סימן רע"ז – שלא לגרום לכיבוי הנר, ובו ה' סעיפים

להבנת הסימן יש להקדים ולהסביר שלושה מושגים בהלכות שבת:

א. דבר שאינו מתכוון – מעשה שאינו מלאכה האסורה בשבת, אבל ייתכן שיגרום למלאכה. דוגמה לדבר, אדם ההולך בשדה; כמובן שההליכה אינה מלאכה, אבל ייתכן שבהליכתו ייתלשו עשבים, וזה מעין מלאכת קוצר. להלכה, אין קשר בין ההליכה לבין האפשרות שייתלשו העשבים, והדבר מותר בשבת.

ב. פסיק רישיה – גם כאן האדם עושה מלאכה מותרת, ובפעולתו נעשית גם מלאכה אסורה, אלא ש"פסיק רישיה" משמעו שהמלאכה האסורה תיעשה בהכרח. למשל, אדם שכוונתו לפתוח את דלת המקרר, ופתיחת הדלק מביאה לידי הדלקת אור. להלכה, אם האדם מעוניין בהדלקת האור ("פסיק רישיה דניחא ליה") – הרי זה כאילו הדליק את האור בידיים; ואם לא נוח לו בכך – נחלקו הפוסקים: יש המתירים, ויש האוסרים מדרבנן.

ג. גרמא – אדם עושה מעשה בשבת, ולאחר זמן נוסף למעשהו כוח חיצוני הגורם לעשיית מלאכה. למשל, למלא כדי מים בעת שריפה ולהניחם במקום שהדליקה תתפשט אליהם, כדי שהם יתבקעו וכך האש תכבה את עצמה. וכן דוגמה המובאת בסימן זה: אדם הפותח דלת, והרוח הנכנסת מכבה או מבעירה נר המצוי בחדר. יש גרמא מותרת ויש גרמא אסורה כפי שיתבאר.

סעיף א

^אנר שמונח אחורי הדלת, אסור לפתוח הדלת (א) הגה: כדרכו (ב) (רמב"ם פ"ה, ומרדכי רמז ת', וב"י בשם סמ"ג), שמא יכבנו הרוח (ג). הגה: אבל לנעול הדלת כנגדו (ד) – מותר (ה) (תרומת הדשן סי' נ"ט). והוא הדין בחלון שכנגד הנר שעל השלחן (ו) (מרדכי שם). ^בואם הוא קבוע בכותל שאחורי הדלת (ז) – אסור לפתוח הדלת ולנעלו כדרכו, שמא תהא הדלת נוקשת עליו ותכבנו (ח), אלא פותח ונועל בנחת (ט). ^גואם הוא קבוע בדלת עצמו, שפתיחתו ונעילתו מקרב השמן לנר (י) או מרחיקו ממנו (יא) – אסור לפתחו ולנעלו. הגה: ובנר של שעוה מותר לפתוח ולנעול, אף על פי שהוא קבוע בדלת (יב) (ב"י).

^אשבת ק״כ ע"ב וכרב לפירש״י.  

^בהרא״ש בשם פירוש ר״ח, וכן כתב הרמב״ם בפרק ה׳ הי״ז.  

^גרא"ש בשם ר״י, והתוספות שם.

שולחן ערוך כפשוטו

(א) אסור לפתוח הדלת – משום שהוא גורם בכך לרוח להיכנס ולכבות את הנר.

(ב) כדרכו – היו ראשונים שחילקו בין פתיחת הדלת בנחת לבין פתיחתה באופן רגיל. אולם חילקו כך רק במקרה המוזכר בסוף הסעיף, שהנר קבוע בדלת; ולא בנר שמאחורי הדלת, שעליו הרוח נושבת דרך הדלת הפתוחה, ואין משמעות לגביו לדרך פתיחת הדלת. לכן כתבו המפרשים שבטעות נכתבה הגהה זו כאן, ומקומה בסוף הסעיף.

(ג) יכבנו הרוח – ראינו בהקדמה לסימן שדבר שאינו מתכוון מותר, אלא אם כן ודאי שיכבה הנר. לכן יש להסביר שמדובר כאן כשוודאי הנר ייכבה לבסוף מהרוח[1], ואסור ב"פסיק רישיה" אף בדבר שאינו מתכוון[2].

(ד) לנעול הדלת כנגדו – כלומר לסגור את הדלת שמאחורי הנר.

(ה) מותר – שאין בכך לא הבערה ולא כיבוי.

(ו) שעל השולחן – שאסור לפתוח את החלון, ומותר לסגור אותו.

(ז) שאחורי הדלת – כלומר שהנר קבוע בבית, בקיר שליד הדלת.

(ח) ותכבנו – הפתיחה והסגירה של הדלת מרעידה מעט את הקיר (במיוחד בבתים של פעם), והדבר מביא לכיבוי הנר. כאן אין מדובר על כיבוי מהרוח, ולכן האיסור הוא גם על סגירת הדלת.

(ט) בנחת – וכך הנר לא ייכבה.

(י) מקרב השמן לנר – והדבר גורם לשלהבת לגדול, ואסור משום מבעיר.

(יא) מרחיק ממנו – דבר המחליש את השלהבת, ואסור משום כיבוי.

(יב) קבוע בדלת – כיוון שבנר שעווה גודל השלהבת אינו משתנה מחמת הזזתו. ואף אין בכך איסור "מוקצה", כיוון שהוא מטלטל את הדלת, והיא אינה מוקצית.

סעיף ב

^דאסור לפתוח הדלת כנגד המדורה ^השהיא קרובה קצת אל הדלת (יג), ואפילו אין שם אלא רוח מצויה (יד); אבל אם היה פתוח כנגדה – מותר לסוגרו, ואין בו משום מכבה (טו).

^דשבת ק״כ ע"ב וכאביי.  

^השם בתוספות.

שולחן ערוך כפשוטו

(יג) אל הדלת – כיוון שהרוח מבעירה את המדורה.

(יד) רוח מצויה – אבל אם אין רוח כלל, כתבו האחרונים שמותר.

(טו) משום מכבה – אמנם הרוח גורמת להבערה, אולם מניעת ההבערה אינה נחשבת לכיבוי.

סעיף ג

^ושכח נר על הטבלא (טז) – מנער את הטבלא והוא נופל (יז), אפילו אם הוא דולק, רק שלא יכוין לכבותו (יח). הגה: וטוב לעשותו על ידי גוי, במקום שאין צריך כל כך (יט) (כל בו). ^זובלבד שיהא נר של שעוה וכיוצא בו, או שלא יהא בו שמן, אבל אם יש בו שמן – אי אפשר שלא יקרבנו אל הפתילה, ונמצא מבעיר (כ). ^חואם הניחו עליה מדעת – אסור לנערה, שהרי הטבלא היא בסיס לדבר האסור (כא). הגה: ומכל מקום מותר ליגע בטבלא, הואיל ואינו מטלטל הנר. והוא הדין שמותר ליגע במנורה שבבית הכנסת והנרות דולקות עליו, ובלבד שלא ינענע (כב) (מרדכי רמז ת').

^ושבת ק״כ ע"ב. 

^זתוספות והרא״ש והר״ן שם והמגיד פי״ב.

^חשבת ק״כ ע"ב.

שולחן ערוך כפשוטו

(טז) על הטבלא – טבלא היא שולחן או מגש, ונר דולק אסור בטלטול משום מוקצה[3]. בהלכות מוקצה נלמד שמוקצה שהונח בכוונה על מגש – נעשה המגש "בסיס לדבר האסור", ואסור לטלטלו; אבל אם שכח מוקצה על מגש, אינו נעשה "בסיס"[4].

(יז) והוא נופל – ואין בכך איסור טלטול מוקצה, משום שהניעור הוא "טלטול מן הצד", כמבואר בסימן שי"א.

(יח) שלא יכוון לכבותו – וכאמור, דבר שאינו מתכוון – מותר. וצריך לומר שמדובר בנר של שעווה[5], שבו אין ודאות שהנר ייכבה מהנפילה, שאם לא כן זהו "פסיק רישיה", והלא ראינו למעלה שהמחבר אסר לפתוח דלת מול נר שייכבה מן הרוח[6].

(יט) כל כך – כדי לחשוש לכתחילה לשיטות האוסרות. ולהלכה גם הספרדים מחמירים בכך[7].

(כ) ונמצא מבעיר – או שירחיקנו מהפתילה, ונמצא מכבה. וכיוון שבוודאי יעבור על מלאכה כלשהי – הרי זה "פסיק רישיה", ואסור גם כשאינו מתכוון.

(כא) בסיס לדבר האסור – ומקבל את דיני המוקצה שעליו, כפי שהסברנו בס"ק ט"ז.

(כב) שלא ינענע – כיוון שעיקר האיסור במוקצה הוא להזיזו, ולא לנגוע בו. ועיין בספרי "בעקבות המחבר" עמ' ק"פ מתי נגיעה במוקצה מותרת, ומתי אסורה.

סעיף ד

(כג) ^טמותר להניח נר של שבת מבעוד יום על גבי אילן וידלק שם בשבת, דליכא למיחש דלכשיכבה לשקליה מיניה (כד) ונמצא משתמש במחובר (כה). אבל אין מניחין נר של יום טוב על גבי אילן, דשקיל ומנח ליה (כו), ונמצא משתמש באילן (כז).

^טשבת מ״ה ע"א.

שולחן ערוך כפשוטו

(כג) הקדמה לסעיף – חכמים אסרו להשתמש באילן בשבת וביום טוב, גזרה שמא יתלוש ענף[8]. לאור גזרה זו, דן כאן המחבר מתי מותר להניח נר של שבת או יום טוב על האילן.

(כד) לשקליה מיניה – תרגום: שאין לחשוש שכשייכבה יקחהו.

(כה) משתמש במחובר – אין לחשוש שיבוא לקחת את הנר בשבת, כיוון שהנר הוא מוקצה. לכן מותר להשאיר את הנר הדולק על האילן מערב שבת, ואין בכך בעיה של שימוש באילן בשבת.

(כו) דשקיל ומנח ליה – תרגום: שלוקח ומחזיר [את הנר מהאילן].

(כז) משתמש באילן – ביום טוב הנר המונח על האילן מותר בשימוש, ויש חשש שמא ייקחו את הנר משם לצורך כלשהו וכן שיחזירו אותו למקומו, ויעברו על שימוש באילן ביום טוב. לכן אין להשאיר נר על אילן ביום טוב[9].

סעיף ה

^ימותר לכפות קערה על גבי הנר בשבת, כדי שלא יאחוז האור בקורה (כח).

^ישבת קכ"א ע"א במשנה.

שולחן ערוך כפשוטו

(כח) בקורה – ואין בכך עשיית מלאכה, אלא רק מניעת שריפה[10].

[1]. ולשון "שמא" שנקט בה המחבר (בהשפעת ר' חננאל והטור) פירושה כאן "שהלא יכבנו הרוח". כרמב"ם שכתב (שבת פ"ה הי"ז): "נר שאחורי הדלת – אסור לפתוח הדלת ולנעול כדרכו, מפני שהוא מכבהו".

[2]. הכיבוי הוא איסור דרבנן (משום שכל כיבוי שלא לצורך עשיית פחם הוא "מלאכה שאינה צריכה לגופה"). ומכן ראיה לכאורה לאוסרים "פסיק רישיה" גם באיסור דרבנן. והסביר הריטב"א שהמתירים יעמידו מקרה זה בכך שהכיבוי נוח לו (כגון שזקוק לשמן שיישאר בנר לאחר שייכבה).

[3]. משום שנעשה בסיס לשלהבת. והוא הדין לנר שדלק בכניסת שבת, שהוא מוקצה גם לאחר שכבה (שו"ע רע"ט, א).

[4]. שו"ע ש"ט, ד.

[5]. ראשונים, והכרעת הטור.

[6]. הבית יוסף הביא גם דעה נוספת, שמדובר בנר שוודאי ייכבה, אלא שהאדם אינו מעונין שייכבה, וזהו "פסיק רישיה דלא ניחא ליה", ומותר לחלק מן הדעות. ואף שבסעיף א' המחבר אסר, כאן מדובר על מקרה שאינו שכיח, ששכח נר על שולחן, ולכן אפשר לסמוך על המקלים; אולם בנר שדרכו להיות מאחורי הדלת אין להקל, היות שאין להניח שם נר בשבת.

[7]. כף החיים כאן אות טז.

[8]. פרטי דין זה יתבארו בסימן של"ו.

[9]. ואין זה נחשב גזרה לגזרה, מפני שהגזרה היא שאין להשתמש באילן – בין אם מניחים עליו משהו בשבת עצמה, ובין אם השימוש הוא בחפץ המונח על האילן מערב שבת.

[10]. ואין בכך "ביטול כלי מהיכנו", כמבואר להלן בסימן ש"י סעיף ו.