סימן רע"ה – דברים האסורים לעשות לאור הנר בשבת, ובו י"ב סעיפים

מסימן זה ועד לסימן רע"ט מובאים חמישה סימנים הדנים בשימוש בנר בשבת. סימן זה דן מה מותר ומה אסור לעשות לאור הנר; סימן רע"ו – דין הנאה מנר שהדליק גוי בשבת; סימן רע"ז – מעשים שנאסרו שמא יגרמו לכיבוי הנר; רע"ח – ההיתר לכבות נר עבור חולה שיש בו סכנה; רע"ט – דיני מוקצה הקשורים לנר בשבת.

סימן זה דן בשימוש באור הנר בשבת. בזמן שהיו משתמשים בנרות שמן גזרו חכמים שלא לעשות  לאור הנר מעשים הדורשים דיוק, שמא יבוא להטות את הפתילה כדי להיטיב לראות, ויתחייב משום מבעיר. בהדלקת הנר קיים אפוא חשש שמא יבוא להטות, ומצד שני אנו רוצים שבשבת יוכלו האנשים ליהנות מאור הנר, ולכן תקנו להדליק נר בשבת. לכן מובאות בסימן זה חומרות הבאות להזכיר את גודל האיסור, ובזכותן יכולים חכמים להקל במקום צורך.

בזמננו, שמשתמשים באור החשמל, סימן זה אינו נוהג למעשה.

סעיף א

^אאין פולין (א) (פירוש: לבער את הכנים מהבגדים. תרגום 'בערתי הקדש' – פַּלֵּתִי), ואין קורין בספר לאור הנר, ^בואפילו אינו מוציא בפיו (ב), שמא יטה (ג). ^גואפילו הוא גבוה עשר קומות שאינו יכול ליגע אליו, שלא חלקו חכמים בדבר (ד). ^דומטעם זה יש לאסור אפילו הוא בעששית (ה) או קבוע בחור שבכותל, ^הוכן בנר של שעוה (ו).

^אשבת י״א ע"א במשנה.  

^בב״י מהא דהגהות אשר״י.  

^גשבת י״ב ע"ב.  

^דטור בשם רבינו פרץ וסמ״ק.  

^הבית יוסף.

שולחן ערוך כפשוטו

(א) פולין – פליית הכינים מהבגד דורשת עיון רב, ובפעולות כאלו חששו חכמים שמא יבוא להטות את הנר.

(ב) אינו מוציא בפיו – המחבר הזכיר זאת משום שיש ראשונים המבחינים בין קריאה בקול להרהור הלב, כיוון שקריאה בקול מצריכה עיון גדול יותר. אך להלכה האיסור הוא בין בקורא בקול ובין בקורא בעיניו בלבד.

(ג) שמא יטה – כדי לראות היטב את האותיות. לעומת זאת בפעילות רגילה, כמו סידור הבית, אין לאדם צורך באור רב, ומותר להשתמש באור הנר לשם כך.

(ד) בדבר – שאף שאין אפשרות להטות נר גבוה, בכל זאת גזרו בו חכמים. שהואיל וקשה לסמן את הגבול מה נחשב בהישג יד האדם, אסרו חכמים בכל גובה שהוא[1].

(ה) בעששית – היינו בתוך כלי זכוכית, וקשה יותר להטות.

(ו) שעווה – הסתפקו בו הראשונים. והכריע הבית יוסף שכיוון שיש בו חשש (רחוק) להטייה ולמחיטת הפתילה – גזרו גם בו. מהסבר הבית יוסף עולה שגם במקום של חשש רחוק גזרו חכמים, אבל לא במקום שאין בו כלל הטייה, ולכן הסכימו הפוסקים שלאור החשמל מותר.

סעיף ב

^וודוקא אחד (ז), אבל שנים – קורים ביחד (ח), שאם בא האחד להטות, יזכירנו חבירו. והוא שקורים בענין אחד (ט), שאז ישגיח האחד במה שיעשה חבירו, אבל בשני עניינים לא (י). הגה: ויש אומרים דבשני ספרים, אפילו בענין אחד אסור (יא) (ב"י), ולכן אסור לומר פיוטים בליל יום טוב שחל להיות בשבת, בבית הכנסת (יב), וכן נהגו (יג) (מרדכי וסה"ת וסמ"ג והגהות מיימוניות).

^ושבת י״ב ע"ב.

שולחן ערוך כפשוטו

(ז) ודוקא אחד – שקורא לבדו גזרו בו חכמים.

(ח) ביחד – אפילו בשני ספרים שונים.

(ט) בענין אחד – שלומדים יחד את אותו הנושא.

(י) לא – אם לומדים לאור הנר אך כל אחד לומד בנפרד, אין סומכים על האחד שיזכיר לחברו.

(יא) אסור – דעה זו מצמצמת את ההיתר, ואוסרת גם כשלומדים באותו העניין, אם לומדים מספרים נפרדים.

(יב) בבית הכנסת – ההתייחסות כאן היא לאמירת הפיוטים בלבד, כיוון שבניגוד להם התפילה עצמה מוכרת לציבור, ואינה מצריכה עיון רב[2].

(יג) וכן נהגו – שלא לומר את פיוטי ליל יום-טוב כאשר הוא חל בשבת. ולדעת המחבר מותר, כיוון שקוראים בעניין אחד.

סעיף ג

^זאם יש אחר עמו, אפילו אינו קורא, ואומר לו: תן דעתך עלי שלא אטה – מותר (יד). והוא הדין אם אומר כן לאשתו (טו).

^זטור ושבלי הלקט.

שולחן ערוך כפשוטו

(יד) מותר – כיוון שאם יקום להטות, יזכיר לו חברו את האיסור. ובנוסף, עצם הבקשה מהחבר יש בה כדי להפנים שאין להטות.

(טו) לאשתו – ואין אומרים שמשום קרבתה אליו אינה משמרתו.

סעיף ד

^חאדם חשוב, שאין דרכו בחול להטות, מותר בכל גוונא (טז).

^חשבת י״ב ע"ב.

שולחן ערוך כפשוטו

(טז) בכל גוונא – תרגום: בכל עניין. כלומר שלאדם חשוב מותר גם אם קורא לבדו, ואף בלא ההיתרים שהתבארו למעלה.

סעיף ה

^טבמדורה (יז) – אפילו עשרה אין קורין, ^ימשום דהואיל ויושבים רחוקים זה מזה, ועוד שזנבות האודים סמוכים להם (יח), אין זה מכיר כשבא חבירו להבעיר ולחתות (יט).

^טשבת י״ב ע"ב.  

^ירש״י שם.

שולחן ערוך כפשוטו

(יז) במדורה – אם רוצה לקרוא לאור אש גדולה.

(יח) סמוכים להם – במדורה, בניגוד לנר, ישנם אודים – עצים ארוכים – שאפשר להזיז בקלות כדי להרבות את אור המדורה.

(יט) להבעיר ולחתות – ולכן אסור גם כשקורא עם חברו.

סעיף ו

^כתינוקות של בית רבן (כ) קוראין לאור הנר, מפני שאימת רבן עליהם (כא).

^כשבת דף י״א ע"א וי״ג ע"א.

שולחן ערוך כפשוטו

(כ) תינוקות של בית רבן – ילדים קטנים הלומדים תורה אצל מלמד.

(כא) אימת רבן עליהם – שבזכות המשמעת שיש בכיתה אין לחשוש שמא יבואו להטות.

סעיף ז

^למותר לקרות 'במה מדליקין' לאור הנר, שהרי הוא מזכיר איסור שבת ואיך ישכח (כב).

^לטור בשם ספר המצוות והיינו סמ״ק .

שולחן ערוך כפשוטו

(כב) ואיך ישכח – את התפילה עצמה מותר לקרוא לאור הנר, כיוון שהיא שגורה בפי כל, מה שאין כן המשניות. לכן כדי להתיר זקוקים אנו לטעם שבעת קריאת איסורי ההדלקה אין חשש שיבוא להטות.

סעיף ח

^מנוהגים לקרות בליל יום כיפורים במחזורים, מפני שאימת יום הכיפורים עליהם (כג).

^מטור בשם בעל התרומות.

שולחן ערוך כפשוטו

(כג) עליהם – תפילת יום הכיפורים אינם שגורה בפי כל, ולכן זקוקים אנו לטעם של אימת יום כיפור כדי להתיר לקוראה לאור הנר.

סעיף ט

^נליל פסח שחל להיות בשבת – מותר לקרות ההגדה בספר, משום דהוי כעין ראשי פרקים, דאין עם הארץ שלא תהא שגורה בפיו קצת (כד).

^נשבלי הלקט בשם רבי בנימין.

שולחן ערוך כפשוטו

(כד) שגורה בפיו קצת – וכיוון שמתוך חביבותה וחשיבותה נחשבת ההגדה כשגורה בפיו הכול, מותר לקרוא בה לאור הנר בליל הסדר שחל בשבת[3].

סעיף י

^סהרב יכול לראות לאור הנר מהיכן יקראו התינוקות, ולסדר ראשי הפרשיות ^עבפיו בספר (כה), וקורא כל שאר הפרשה על פה (כו). וראשי פרשיות לאו דוקא, אלא כל שיודע הפרשה על פה ובקצת צריך לראות בספר – שרי (כז), שמאחר שאינו מעיין בספר תמיד אית ליה היכירא ולא אתי להטויי (כח).

^סשבת דף י״א ע"א במשנה וי״ב ע"ב.  

^עב״י מפירוש רש״י ושכן נראה מדברי הפוסקים.

שולחן ערוך כפשוטו

(כה) בפיו בספר – בסעיף ו' ראינו שמותר לילדים הלומדים בפני רבם לקרוא לאור הנר. כאן מתבאר דינו של הרב: כיוון שאינו צריך לעיין, מותר לו לראות לאור הנר את תחילת הפרשות שלומדים התלמידים.

(כו) על פה – אולם אסור לו להכין את הפרשה לאור הנר.

(כז) שרי – מותר. שההיתר אינו מצומצם לקריאת תחילת הפרשיה, אלא גם להמשך, ובלבד שאינו צריך לעיין.

(כח) ולא אתי להטויי – תרגום: יש לו היכר, ולא יבוא להטות.

סעיף יא

^פכלים הדומים זה לזה וצריך עיון להבחין ביניהם – אסור לבדקן לאור הנר; ואפילו להבחין בין בגדיו לבגדי אשתו אם הם דומים, אסור לבדוק (כט).

^פשבת י״ב ע"א.

שולחן ערוך כפשוטו

(כט) אסור לבדוק – על פי הכלל שראינו בתחילת הסימן, שכל פעולה המצריכה עיון ודקדוק באור אסורה, שמא יבוא להטות.

סעיף יב

(ל) ^צשַמָּש שאינו קבוע – אסור לו לבדוק כוסות וקערות לאור הנר, מפני שאינו מכירן (לא), בין בנר שמן זית בין בנר של נפט שאורו רב (לב). הגה: ויש מתירין בשל נפט, אפילו בשמש שאינו קבוע (לג) (טור וב"י בשם הפוסקים). אבל שמש קבוע – מותר לו לבדוק לאור הנר כוסות, מפני שאין צריך עיון הרבה (לד); ואם היה נר של שמן זית, אין מורין לו לבדוק (לה), ואף על פי שהוא מותר (לו), גזירה שמא יסתפק ממנו (לז). הגה: נהגו לכסות הקטנים שלא יהיו ערומים בפני הנרות, משום ביזוי מצוה (לח). וכך כתב הרוקח.

^צשבת יב ע"ב לדעת רמב״ם בפרק ה׳ הל׳ ט״ז לפי גירסתו בגמרא, כמו שכתב המגיד שם והכס״מ והב״י.

שולחן ערוך כפשוטו

(ל) הקדמה לסעיף – בסעיף זה אנו למדים על שלוש הבחנות בגזרת "שמה יטה":

1. לעתים יש להבחין בין עוזר קבוע, המכיר את הכלים, לבין עובד שאינו קבוע, הזקוק לאור רב יותר.
2. בנפט חששו פחות להטיה, משני טעמים: הן משום שאורו רב, והן משום שריחו רע ופחות מתעסקים אתו.
3. בשמן זית ישנו חשש נוסף בנוסף לחשש ההטיה: יתכן שיש לחשוש שמא יסתפק ממנו ויקצר בכך את זמן ההדלקה, ויש בכך משום איסור מכבה[4].

(לא) מפני שאינו מכירן –, וצריך לעיין בהם היטב לאור הנר, ויש חשש שמא יטה.

(לב) נפט שאורו רב – לדעה זו חוששים להטיה גם בשל נפט, שאף שאורו רב משל השמן, משום שהעובד שאינו בקי עלול להטותו אם אורו ייחלש.

(לג) שאינו קבוע – לדעה זו אין חשש ששמש הבודק כלים יטה נר של נפט, מפני שאורו רב, וכן משום שריחו הרע גורם להימנע מלהתקרב אליו.

(לד) עיון הרבה – לכן אין חשש שמא יטה.

(לה) לבדוק – זו חומרא בעלמא, ואין בכך איסור.

(לו) מותר – כיוון שבבדיקת כלים על ידי שמש קבוע אין חוששים שמא יטה.

(לז) שמא יסתפק ממנו – ויעבור על איסור כיבוי. יש להדגיש שאין לבעל הבית איסור לבדוק כלים בעצמו, שהרי לא אסרו להדליק בשבת בשמן, ואף ראינו שיש הידור להדליק נרות שבת בשמן זית; אלא שטוב שלא לבקש מאדם אחר שיבדוק את הכלים אם יש חשש שהוא יטה, כדי לא להכשיל אדם אחר.

(לח) משום ביזוי מצווה – מקור המנהג הוא מהאיסור למנות מעות לאור נרות חנוכה, וטעמו שבכך הוא מבזה את המצווה. וגם כאן יש לנהוג כבוד באור נר המצווה, ולכסות את התינוקות בפניו.

[1]. המקור בגמרא (שבת יב ע"ב): "אמר רבה: אפילו גבוה שתי קומות". וביאר רש"י: "דכיון דגזור – לא פלוג למילתייהו".

[2]. בדומה לסעיף י', שם הותר למלמד "שיודע על פה, ובקצת צריך לראות את הספר".

[3]. נראה שבמציאות הבקיאות בהגדה דומה לבקיאות בפיוטים, שאותם אסרו לקרוא. אלא שלא ייתכן לאסור לקרוא בהגדה, משום שהדבר יביא לפגיעה בעיקר חג הפסח, ולכן התירו; ותלו חכמנו את ההיתר בהבדל במציאות, כדי שלא לפגוע בעיקר האיסור. ואולי זהו טעם ההיתר גם בהלכות הקודמות –  בתינוקות הקוראים, ובקריאה בליל שבת וליל יום הכיפורים.

[4]. איסור מכבה יבואר בעזרת השם בסימן רע"ז.