אונאת דברים
סימן רכ"ז
1. הסדר שבמשנה ובברייתא
2. הקשר בין אונאת ממון לאונאת דברים
3. שני סוגי אונאת דברים
4. הרמ"א מצמצם האיסור ליראי שמים בלבד
5. יש חולקים על הרמ"א
6. פירוש התורה תמימה לדרשת "עם שאתך בתורה ובמצוות"
7. הערוך השולחן מצמצם דברי הרמ"א
8. פירוש הגר"א בדברי הרמ"א
9. הערות
התורה אסרה לאדם מישראל לומר לחברו דברים שיפגעו ברגשותיו. זהו איסור אונאת דברים הנלמד מן הפסוק "לא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כה, יז).
1. הסדר שבמשנה ובברייתא
המשנה בפרק הזהב (בבא מציעא נח, ב) מביאה שלש דוגמאות לאונאת דברים והברייתא שמובאת בגמרא מביאה שש דוגמאות לכך, והנה הסדר בברייתא הוא הפוך מן הסדר שבמשנה:
משנה. כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים. לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח. אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך, שנאמר (שמות כב) וגר לא תונה ולא תלחצנו.
גמרא. תנו רבנן: (ויקרא כה) לא תונו איש את עמיתו – באונאת דברים הכתוב מדבר. אתה אומר באונאת דברים, או אינו אלא באונאת ממון? כשהוא אומר (ויקרא כה) וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך – הרי אונאת ממון אמור, הא מה אני מקיים (ויקרא כה) לא תונו איש את עמיתו – באונאת דברים. הא כיצד? אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם היה בן גרים אל יאמר לו זכור מעשה אבותיך, אם היה גר ובא ללמוד תורה אל יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה. אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב (איוב ד) הלא יראתך כסלתך תקותך ותם דרכיך זכר נא מי הוא נקי אבד. אם היו חמרים מבקשין תבואה ממנו, לא יאמר להם לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה – ויודע בו שלא מכר מעולם. רבי יהודה אומר: אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים, שהרי הדבר מסור ללב, וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך.
הדוגמא הראשונה במשנה היא: "לא יאמר לחברו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח", והדוגמא האחרונה בברייתא שהובאה בגמרא מקבילה לאיסור זה: "אמר רבי יהודה אף לא יתלה עיניו על המקח והוא אינו רוצה ליקח". הדוגמאות האחרונות שבמשנה: הפגיעה בבעל תשובה ובבן גרים "לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, זכור מעשה אבותיך" הן הדוגמאות הראשונות שבברייתא, אלא שבברייתא הוסיפו עוד דוגמא באותו עניין: "אם היה גר ובא ללמוד תורה אל יאמר לו פה שאכל נבלות וטרפות, שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה", וכן עוד שתי דוגמאות שנביא להלן.
והנה הסדר שבברייתא מובן, תחילה מובאים איסורים חמורים כגון פגיעה ישירה במילים בוטות לעמיתו היהודי, או לבן גרים או לגר בהזכירם עברם. ולאחר מכן איסורים קלים יותר כגון האדם המתלבש באצטליתו של צדיק המוכיח חברו כלשון הברייתא: "אם היו יסורים באים עליו… אל יאמר לו כדרך שאמרו חביריו לאיוב הלה יראתך כסלתך… זכר נא מי הוא נקי אבד". עוד מוסיפה הברייתא שגם השולח את חברו בדרך לא נכונה: "לכו אצל פלוני שמוכר תבואה ויודע בו שלא מכר מעולם", עובר על לאו זה אף שאין בדיבורו שום מלה פוגעת אלא שדבריו מביאים לעגמת נפש. ורבי יהודה מוסיף שאפשר לעבור על לאו זה אפילו בלי לפתוח את הפה: "לא יתלה את עיניו על המקח והוא אינו רוצה ליקח" להעלות תקוות שוא בלבו של חברו גם כלול באיסור אונאה.
אבל הסדר של המשנה תמוה לכאורה כי הוא מתחיל באיסור קל ומסיים בחמור.
2. הקשר בין אונאת ממון לאונאת דברים
מן המקרא ומן המשנה אפשר ללמוד שיש קשר בין אונאת ממון לאונאת דברים.
בתורה – האיסור של אונאת דברים שנלמד מן הפסוק "לא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כה) סמוך לאיסור של אונאת ממון.
גם במשנה, מקומה של משנה זו העוסקת באונאת דברים נמצא בפרק הזהב שעוסק כולו באונאת ממון. והמשנה מדגישה את הקשר :
כשם שיש אונאה בממון כך יש אונאה בדברים.
הברייתא מוסיפה שהאיסור של אונאת דברים הוא הרחבה של האיסור של אונאת ממון כי הברייתא מסבירה שאין אנו יודעים ש"לא תונו איש את עמיתו" מדבר באונאת דברים ממשמעות הפסוק, כי על פי הפשט אין לנו רמז שמדובר באונאת דברים, אלא לומדים את זה מן השלילה : אי אפשר לומר שמדובר באונאת ממון כי איסורו כבר אמור.
וקשה להבין דרשה זו, כי לכאורה אונאת דברים אינה הרחבה של אונאת ממון אלא דבר אחר לגמרי. אונאת ממון היא פגיעה ברכוש, ואילו אונאת דברים היא פגיעה בנפש.
הרב שמשון רפאל הירש (בפירושו על ויקרא כה, יז) נותן לנו פתח להבין את הצד השווה בין שני האיסורים האלה.
לפי דבריו איסור אונאה הוא האיסור לנצל מעמדו וכוחו לרעת חברו שמעמדו פחות ממנו.
באונאת ממון המאנה מנצל הבורות של המאונה שאינו מכיר ערך הסחורה. באונאת דברים הנכנס בחנות מנצל רשותו לקנות או לא לקנות ומהתל במוכר שאינו מכיר כוונותיו.
3. שני סוגי אונאת דברים
מה שאמרה המשנה "כשם שיש אונאה במקח וממכר כך יש אונאה בדברים, לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח" כוונתה היא, שבמשא ומתן אפשר להרע לחברו גם בלי לקחת ממונו. וכדי להמחיש את הקשר בין שני סוגי האונאות מתחילה המשנה בדוגמא השייכת במשא ומתן. אולי גם התורה התכוונה בפסוק בעיקר לאונאה זו שהרי כל ההקשר עוסק במשא ומתן. רק אחר כך המשנה מרחיבה את האיסור של אונאת דברים גם שלא במשא ומתן. האיסור לפגוע בבעל תשובה ובגר הוא חמור יותר והוא נלמד מקל וחומר מאונאת דברים במשא ומתן. המשנה מסיימת עם חידוש הלכה שבאונאה לגר עוברים על שני לאווים. בנוסף ל"לא תונו איש את עמיתו" עוברים גם על "וגר לא תונה" (שמות כב, כ) כי הגר פגיע ביותר כמו שכתוב בתורה "אתם ידעתם את נפש הגר" (שמות כג, ט).
בזה אנו רואים שאיסור אונאה בא להגן על החלשים.
מפורש במאירי ההבדל בין שני סוגי אונאת דברים – אחת שהיא בדרך מקח וממכר והשנייה שהיא סתם פגיעה. לדבריו יש השלכות הלכתיות כמו שנראה להלן, וזה לשונו בפירושו למשנה (בבא מציעא נח, ב):
אונאת דברים רצונו לומר שאסור להונות את חברו ולגרום לו פסידא בדבריו והוא שיאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח שהרי מתוך שהוא בוש לומר שאינו רוצה ליקח משפיל לו מקחו לומר שאינו שווה כל כך ואחרים שומעים ונמצא גורם לו פסידא, ואפילו לא היה אדם שם מכל מקום הוא מטריחו ומצערו שחשב למכור ולא מכר. ואחר כך נתגלגל לאונאת דברים שלא יביישהו בדבריו.
4. הרמ"א מצמצם האיסור ליראי שמים בלבד
והנה בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רכח סעיף א) הרמ"א צמצם האיסור ולכאורה רוקן אותו מתוכנו:
ויש אומרים דאין מצווין על אונאת דברים אלא ליראי שמים בלבד.
אם כן איסור זה שמטרתו היתה להגן על כל החלשים נהפך לדין שכוונתו לתת כבוד לתלמידי חכמים. לכאורה לפי דברי הרמ"א מותר להעליב ולפגוע בדברים בכל מי שאינו ירא שמים.
יש שכתבו שהרמ"א למד את זה מהמשנה עצמה שאסרה לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים ורצו לומר שהאיסור הוא דווקא לבעל תשובה אבל מי שעוד לא חזר בתשובה מותר לפגוע בו. ולי נראה שאין ראיה מכאן כי כוונת המשנה שדברה בבעל תשובה היתה להדגיש שאסור לנצל חולשתו של חברו, ובעל תשובה הוא דוגמא של אדם חלש ורגיש המתבייש מעברו.
אך באמת מקור הדין של הרמ"א הוא מהגמרא הדורשת את הפסוק "לא תונו איש את עמיתו" – "עם שאתך בתורה ובמצוות לא תונהו" (בבא מציעא נט, א). ועדיין צריך להבין מניין שהכוונה לתלמידי חכמים וליראי שמים בלבד.
אכן יש לימוד דומה (במסכת שבועות ל, א) על הפסוק "בצדק תשפוט עמיתך" – "עם שאתך בתורה ובמצוות השתדל לדונו יפה" ורש"י שם מסביר ש"עם שאתך בתורה ובמצוות" הכוונה לתלמיד חכם. ונראה שמשם למד הרמ"א דינו שגם באיסור אונאת דברים שנאמר בו מונח זה הכוונה לתלמידי חכמים.
אלא שדין זה תמוה ביותר: למה דין אונאה שונה מכל המצוות שבתורה שאין מבדילים בהם בין יהודי ויהודי. אולי מפני שאלה זו הסביר רש"י (במסכת שבועות) את הדרשה "בצדק תשפוט עמיתך" – "עם שאתך בתורה ובמצוות השתדל לדונו יפה" – שהכוונה להקדים דין התלמיד חכם[2] ולא חס ושלום כפשוטו להטות הדין לצד התלמיד חכם שזה יהיה היפך כוונת התורה (בזה מתורצת קושיית התורה תמימה (ויקרא יט, טו) על רש"י עיין שם[3]).
5. יש חולקים על הרמ"א
גם הרי"ף והרא"ש הביאו בפסקיהם את הדרשה שאיסור אונאה מתייחס רק ל"עם שאתך בתורה ובמצוות" אבל בלי לפרשה. אולם ברמב"ם לא נמצא רמז לדין הרמ"א וגם הטור לא הביא דרשה זו אף שהביא רוב הדרשות בקשר לאונאת דברים.
נראה מזה שהם סוברים שדרשה זו – לכל הפחות כהבנת הרמ"א – אינה להלכה וגם משתיקתו של המחבר אפשר ללמוד שאינה הלכה לדבריו.
גם מלשון הרמ"א עצמו שהביא דינו בשם יש אומרים משמע שלאו כולי עלמא מסכימים להלכה זו.
6. פירוש התורה תמימה לדרשת "עם שאתך בתורה ובמצוות"
התורה תמימה (פרשת קדושים אות קג) מפרש "עם שאתך בתורה ובמצוות" בדרך אחרת. לפי דבריו הכוונה למי שחייב בתורה ובמצוות ולא למי שמקיים אותם וזה לשונו:
הרי דמכוון בלשון זה לכל ישראל שהרי איסור אונאה נוהג בכל.
התורה תמימה כיוון כאן למאירי שכתב וזה לשונו:
כל שגדור בדרכים הדתיים הרי הוא בכלל אונאה אבל עובדי אלילים אינם בכלל אחווה כדי לכללן בדין אונאה הבאה דרך מקח וממכר, כלל אמרו חכמים לא תונו איש את עמיתו, עם שאתך בתורה ובמצוות אל תונהו (שם).
אלא שהוא מרחיב את איסור האונאה לא רק ליהודים אלא גם לגויים שגדורים בגדרי הדתות.
ויש עוד חידוש בדבריו שמי שממעטים מאיסור אונאה זה רק לגבי האונאה שבאה דרך מקח וממכר אבל סתם פגיעה אסורה לכולם בלי יוצא מן הכלל.
ואפשר לומר שגם הרמב"ם הבין דרשה זו כמו התורה תמימה לפי שכתב בספר המצוות (לא תעשה רנ"א) "אסור להונות קצתנו את קצתנו בדברים", ואפשר לומר שגם הרא"ש והרי"ף שלא פירטו (שמדובר בתלמידי חכמים) גם כן הבינו ככה (שהכוונה לכל ישראל) ולכן לא ראה המחבר מקום להביא דין הרמ"א.
7. הערוך השולחן מצמצם דברי הרמ"א
הערוך השולחן מקבל דברי הרמ"א, אלא מפרש אותם בדרך שמקהה את עקצם:
יש אומרים דאין מצווין על אונאת דברים שלא לאנותו רק למי שאינו בעל עבירות אבל לרשע מותר לאנות בדברים דשמא על ידי זה ישוב בתשובה ולכן אם כוונתו לשמים לאנותו לרשע בדברים כדי שישוב בתשובה יכול לעשות כן (ערוך השולחן חושן משפט רכח, א).
הוא לא היה מוכן לקבל דברי הרמ"א כפשוטם, כי לא יתכן לדעתו שיהיה מותר ליהודי להוציא הגה מפיו שאינו לשם שמים וכל שכן לפגוע באדם. הלוא צריך להקדים העזרה לשונא (רשע לדברי חז"ל) לעזרה לאוהב כדי לכוף את יצרו כמו שהם אמרו "אוהב לפרוק ושונא לטעון מצווה בשונא" (בבא מציעא לב, ב) [4].
8. פירוש הגר"א בדברי הרמ"א
הגר"א (חושן משפט סימן רכח ס"ק א) מביא שני מקורות לחזק דברי הרמ"א ועל ידם מתגלה אור חדש בדבריו:
המקור הראשון הוא גמרא במגילה (כה, ב):
אמר רב אשי האי מאן דסנאי שומעניה שרי ליה לבזוייה בגימ"ל ושי"ן.
ומסביר רש"י שמי שיוצאות עליו שמועות רעות שהוא נואף מותר לבזותו ולקרוא עליו שם גנאי.
המקור השני במסכת שבת (מ, א):
האי מאן דעבר אדרבנן מותר לקוראו עבריינא.
משתי גמרות אלו אנו לומדים שאין להשלים עם התנהגויות סוטות. אסור שאיסור אונאת דברים תהיה עילה לשתוק כשהתנהגות יחידים תגרום – על ידי אדישות האחראים – שהציבור חלילה ייגרר אחריהם.
במסכת מגילה מדובר במי שסוטה מהיסודות של קדושת ישראל ודברי הגמרא בשבת מופנים כלפי הכת השוללים דברי חז"ל.
לפי זה אין דברי הרמ"א באים להתיר לפגוע חלילה בבני אדם בגלל היותם לא דתיים. ודברי הגר"א קרובים לדברי הערוך השולחן[5]. הם מורים לנו שכל דיבור ודיבור יהיו לבנין ולתכלית נעלה.
[1] בעריכת הרב יצחק קושיבלסקי. גם רוב ההערות מפרי עטו.
[2] היינו, אם באים לפני הדיין שני דינים ואחד מהם הוא דין של תלמיד חכם צריך להקדימו אפילו אם הדין השני הגיע קודם.
[3] בתורה תמימה תמה על רש"י למה פירש את הציווי "השתדל לדונו יפה" לעניין הקדמת הדין של התלמיד חכם לפני הדין של השני ולא לעניין שצריך הדיין להפך בזכותו של התלמיד חכם, או לעניין שיש לדיין לדון במתינות בדין יפה ואמת, וזה שייך בכל ישראל (ולפי זה המונח "עם שאתך בתורה ובמצוות" אינו מתייחס רק לתלמיד חכם אלא לכל ישראל). ונראה שהטעם שרש"י לא פירש כך משום שהציווי לדיין לדון במתינות וכפי עומק הדין שייך בכל אדם מישראל ואפילו בחוטא ופושע, ולכן ביאר רש"י שיש כאן דין מיוחד הנוגע דווקא לתלמיד חכם שבא לפני עמיתו הדיין. גם לא רצה רש"י לפרש שכוונת הפסוק היא שעל הדיין לצדד בזכותו של עמיתו התלמיד חכם כי אם כן לקתה מדת הדין, שיאמרו "תלמידי חכמים מפרכסין זה את זה", ומשום כך פירש רש"י שהמדובר לעניין הקדמת דינו של התלמיד חכם, שזהו דין הנוגע לכבוד תלמידי חכמים והוא שייך גם בעניינים אחרים והוא מזכויות תלמידי חכמים להקדימם לשאר בני אדם מפאת כבוד התורה.
[4] כלומר, בדרך כלל אם עומדים בפני האדם שני אנשים, לאחד יש חמור שהוא מנסה לטעון עליו משא, ולשני חמור שהוא מנסה לפרוק אותו ממשאו, יש להקדים את העזרה לאדם שפורק כי בכך מונע צער בעלי חיים (למאן דאמר צער בעלי חיים דאורייתא). אולם אם זה שמעמיס את המשא הוא שונאו וזה שפורק את המשא הוא אוהבו, מצווה להקדים את העזרה דווקא לזה שמעמיס על החמור כדי "לכוף את יצרו", ועל זה נאמר הפסוק "לא תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו עזב תעזב עמו". ואומרת הגמרא בפסחים (קיג, ב) שאם התורה קוראת לאדם זה "שונאך", על כרחך שמדובר פה באדם שמותר לשנאו, כי אם לא כן התורה לא היתה מתייחסת לאדם כ"שונאך" בעוד שאסור לשנאו כלל וכלל, אלא שמדובר פה באדם שראינוהו עובר עברה חמורה שמותר לשנאו מחמת זה, ואף על פי כן מצווה להקדים לו את העזרה לפני השני שלא עבר עברה.
וראה בתוספות פסחים (שם) מה שכתבו בביאור הדבר, וזה לשונם: "ואם תאמר דבאלו מציאות (בבא מציעא דף לב, ב) אמרינן אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו והשתא מה כפיית יצר שייך כיוון דמצווה לשנאתו? ויש לומר כיוון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב (משלי כז) 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם' ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר". ומבואר בדברי התוספות שגם אם התורה מתירה (ואפילו מְצַוה) לשנוא את החוטא, אין כוונתה לשנאה גמורה אלא לשנאה לשם שמים, ולא זו בלבד אלא חובה להיזהר שהשנאה לא תהפוך לשנאה אישית, ולכן צריך לכפות את היצר ולעזור דווקא לאדם זה לפני שעוזרים לאחרים!
[5] ההבדל בין הגר"א לערוך השלחן הוא שלפי ערוך השולחן ההיתר לאנות בדברים אדם שאינו ירא שמים הוא במטרה להשיבו בתשובה, ולפי הגר"א ההיתר לאנותו בדברים הוא כדי ששאר בני אדם יתרחקו מדרכיו. לפי שניהם אין כאן היתר גורף להעליב ולפגוע במי שאינו מקיים תורה ומצוות.