדלקת הנרות כהלכתה היא עצמה קיום המצווה, ולכן הוא קיים את המצווה ברגע שהדליק, ובלבד שבשעת ההדלקה יהיה מספיק שמן בנרות כדי שיוכלו לדלוק חצי שעה.

הלכה זו תמוהה. הלא מטרת הדלקת הנרות של חנוכה היא לפרסם את הנס,[3] ובכמה במקומות[4] אף מדגישה הגמרא שצריך שהעוברים ושבים יוכלו לראותם. זוהי גם הסיבה שיש להניח את הנרות בפתח הבית[5] הפונה לרשות הרבים. לפי זה היה ראוי שהחיוב יהיה שהנרות ידלקו בפועל במשך אותה חצי שעה, כדי שבני אדם יוכלו לראות את הנרות ועל ידי זה להיזכר בנס.

בפרשת וישב אנו קוראים שיוסף נמכר למצרים. הבחור הצעיר הזה – בן שבע עשרה היה במכירתו[6] – הנער הגנדרן,[7] מתבולל בחברה המצרית המארחת אותו. המדרש מספר שהוא היה לובש בגדי מצרי כאדוניו. כאשר אשת פוטיפר ניסתה לפתות אותו הוא התפתה תחילה להיענות לה,[8] ורק ברגע האחרון, בעוד היא כבר אוחזת בבגדו, נס החוצה. גבורה עצומה! מהיכן שאב יוסף את הכוחות הדרושים כדי להתגבר על יצרו ברגע הקשה ביותר? והרי הוא עזב מזמן את בית אביו, ובנדודיו הרבים שהה בין המצרים די והותר כדי להיות מושפע מאורחותיהם.

רש"י[9] מביא שבאותו רגע 'נראית לו דמות דיוקנו של אביו', והחיזיון הזה הוא שגבר על יצרו. מדוע זכה יוסף פתאום לראות את  פני אביו נגלות במחזה?

כדי להבין זאת, נחזור לתחילת הפרשה: 'אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף' (בראשית לז, ב).  הפסוק בא ללמדנו שיוסף הוא ממשיכו של יעקב.[10] ואמנם יש בין יעקב ליוסף קשר שלא מצאנו לא בין אברהם ליצחק ולא בין יצחק ליעקב.

אכן, אברהם ויצחק אינם מרבים לשוחח ביניהם; הדו-שיח היחידי שהתורה מספרת עליו מתרחש בזמן העקידה. לפני כן, כאשר בישר הקב"ה לאברהם שייולד לו בן שייקרא יצחק, הוא העדיף להתפלל על ישמעאל. וכן לאחר העקידה, אברהם איננו מצווה ישירות את יצחק שלא לצאת מן הארץ, אלא פונה אל עבדו אליעזר.

היחסים בין יצחק ליעקב מוזרים עוד יותר. יצחק מעדיף את עשו על פני יעקב. וכשזה מחליט סוף סוף לשוב אל בית אביו לאחר היעדרות של 22 שנה, הוא מתמהמה יותר משנה וחצי בדרך חזרה.

שונה בתכלית הוא הקשר שבין יעקב ליוסף. כפי אמרנו לעיל, כבר בתחילת הפרשה הכתוב מודיע לנו שיוסף הוא ממשיכו של יעקב. יוסף מתואר כ'בן זקונים', ורש"י מפרש, על פי אונקלוס שתרגם 'בר חכים' (בן חכם), שאת כל שיעקב למד משֵם ומעֶבֶר הוא לימד את יוסף. שלא כיעקב עצמו, יוסף זכה ליהנות מתורתו של אביו. קשר מיוחד זה בין האב לבנו התמיד כל זמן שיוסף שהה במחיצתו של יעקב, ולכן טבעי היה שיעקב יבקש ממנו ללכת לראות את שלום אחיו ולהשכין שלום ביניהם; ויוסף שומע בקולו אף על פי שיודע הוא היטב עד כמה המשימה מסוכנת.

לפתע, במכירת יוסף למצרים, נקטע הקשר האידילי הזה באכזריות. כפי שכבר ראינו, יוסף עדיין צעיר מאוד, ופתאום נמנעת ממנו תורת אביו: הוא עלול להיטמע בחברה המצרית שמעתה הוא חלק ממנה, ושבה הוא מגיע במהרה לתפקידים בכירים.

אנו רואים כי ברגע הגורלי ידע יוסף להתגבר על יצרו. למדרגה זו של שליטה עצמית הגיע יוסף בזכות החינוך שקיבל מאביו – זו הייתה 'הדלקת אורו' של יוסף. כאשר ההדלקה נעשית כהלכתה, אין לדאוג על העתיד; אף כי יבוא חושך, הוא אינו אלא ליקוי מאורות חולף. בעבור יוסף, מאור פני יעקב לעולם איננו כבה. 

בתקופת מרד החשמונאים נמשך עם ישראל אל פיתויי התרבות היוונית. חג החנוכה מזכיר לנו כי את הכוח להשיב את העם לתורה ולעמוד איתנים מול פיתויי ההתבוללות קיבלו החשמונאים מאור האמת שאבותיהם השכילו להדליק בהם בצעירותם.

אכן, 'הדלקה עושה מצוה'.[11]

[1] שבת כא, ב.

[2] או"ח סי' תרעג ס"ב, וראה ט"ז שם ס"ק ח.

[3] שבת כג, ב.

[4] שם כא, ב; שם כב, א; ב"ק סב, ב.

[5] או החצר.

[6] בראשית לז ב; רש"י בראשית לה כט.   

[7] ראה רש"י בראשית לז, ב; בראשית רבה פד, ז; שם פז, ג.

[8] ראה סוטה לו, ב.

[9] שם לט יא, וכ"ה בגמ' סוטה שם ובמדרשים.

[10] ראה רש"י, וראה בראשית רבה פד, ו.

[11] שבת כב, ב; שו"ע או"ח סי' תרעג ס"ב.