שמירה בבעלים

7. תוספת ביאור על דברי הסמ"ע

אלא שהסבר זה של הסמ"ע, למרות שמיישב את הקושיא על שיטת הרמ"ה והרמב"ם, עדיין חסר הסבר, כי לא מובן מדוע שייכותו, בדרך נוספת, של בעל החפץ להשאלה, יוצר פטור עבור השומר?

כדי לבאר זאת נראה לומר, שבעצם, חיוב שומר או שואל בתשלום עבור נזקים שארעו לחפץ הוא חידוש של התורה, ואם לא היתה התורה מחדשתו, לא היה סביר לחייב. יתכן שרעיון זה נשמע, אולי, מופרך, הואיל וחונכנו לשלם על נזקים. אבל אם נעמיק בזה נבין, כי לולי חידוש התורה, לא היה פשוט לחייב.

כדי להבין רעיון זה נביא דוגמא. בעל מכונית בשווי מאתיים אלף ש"ח (200,000 ש"ח), נתבקש על ידי חברו להעמיד את מכוניתו היקרה והמפוארת, ליומיים הבאים, כהשאלה, לצורך חתונתו. החבר הסכים בחפץ לב, והשאיל את רכבו. למרבה הצער, במהלך יומיים אלו, ארע אונס, שלא באשמת השואל, וארע הפסד, שהרכב ניזוק באופן מוחלט, או נגנב. הדין הוא, כידוע, חיוב בתשלום מלא עבור השואל.

אם נשאל מדוע התורה מטילה תשלום כזה, התשובה הרי מבוארת בגמרא – "כל הנאה שלו". כלומר הנאתו מן הרכב, היא המחייבת. אבל זה עדיין תמוה, כי אפשר לומר שהרכב נגנב או הוזק באונס ביד בעליו, אפילו שהיה "מושאל". ואם כן, מדוע לא יאמר השואל למשאיל, מזלך גרם הפסד זה. ואפילו שתזמון ההפסד ארע בדיוק ביומיים בהם היה החפץ אצלי, אבל זה לא אומר שגנבו ממני. כי אני סך הכל עושה בו שימוש, אבל הגניבה או הנזק בוצע על הרכב שלך, שהרי הרכב עדיין בבעלותך.

ובכל זאת לא ניתן טענה כזו, כי התורה חידשה שהשומרים, ככל שנוהגים בחפץ כבעליו, כך גדילה חובת אחריותם כלפי החפץ, כביכול היו הם עצמם הבעלים. וחידשה זאת התורה כי רצתה שיחס האחריות של השואל או השומר אל חפץ חבירו יהא כיחסו לחפציו שלו עצמו. ורק הטלת אחריות, עד כדי תשלום מלא, יביא את השומר לשמירה מיטבית על החפץ (כעין מאמר התנא בפרקי אבות (ב-יב) "יהי ממון חברך חביב עליך כשלך"). וככל שתגדל זמינות החפץ לשימושו ולהנאתו של השומר, כך תגדל ותעלה גם רמת חיובו.[5]

חידוש זה נעוץ בהבנה רוחנית, עמוקה מאד, המודגשת מאד במצוות השמיטה והיובל. התורה מגבילה את בעלותו של אדם, שלא יחוש שבידו ניתנה "בעלות מוחלטת", כי בעצם כל העולם שייך לה', ככתוב "כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ"[6]. הלכך, גם בעלות על חפץ אינה מקנה לאדם שליטה טוטאלית, אלא בעיקר זכות שימוש. באמצעות רעיון זה, ניתן להבין מדוע לפי התורה צריכים השומרים לשלם על אבדן ונזק, שכן בשמירתם, הם בעצם הופכים להיות הבעלים, ברמה כזו או אחרת.

לפי דברינו, יוצא שחיוב השומרים לשלם, הוא בכלל חידוש של התורה. ואם יכלה התורה לחדש ולהטיל חיוב על השומרים, כך גם יכלה להחריג מקרה מסויים, ולפטור את השומר מתשלום, ככתוב, אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ, לֹא יְשַׁלֵּם.

ההסבר להחרגה זו הוא, שחידוש התורה לחייב שומר בתשלום, הוא רק כאשר הבעלים משחררים לחלוטין את בעלותם, ונותנים את כל זכויות השימוש בחפץ. ואולם, מפקיד שגם פועל ועובד לצורך הנפקד, לא משחרר את כל אחריותו על החפץ. לכן, אם יארע נזק או הפסד לחפץ, יפטר השומר. כי האחריות נותרה, במידה מסוימת, על בעלי החפץ. ואז שבנו אל ההבנה הפשוטה, בה השומר אינו חייב בתשלום על היזק שארע לחפץ, וכנתבאר לעיל.

לפי ביאור זה, משמעות הדבר, שהבעלות נותרת ביד הבעלים רק כשבעלי החפץ מתנה את נתינת החפץ באיזה תנאי. אך זכור לי, שבכלל הפטור של "עמו במלאכתו" כלול גם כשהבעלים מסייע לשואל בתחילת שאילתו, אפילו אם כשנתן את החפץ לא התנה זאת בתנאי מסוים. וכיצד נוכל להסביר שהבעלים במציאות כזו נחשב "בעליו עמו"?

ונראה לי, שמלאכה שהמפקיד עושה לטובת הנפקד, בדיוק כשמתחיל הליך השמירה, גם אם לא הותנה תנאי מפורש לגבי ההשאלה, ברור שהעבודה נעשית לא במקרה, אלא יש קשר ושייכות הדדית בין הדברים, גם אם לא פירשו זאת בדיבור ברור. לכן, בכל מקרה כזה, יש להסביר שהבעלים מותירים בידם את הבעלות, באופן חלקי לפחות, ולכן אם יקרה לו משהו, השומר אכן יהיה פטור.

כעת נשוב ונפרש את המקרים הנזכרים בסוגיא, ונראה כיצד בכל אחד מהם, הבעלות לא שוחררה לגמרי, כיון שנעשה תנאי להשאלה הדדית או שמירה הדדית, מה שאומר שבעלי החפץ אינם מאפשרים לשומר לשלוט על החפץ כבעלים ממש. וכמובן, הדוגמאות שיובאו להלן נתבססו, על הנתבאר לעיל, שחיובי השומרים הינם חידוש התורה.

הנה במקרה של "השאילני ואשאילך", השואל נותן תמורה לחפץ שמקבל, וזה מותיר את בעלות המשאיל על כנה.

ב"שמור לי ואשאילך", מתבקש אדם לשמור, ותמורת זאת, יקבל חפץ בהשאלה. זהו יחס גומלין, מעין "טובה תחת טובה". כלומר, המפקיד מתקשה להותיר חפץ ביד השומר, סתם כך, ללא נתינת תמורה. לכן משאיל לו חפץ, אבל לא משחררו מבעלותו.

ב"השאילני ואשמור לך", השואל מבקש לשאול חפץ, אך אינו מוכן לקבל טובה ללא תמורה, לכן מבקש להחזיר איזו תמורה. ואם המשאיל מסכים לכך לתמורה זו, הוא בעצם מראה שאינו מעוניין לשחרר את החפץ לגמרי, לכן גם זה נקרא "בעליו עמו".

לסיכום: הסמ"ע הסביר בשיטת רמ"ה והרמב"ם, שעל ידי התמורה שהמשאיל מקבל מחמת ההשאלה, חל הפטור "בְּעָלָיו עִמּוֹ", כי בעלותו לא שוחררה. מה שממילא, מותיר את השומר, ללא סיבת חיוב, הלכך "לֹא יְשַׁלֵּם".

נסיים בדברי דרוש.

ניתן להגדיר את השימוש שאנו עושים בעולם ובכל הטוב השופע סביבנו, בגדר "שואל". שהרי בעל הבית הוא בורא העולם, ונתן לנו רשות לקחת מן הטוב שיש בעולם, אבל בתמורה, הוא גם מצפה שנפעל בו.

דבר זה יש להוכיח מדברי הגמרא (ברכות לה ע"א), שהקשתה סתירה. כי מהפסוק "לה' הארץ ומלואה" משמע, שטובות הבריאה שייכים לה' ואסורים לבני אדם. ואילו מהפסוק "והארץ נתן לבני אדם" משמע, שמותר לבני אדם ליהנות מטוב העולם. מתרצת הגמרא, טרם אמר אדם ברכה, הארץ אכן שייכת לה'. אבל אחר אמירת ברכה, ה' מתיר ליהנות מטוב הארץ. משמעות הדברים היא, שה' נותן לנו את השימוש בעולם, ובתנאי שתהא לזה תמורה, שנדע על בעלותו, ונפעל שמלכותו תיוודע לכל.

לפי זה אפשר לומר בדרך דרש, שאם "בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ" כלומר, אם אין מכירים בהנהגת ה' בעולם, ונפרדים לגמרי מה', אז "שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם", כלומר אין היתר ליהנות מטוב העולם. אבל אם "בְּעָלָיו עִמּוֹ", כלומר מכירים במלכות ה' בעולם, והנהגתו את עולמנו בכל רגע נתון, אין צורך בתשלום. אבל עלינו לתת תמורה, ולהיות אקטיביים, לברך ולעשות רצונו, ולהודיע מלכותו לכל.

יחזקאל אלישמע בוצ'קו.