עֵד שהורשע במעשים מגונים האם כשר לעדות

3. משקל של תלונה

ולגבי אמינות המתלונן, דחה בית הדין את תלונת הילד בטענה, שאין בדבריו ממש, כשהוא נסמך בין השאר על דברי מהרשד"ם לפיהם עד אחד אינו נאמן להוציא אדם מחזקת כשרותו (חלק יורה דעה סימן רטו):

שאלה: ראובן נתחזק לכשר ולא נשמע במקום שנולד ונתגדל שמץ דבר, ובא נער ובער ודבר עליו שרצה לאנסו ולטמאו, וראובן צועק בקול מר ואמר, כי שקר אמר עליו, וכי איש רע ומר הסית ופתה לנער שיאמר כך, היאמן כי יסופר, או אם ראוי לייסר לנער שכך אמר?

תשובה: דבר זה פשוט יותר מביעתא בכותחא מן התלמוד ומן הפוסקים. מן התלמוד, בקדושין פ' האומר פריך בגמרא בפשיטות וזה לשונו ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן?! מן הפוסקים, הרמב"ם ז"ל כתב בפרק י"ב מהלכות עדות וזה לשונו "אין אדם נפסל בעבירה על פי עצמו, כיצד? הרי שבא לבית דין ואמר שגנב או גזל או הלוה ברבית אף על פי שמשלם על פי עצמו אינו נפסל, וכן אם אמר שאכל נבלה או בעל ארוסה אינו נפסל עד שיהיו שם ב' עדים" ע"כ. הא למדת שצריך ב' עדים ואם לאו אינו פסול. והרשב"א כתב בתשובה סימן תתל"ז וזה לשונו "בענייני נאמנות באיסורין יש ד' חלוקין א' כל דבר שהוא ספק וכו' עד היכא דאתחזק היתרא ואמר עד אחד אסור אינו נאמן". ומהר"ריק ז"ל שרש ל"ג כתב וזה לשונו "אין לפסול אותו השוחט מעדותו של אותו העד שהרי דבר פשוט הוא שאין עד אחד נאמן היכן שהלה אינו שותק אלא מכחיש כו' עד הרי הוא בא להוציא אדם זה מחזקת כשרות אשר הוא עומד בה ופשיטא דלא מהימן להוציא דבר מחזקתו היכא דאין בידו וגם הלה מכחישו".

האמת שגם לולי דברי מהרשד"ם, אין להאמין לעד אחד, כי זו הלכה פשוטה, כמפורש בתורה (דברים יט, טו) "לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת… עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים… יָקוּם דָּבָר", וכפי שהביאו הדיינים עצמם בפסקם בעמוד 33, וכבר קבעו חכמים (כתובות יח, ב) "ואין אדם משים עצמו רשע", וכפי שלמדו במקום אחר (בבא קמא סד, ב) מהפסוק אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים (שמות כב, ח) ולא המרשיע את עצמו. וברור כשמש שעל פי דיני התורה, אין לקבל את "עדותו" של הנער כשני עדים^[1].

טענה זו היוותה הבסיס עליו סמך הרב טאו, במאורע של חיים ולדר, אחר שנשים התלוננו נגדו, וטענו שהותקפו מינית. טען הרב טאו, כי האזהרות שפרסם הרב שמואל אליהו כנגדו, אינם אלא עלילה, שהרי לפי דיני התורה אין כאן לא עדות, ולא קבלת העדות לפני הנידון. ואין כאן אלא הוצאת שם רע, החמורה ביותר.

ברם אם כך הם פני הדברים, הרי זה מציב אותנו בפני שוקת שבורה. וכי אין כל אפשרות לענוש אדם, על מעשים דרקוניים שביצע במחשכים, באין רואה. היתכן שמבוגר יפגע בילדים, ויזמין שני עדים כשרים, שיוכלו להעיד כנגדו בבית דין? ודאי שלא! כיצד אפשר להותיר את העולם, תחת שלטון הרשעים.

קרוב הדבר, שאי מתן מענה הולם בבתי הדין שלנו, לפגיעות קשות מעין אלה, מניע את הנפגעים הכשרים, לדיונים בערכאות, מתוך ניסיון להוציא את הצדק לאור.

לכן נראה, שאין הדבר כן. ברור הדבר כשמש בצהריים, שחכמי ישראל בחכמתם כי רבה, יצרו את האפשרות להעניש פושעים שהרשיעו. ואף שמן התורה נצרכים תמיד שני עדים, זהו דין עקרוני בלבד, ולא תמיד מעשי. כי במקרה שאין אפשרות להביא עדים לפני הדיינים, רשאים הדיינים לנקוט בסנקציות ואמצעי ענישה, גם על סמך עובדות ובירורים המתקבלים ללא עדים, וכפי שכותב הרשב"א (שו"ת הרשב"א חלק ד סימן שיא):

שאלתם, הסכימו דעת הקהל למנות אותנו ברורים לבער העבירות, וכן נשבענו לעשות כן. וכתוב בתיקוני ההסכמה שיהא רשות בידינו משלטון המדינה ליסר ולענוש בגוף וממון לפי ראות עינינו. הודיענו אם יעידו עדים קרובים על ראובן שעבר על שבועתו והעדים ראוים לסמוך עליהם. או אם יעידו אשה וקטן מסיחים לפי תומם יש לנו ליסר את ראובן או לא, וכן אם העדים או אחד מהן קרובים לראובן ורואין אנו אמתלאות שאלו העדים אומרים אמת יש לנו רשות לעשות על פיהם אף על פי שאין שם עדות ברורה.

תשובה, דברים אלו נראין פשוטים בעיני שאתם רשאים לעשות כפי מה שנראה בעיניכם. שלא נאמרו אותן הדברים שאמרתם אלא בב"ד שדנין על פי דיני תורה כסנהדרין או כיוצא בהם. אבל מי שעומד על תקוני מדינה אינו דן על הדינים הכתובים בתורה ממש אלא לפי מה שהוא צריך לעשות כפי השעה ברשיון הממשלה. שאם לא כן אף הם לא יקנסו בגוף ולא בממון לפי שאין דנין דיני קנסות בבבל ולא בדברים שאינם מצוים. לפי שאין אנו דנין עכשיו אפילו בדיני ההלואות מדין התורה דבעינן אלהים, שהם המומחין ואנן הדיוטות אנן. אלא בשליחותייהו קא עבדינן. וכי עבדינן שליחותייהו במילי דשכיחי כהודאות והלואות. אבל במילי דלא שכיחי כגון גזילות וחבלות ושאר עבירות לא. וכן לא ילקה ולא יענש על פי עצמו. לפי שאין אדם משים עצמו רשע מן הדין, ואפילו יש עדים כשרים לא ילקה אלא אם כן התנו [צריך לומר: התרו] בו. שאין בית דין מלקין אלא אחר התראה. אלא שבכל אלו הדברים אינם אלא בבית דין הנוהגין על פי התורה. הלא תראו דוד שהרג על פי עצמו גר העמלקי. וכן אמרו מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב [על] סוס בשבת והביאוהו לבית דין וסקלוהו. ולא שהלכה כן אלא שהיתה השעה צריכה לכך. כדאיתא ביבמות פרק האשה רבה (צ עמוד ב). כל שכן אתם שעיקר ההסכמה לא היתה אלא לעשות מה שיראה בעיניכם כמו שכתוב באגרת התקנה אשר אמרתם. וכן הדבר פשוט בינינו ובין כל המקומות שיש תקנה ביניהם על דברים אלו.

וכן נפסק להלכה, כמפורש בשולחן ערוך (חושן משפט סימן ב סעיף א):

כָּל בֵּית דִּין, אֲפִלּוּ אֵינָם סְמוּכִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אִם רוֹאִים שֶׁהָעָם פְּרוּצִים בַּעֲבֵירוֹת וְשֶׁהוּא צוֹרֶךְ שָׁעָה, הָיוּ דָּנִין בֵּין מִיתָה בֵּין מָמוֹן, בֵּין כָּל דִּינֵי עֹנֶשׁ, וַאֲפִלּוּ אֵין בַּדָּבָר עֵדוּת גְּמוּרָה. וְאִם הוּא אַלָּם, חוֹבְטִים אוֹתוֹ עַל יְדֵי גוֹיִים. וְיֵשׁ לָהֶם כֹּחַ לְהַפְקִיר מָמוֹנוֹ וּלְאַבְּדוֹ לְפִי מַה שֶּׁרוֹאִים לִגְדֹּר פִּרְצַת הַדּוֹר (טור בשם הרמב"ם בפרק כד מסנהדרין). וְכָל מַעֲשֵׂיהֶם יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם. וְדַוְקָא גְּדוֹל הַדּוֹר, אוֹ טוּבֵי הָעִיר שֶׁהִמְחוּם בֵּית דִּין עֲלֵיהֶם. הגה: וְכֵן נוֹהֲגִין בְּכָל מָקוֹם שֶׁטּוֹבֵי הָעִיר בְּעִירָן כְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל, וּמַכִּין וְעוֹנְשִׁין…. בְּיַד הַבֵּית דִּין לְהַלְקוֹתוֹ אוֹ לִטּוֹל מָמוֹן כְּפִי רְאוֹת עֵינֵיהֶם, לְפִי הָעִנְיָן, לְמִגְדַּר מִלְּתָא.

אפילו אשה כשרה להעיד, ולמרבה הפלא אפילו תלונת קטן מתקבלת, במקרה הצורך. כלומר, כאשר גביית עדות מגברים אינה אפשרית, כפי שכתב רמ"א (הלכות עדות סימן לה סעיף יד):

יֵשׁ אוֹמְרִים דְּתַקָּנַת קַדְמוֹנִים הוּא, דִּבְמָקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים רְגִילִין לִהְיוֹת, כְּגוֹן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל נָשִׁים, אוֹ בִּשְׁאָר דָּבָר אַקְרַאי שֶׁאִשָּׁה רְגִילָה וְלֹא אֲנָשִׁים, כְּגוֹן לוֹמַר שֶׁבְּגָדִים אֵלּוּ לָבְשָׁה אִשָּׁה פְלוֹנִית וְהֵן שֶׁלָּהּ, וְאֵין רְגִילִין אֲנָשִׁים לְדַקְדֵּק בָּזֶה, נָשִׁים נֶאֱמָנוֹת (ת"ה סימן שנג ואגודה פרק עשרה יוחסין). וְלָכֵן יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב דַּאֲפִלּוּ אִשָּׁה יְחִידָה, אוֹ קָרוֹב אוֹ קָטָן, נֶאֱמָנִים בְּעִנְיַן הַכָּאָת וּבִזְיוֹן תַּלְמִיד חָכָם אוֹ שְׁאָר קְטָטוֹת וּמְסִירוֹת, לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְהַזְמִין עֵדִים כְּשֵׁרִים לָזֶה, וְאֵין פְּנַאי לְהַזְמִין (מהרי"ק שורש קעט ומהר"ם מריזבורג וכלבו סימן קטז). וְהוּא שֶׁהַתּוֹבֵעַ טוֹעֵן בָּרִי.

פגיעה מינית, ובכללה מעשים מגונים, ודאי כלולים בדברים אלה שבית דין יכולים לגדור. הלא יש לה גדר של בריונות, וגורמת פגיעה מהותית בקרבן ובנפשו. על כן חובה רבה על בתי הדין לעשות כל שבידם, למניעת עבירות אלו. ואם חסרים לדיינים עדים, עליהם להסתמך על ראיות אחרות, שאינם בגדר עדות.

היה אולי מקום לתהות, הלא כיון שניתנה רשות לדיינים לדון על סמך עובדות ובירורים המתקבלים ללא עדים, מה הצורך לכאורה בדיני התורה. הלא במציאות, רשאים בתי הדין לפסוק שלא על פיהם.

התשובה הברורה היא, שדיני התורה מלמדים את הערכים העומדים ביסוד המשפט. לדוגמא, חייבה התורה לקבל עדות רק משני עדים, ולומדים מזה, שיש צורך בראיות חזקות כדי להפליל חשוד הנאשם בעבירה כלשהי. על כן גם במקרים שבית הדין מבקש לדון על סמך עובדות ובירורים שונים, עליו לבצע חקירה מעמיקה ומקיפה של המתלונן ושל הנאשם, כדי להוציא לאור את האמת. אם התלונה שקרית, יתקשה המתלונן לתת פרטים מדויקים. וכן להיפך, אם התלונה אמיתית, יסתבך הנאשם בטענותיו, ולא יוכל להעניק הסבר מניח את הדעת על מעשיו. על דרך זו, יש הבדל בין אדם אחד שהתלונן, ובין רבים שהתלוננו באופן זהה. כמו כן, אם הנאשם בוחר להודות במסגרת עסקת טיעון, כדי להמעיט בעונשו^[2], הרי זה פותח פתח להניח, שהוא מן הסתם אכן כשל בחטאו. וכן על זה הדרך, ניתן ללקט כל מיני ראיות שונות, שיוכיחו את צדקת התלונה, או להיפך, את כזבנותה הבדויה.

[1].    עם זאת, ברור שיש ערך לעדותו כעד אחד ומצטרף עם אחר לפסול, כמבואר בגמרא (סנהדרין ט, ב) "פלוני רבעני לאונסי, הוא ואחר מצטרפין להורגו".

[2].    דבר ברור הוא, כי הודאה בלבד אינה מועילה. אמנם בעסקת טיעון, אפשר להסתפק. מצד אחד, יתכן שהודה סתם. וחכמינו ז"ל ידעו לפני אלפי שנים, שאדם עלול להפליל את עצמו, על לא עוול בכפו. אבל מצד שני, יתכן גם שהודאת הנאשם מאששת ומחזקת את החשש, שמא אכן יש אמת בתלונה, ולכן הודה במקצת מן האשמות, כדי להימלט מעונש חמור יותר. לכן לא ניתן לקבוע כדבר וודאי, שאין ממש בתלונה. ועיין בהמשך דיון הלכתי בזה.