שוחד במגזר הפרטי
סימן ט'
1. השאלה
2. שוחד לשופט
3. שוחד לבעלי תפקידים
4. שוחד במגזר הפרטי
5. איסור מצד הנותן
6. מסקנת ההלכה
7. הערות
1. השאלה
מעשה באדם ושמו בני, שבתפקידו היה מנהל במפעל. אחד הספקים הביא לו מתנה מכובדת, ובה כל מיני מאכלים טובים ויקרים. בני, המנהל, התקשר לבעל המפעל, וביקש רשות לקבל את המתנה. לאחר קבלת האישור, התחלק במתנתו עם עובדיו.
לאחר מעשה, שאל בני, אם אכן היה חייב לבקש אישור מבעל המפעל, ואם היה חייב לחלקה בין כל העובדים?
כדי להשיב על שאילה זו, נפנה למקור איסור קבלת שוחד בתורה, שעיקרו נכתב עבור שופטים – דיינים. ואחר התבוננות בפסוקים, נראה אם איסור זה הורחב בהלכה גם לבעלי תפקידים רשמיים, ומשרתי ציבור. ובהמשך נמשיך ונבדוק אם יש מקום להרחיב איסור זה גם לבעל תפקיד במגזר הפרטי.
2. שוחד לשופט
איסור קבלת שוחד הובא בתורה פעמיים, הראשון בפרשת משפטים, והשני בפרשת שופטים.
"לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ; מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע; וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים" (שמות פרק כג, ו-ח).
"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק; לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם; צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים טז, יח – כ).
כפילות איסור זה מעיד על חומרת העבירה, כי הנה לקיחת שוחד חמורה כל כך, עד שהנביא ישעיהו[1] התריע על כך, וזעק כי השוחד הוא סיבת גלותנו מארצנו. גם בפרשת כי תבוא אנו מקבלים מושג על חומרת העבירה, כי שם נאמרה קללת ארור על הלוקח שוחד.
מלבד זאת, נכפל איסור זה כדי להעביר כמה מסרים, וכפי שיש ללמוד מן ההקשר בו הפסוק נאמר.
עיקרו של הפסוק בפרשת משפטים נאמר לגבי אזהרת השופט שלא יקבל שוחד, כי זה יגרום לו להטות דין העני לרעה. עובדה ידועה היא, שאנשים בעלי אמצעים כלכליים, פועלים ככל העולה על רוחם. וכדי שלא יתפתו השופטים למתנת השוחד, זקוקים המה לאומץ לב וחוסן נפשי. לא רק עבור דחיית מתת כסף, אלא גם עבור דחיית סיוע בדרכים שונות, כדי שלא יטה לבם אחר אינטרס זר.
לכן כתבה התורה את איסור השוחד בהקשר ובסמוך לאיסור "מדבר שקר תרחק", כי השופט עלול, מחמת יכולותיו של בעל האמצעים להציג את השקר כדבר טוב ונכון, לנטות אחר השקר.
אבל הפסוק בפרשת שופטים, נקשר לא רק אל השופט, אלא בעיקר לגבי החברה, כלומר נצטווינו כחברה למנות שופטים שכל מאוויים הוא חיפוש צדק ללא חת, וכפי שאומר רש"י[2] מנה שופטים הגונים, וצור אוירה נטולת השפעות חיצוניות, בה ישפטו לאור הצדק הטהור, ולא על פי השקפת עולמם.
נחדד זאת מעט, יש שוחד גלוי, והוא הכסף, וזו המשמעות הפשוטה במקרא. ומלבד זאת, יש שוחד נסתר וערמומי, שגם כלול בכתוב, והוא, כאשר שופט מגיע לדיון ומחזיק בדעה קדומה על בני אדם, עוד טרם שמע על פרטי המקרה.
עתה נראה שכל מתנה אסורה. מובא בגמרא ששמואל דקדק מאוד שלא לדון, כאשר נתקל בחשש רחוק של קבלת הטבה קטנה, מאחד מבעלי הדין, כמסופר:
"תנו רבנן וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח – אינו צריך לומר שוחד ממון, אלא אפילו שוחד דברים נמי אסור, מדלא כתיב בצע לא תקח. היכי דמי שוחד דברים? כי הא דשמואל הוה עבר במברא (עבר על גשר צר), אתא ההוא גברא יהיב ליה ידיה (בא אדם והושיט לו ידו, לסייעו במעבר), אמר ליה: מאי עבידתיך (למה עשית זאת)? אמר ליה: דינא אית לי, אמר ליה: פסילנא לך לדינא (פסול אני לדון אותך)" (כתובות קה, ב).
מכאן מוכח, שבכלל איסור לקיחת שוחד, כלולים כל סוגי טובות ההנאה.
3. שוחד לבעלי תפקידים
איסור קבלת השוחד, מעיקר הדין, לא נאמר רק עבור השופטים, אלא גם עבור בעלי תפקידים. דבר זה הוכיחו מפירושו של רבנו אשר (הרא"ש) על המסופר בגמרא (סנהדרין כז, ב). כי הנה ארע שאדם ושמו בר חמא הואשם בהריגה, ובית דין החליטו לענשו בעונש כבד. אבל רב פפי, שנכח במקום, מצא עילה לזכותו, וגם הצליח להביא לזיכויו, ועל מה שארע אחר כך, מסופר בגמרא:
"קם בר חמא נשקיה אכרעיה (קם בר חמא, ונישק את רגלי רב פפי), וקבליה לכרגיה דכולי שניה (ודאג לפטרו מתשלומי מסים של כל חייו)".
הרא"ש שם (פ"ג סימן טז) התקשה, כיצד הסכים רב פפי לקבל מתנה כזו, הרי זה שוחד. ואף על פי שהשוחד ניתן לאחר הדיון, גם הוא אסור, כלומר אסור לשופט לקבל מתנה גם אחר פסק הדין. דומה הדבר ללווה שאינו יכול לתת מתנה למלווה בעת החזרת המעות, ואם נותן זה נקרא ריבית מאוחרת, כך אסור לשופט לקבל מתנה אחרי פסק הדין, כי גם זה נקרא שוחד.
וליישב זאת כתב הרא"ש:
"ובלאו הכי פטירי רבנן מכרגא (גם ללא התערבותו של בר חמא, תלמידי חכמים פטורים ממס) הלכך לא הוי כשוחד מאוחר".
כלומר, בר חמא לא עשה שום טובה לרב פפי, שכן, זה האחרון, היה פטור ממילא מן המיסים.
חידוש גדול נמצא בדברי הרא"ש. רב פפי הרי לא היה הדיין, אלא רק תלמיד שנכח בבית הדין, בעת הדיון. ובכל זאת הוטרד הרא"ש ממתנה זו, עד שהתפלא, כיצד ההין רב פפי לקבל שוחד. ותמיהתו אינה מובנת, הרי רב פפי כלל אינו שופט, ומה לו לרא"ש שנטרד מזה?
מבואר ברא"ש דבר גדול, והוא, שלמרות היותו של רב פפי תלמיד בלבד, כאמור, ולא דיין או שופט, וכל הבעת דעתו נעשתה רק כצידוד וחיזוק לאמת, ולא כהחלטה. בכל זאת, נחשבה פעולתו כפעולה הנתונה להטייה והסטה מן האמת, אם יקבל עבורה שוחד.
מכאן אפשר להסיק, מקל וחומר, שכל בעלי התפקידים, אשר לא זו בלבד שמביעים דעה, אלא נתונה בידם האפשרות להחלטה, ופועלים לטובת הציבור, הם ודאי אסורים בקבלת מתנות, כי החלטותיהם תהיינה נתונות להטייה והסטה מן האמת, שלא יפעלו לטובת הציבור אלא לטובתם העצמית.
ואת זה למדתי מדברי הפלפולא חריפתא[3]:
"וראה דבר גדול שהשמיענו רבינו, דשוחד אסור אף בדבר שאינו דין תורה, אלא דרך קנס בעלמא, כהך דהכא[4], דפירש"י דקנסא הוי, ואפילו הכי מפרש רבינו דקביל עליה כרגא, דשלא בדרך שוחד היה. כתבתי זה, להורות לנתמנים על הצבור, אף על פי שאין דיניהם דין תורה, ולא נתקבלו לכך, אפילו הכא יזהרו מלקבל מתנות על דיניהם".
4. שוחד במגזר הפרטי
לפי האמור, מסתבר שאיסור זה מוטל גם על הממונים במגזר הפרטי, וגם קניין, שתפקידו קניית מוצרים ושירותים שונים לחנות, או למפעל וכדומה בו הוא עובד. וכיון שעליו לוודא את טובת בעל הבית, ולבחור את הסחורה הטובה ביותר למעבידו, הרי שאם יקבל מתנות, ודאי יושפע, ולבו יטה לטובת עצמו ולא למעסיקו.
אין זו רק סברא, אלא יש לנו מקור בחז"ל, ממנו אפשר ללמוד, כי כל אדם ששיקול דעתו נתון להטיה, ומחויב לדבוק באמת ללא סטיה, הרי הוא כשופט, כמבואר בלשון המדרש (תורת כהנים[5]) על הפסוק לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה[6]:
"לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט – מה תלמוד לומר, אם לדיין, כבר אמור (שם בפסוק ט"ו), אלא מלמד שהמוכר נקרא דיין, שאם שיקר במדה, נקרא עָוֶל, שָׂנוּי, וּמְשׁוּקָּץ, חֵרֶם, וְתוֹעֵבָה" (תו"כ).
ולפי זה, ברור לכאורה, שמוטל על הקניין לסרב לקבל מתנות, שלא תטה דעתו אחר סוחר מסוים, כי יתכן שסחורתו איננה טובה לבעל הבית.
אמנם יש לשאול על זה, ממה שראינו שמותר לחנווני לחלק מתנות כדי להטות לב הקונים שיקנו אצלו ולא אצל המתחרה, כמובא בהלכה:
"מותר לחנוני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות, כדי להרגילם שיקנו ממנו. וכן יכול למכור בזול יותר מהשער, כדי שיקנו ממנו, ואין בני השוק יכולים לעכב עליו" (שולחן ערוך רכח, יז).
וכיון שפעולה זו מותרת, מדוע על הקניין לסרב לקבלת מתנות, הרי הסוחר רשאי להטות לב הקונה?
התשובה היא, שיש הבדל בין בעל הבית לנציג בעל הבית. בעל הבית רשאי לקנות ממי שהוא חפץ, ומותר לכל סוחר לשדל קונים שיקנו מסחורתו. אמנם כאשר הסוחר אינו פונה לבעל הבית אלא לנציגו, הוא הרי מחויב לפעול כשופט לטובת בעל הבית, ואם יקבל מתנות מסוחר מסוים, יתערער שיקול דעתו ויאבד את האיזון, לנטות אחר סוחר מסוים דוקא.
על פי האמור, יש בידינו תשובה על עמדת ההלכה בנוגע לשאלה שבפתיחת המאמר: בני, מנהל המפעל, חייב לקבל אישור מבעל הבית, ולסרב למתנה עד שיקבל אישור מבעל הבית, בו יגלה כי דעתו נוחה מכך, ואינו סבור שהיא תזיק לו. לכן אין כאן איסור כלל. נמצא אם כן, כי בקשת האישור מבעל הבית איננה לפנים משורת הדין אלא חיוב גמור[7].
5. איסור מצד הנותן
בשולחן ערוך[8] מובא, שגם הנותן שוחד עובר על איסור בנתינתו. והאיסור הוא "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל"[9].
ואולם בשונה מדיין או שופט, במגזר הפרטי, לא כל נתינה מהוה העברת שוחד, אלא צריך להבחין בין סוג הנתינה. טיפים ומתנות לעובדים, שאינם ברי השפעה, ואין ביכלתם לקבל החלטות, ודאי מותרת. ואדרבה, מצוה לתת להם, כי מן הסתם פרנסתם דחוקה. ואם הנתינה תשפר את השירות שהעובד מעניק, אין בכך שום בעיה הלכתית.
כמו כן, קורה ומצוי בעולם, שיש אנשים שמתוקף תפקידם מצויים בצמתים ובמקומות בעלי השפעה, ואם לא יקבלו מתנות, ידחו את הצעות השירות, כאותם קניינים שלא יבחרו סחורה מחנויות שאינם נותנים להם מתנות.
במקרה כזה אין איסור לתת לו מתנה, וזה שונה מכל נתינת שוחד רגילה, בה הנותן עובר על איסור "לפני עיור לא תתן מכשול", כיון שבמקרה זה, כאמור, הרי נתינת המתנה באה רק לאזן את המשוחד, לבל יפלה את הסוחר לרעה. וכך מבואר בדברי ערוך השולחן שכתב:
"וליתן שוחד לדיין עובד כוכבים אם נותן כדי שיטה הדין עובר על לפני עור לא תתן מכשול דכשם שיש איסור על הדיין לקבל שוחד כמו כן יש איסור על הנותן ובני נח נצטוו על הדינין אבל אם הוא רוצה להטות הדין שלא במשפט לצד השני ונותן לו שלא יטה הדין מותר" (ערוך השולחן חושן משפט סימן ט סעיף א).
אמנם אין זו דרך הגונה, ולכן מובן, שחובת החברה הכללית לעשות הכל כדי להוקיע ולמגר נגע זה מתוכה.
לגבי השאלה השנייה ששאל בני, אם היה חייב לחלק את המתנה בין העובדים. התשובה היא, שאין חובה כזו, אבל ודאי שכך ראוי לעשות. כי המתנה מעידה על לקוח שמרוצה מהשירותים הניתנים לו, ונותן מתנה כדי שימשיכו לתת לו את השירות הכי טוב שאפשר. וברור שמתנה זו ראויה לכל הצוות, כי אמנם המנהל הוא זה שאחריות מיוחדת מוטלת על כתפיו, אבל לא היה מצליח להעניק שירות הגון ללא שיתוף הפעולה של העובדים. מה גם שבחלוקת המתנה לעובדים כולם, הוא משרת את מעסיקו, שמעוניין בשביעות רצונם של העובדים כולם. וזו הדרך הנכונה להימנע מאהבת בצע, לחלק את המתנה שהגיע אליו.
6. מסקנת ההלכה
לסיכום, לא רק לשופטים ודיינים נאסרה קבלת שוחד, אלא גם לבעלי התפקידים במגזר הפרטי הדבר אסור. ולא רק ממון, אלא גם טובות הנאה, כי השכר שמעבידו משלם לו, מחייבו לפעול לטובת המעסיק. ואולם, כאשר המעסיק מסכים שיקבל מתנה, רשאי הוא לקבלם מן הלקוחות. וגבי חלוקת המתנה עם שאר העובדים, אינו חייב מן הדין. אבל אם עושה כן, הרי זו מידת חסידות, שממש ראוי ללכת בה.
[1] ראה ישעיה א, כא-כג, אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה וגו' שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים וגו'.
[2] וז"ל רש"י "ושפטו את העם וגו' מנה דינין מומחים וצדיקים לשפוט צדק".
[3] סנהדרין פרק ג' סימן יז ברא"ש, סעיף קטן ש.
[4] כוונת הפילפולא חריפתא, שהחידוש בדברי הרא"ש הוא, שהיה ניתן לחשוב, שאם דנים בדיני המלכות, כגון "אם רואים שהעם פרוצים בעבירות דנים בין מיתה בין כל דיני עונש ואפילו אין בדבר עדות גמורה" (חושן משפט סימן ב סעיף א), וכזה היה המעשה של בר חמא, מותר לקחת שוחד, כך היה ניתן לחשוב. וחידש הרא"ש, שאינו כן. ומכאן למד הפלפולא חריפתא שכל בעלי התפקידים במגזר הציבורי הוזהרו, מדין תורה, שלא לקחת שוחד.
אמנם אני בעוניי נראה לי פשוט, שלא היה צד כזה שהותר לשום דיין בעולם לקחת שוחד, גם אם דנים בענינים שהם צרכי השעה, כי גם זה דין תורה, שציותה לנהוג כך.
ובכל זאת, חידושו של הפילפולא חריפתא למעשה נכון הוא, ולאו מטעמו, אלא החידוש הוא שרב פפי לא היה הדיין, ואף הוא היה בכלל האזהרה שלא לקבל שוחד. ומכאן יש להוכיח שכל בעלי התפקידים הוזהרו בזה, אפילו אינם דיינים או שופטים.
[5] הובא גם בילקוט שמעוני (ויקרא רמז תריז, בשינוי לשון מועט): "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט" אִם לַדִּין הֲרֵי אָמוּר, אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה", מְלַמֵּד שֶׁהַמּוֹדֵד נִקְרָא דַּיָּן, שֶׁאִם שִׁקֵּר בַּמִּדָּה קָרוּי עָוֶל, שָׂנאוּי, וּמְשֻׁקָּץ, חֵרֶם, וְתוֹעֵבָה".
[6] ויקרא יט להץ
[7] וראה מה שכתב הגאון רבי מנדל שפרן ב"קובץ הישר והטוב" (חלק ב, עמ' כד), מצאתיו באתר "עולמות": "נפוץ אצל סוג מסוים של אנשים לשלם שוחד לעובדים בחברות פרטיות, כדי ליהנות בהטבות שונות, כגון פקידים בכירים ומנהלי חשבונות. הנה העובד הלוקח שוחד ונותן את ההטבה המתבקשת גוזל את בעל הבית…".
[8] חושן משפט ט, א.
[9] ויקרא יט יד.