שביעית בזמן הזה
סימן ס"ז
1. מבוא
2. מחלוקת רבי וחכמים
3. התלבטות הפוסקים בפסק ההלכה
4. פסק ההלכה בשמיטת כספים
5. סברא לשיטת הכסף משנה
6. הערות
1. מבוא
כידוע, נחלקו הפוסקים מחנה מול מחנה, אם שביעית בזמן הזה אסורה מן התורה או מדרבנן. כמו כן נחלקו הדעות לגבי דין שמיטת כספים (ראה חושן משפט סימן סז סעיף א). במאמר זה ברצוני לדון ביחס בין שמיטת כספים לשמיטת קרקעות, ולעיין בדברי הרמב"ם וטעמו.
2. מחלוקת רבי וחכמים
מן הגמרא במועד קטן (ב' ע"ב) משמע כי נחלקו רבי וחכמים אם שמיטה בזמן הזה מן התורה או מדרבנן, ורבי הוא הסובר שהיא מדרבנן[1]. וזה לשון הברייתא:
"רבי אומר: 'וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט (דברים טו, ב) – בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים. בזמן שאתה משמט קרקע, אתה משמט כספים, ובזמן שאי אתה משמט קרקע, אי אתה משמט כספים".
משמעות הברייתא היא לכאורה, שלדעת רבי תלויה שמיטת כספים בשמיטת קרקע, וכשזו אינה נוהגת, אף זו אינה נוהגת. וחכמים החולקים עליו סוברים, כי אין זו תלויה בזו, שהרי שמיטת כספים אינה מצוה התלויה בארץ, ולעולם חייבים בשמיטת כספים, גם בזמן שאין שביעית נוהגת. כך אפשר היה לסכם את הדברים.
אך הגמרא למדה מכאן (לדברי אביי), כי רבי סובר שאיסור שביעית בזמן הזה הוא מדרבנן, בין שמיטת כספים ובין שביתת הקרקע, וחכמים חולקים בזה ובזה, וסוברים כי חיוב שביעית הוא מן התורה גם בזמן הזה.
אלא שלפי הסבר זה דברי רבי אינם מבוררים, הרי לא אמר בפירוש כי שמיטה בזמן הזה דרבנן, אלא עלינו לדייק כן מדבריו. וכיצד מדייקים מדבריו כן? מצאנו לכך שני הסברים:
א. המיוחס לרש"י (ד"ה בזמן) מסביר שמדייקים זאת: ממה שאמר רבי "בזמן שאתה משמט קרקע… ובזמן שאי אתה משמט קרקע" משמע כי יש זמן שאין משמטין בו קרקע – ועל כרחך היינו בזמן הזה.
ב. רבינו תם הסביר (תוס' גיטין ל"ו ע"א ד"ה בזמן) כי: רבי עוסק כאן ביחס בין דין 'יובל' ובין דין 'שביעית', וכדי להבדיל ביניהם הוא מכנה את היובל 'שמיטת קרקע' (כלומר חזרת קרקעות לבעלים) ואת השביעית 'שמיטת כספים' (הנוהגת בשביעית בלבד. אך באמת כוונתו לכל דיני השביעית). וכיון שתלה רבי את דין השביעית בדין היובל משמע, שבזמן שאין היובל נוהג (כגון בזמן הזה), אין שביעית נוהגת מן התורה.
אין הבדל גדול בין שני הפירושים.
כי שיטת רבי, גם לרש"י וגם לתוספות היא, שאין הבדל בין שמיטת קרקע לשמיטת כספים, אלא חיובם מדרבנן. אמנם לפי חכמים, אין כל הבדל בין שמיטת קרקע לשמיטת כספים, לדברי תוספות. ולדברי רש"י, יתכן ששמיטת כספים קלה משמיטת קרקע, ואפילו אם שמיטת קרקע מן התורה, תהא שמיטת כספים רק מדרבנן. אבל זה ברור, על כל פנים, שלכל הדעות – לא יתכן כי איסור שמיטת כספים יהיה חמור מאיסור שמיטת קרקע.
3. התלבטות הפוסקים בפסק ההלכה
לכאורה מסקנת הסוגיא במועד קטן היא כחכמים החולקים על רבי וסוברים כי שביעית בזמן הזה מן התורה, שהרי רבא העמיד את המשנה כשיטתם זו, וחולק על אביי שרצה להעמיד כרבי, וכידוע, הלכה כרבא נגד אביי. גם המסקנה בגיטין היא, לפירוש רש"י, ששמיטה בזמן הזה מן התורה, ואפילו שמיטת כספים. כי הוא מסביר את המשנה שהתירה לעשות פרוזבול אפילו לשיטת חכמים הסוברים כי שמיטה בזמן הזה מן התורה. אמנם בגמרא בסנהדרין (כ"ו ע"א) התיר רבי ינאי לזרוע בשביעית משום ארנונא (מיסים), משמע בפשטות, שהטעם לזה הוא, שהשביעית בזמן הזה דרבנן (וכן פירש רש"י שם ד"ה פוקו זרעו בשביעית)[2]. ואם שמיטת קרקע מדרבנן גם שמיטת כספים דרבנן, כפי שהסברנו למעלה.
4. פסק ההלכה בשמיטת כספים
השולחן ערוך (חושן משפט סימן סז סעיף א) פסק מפורשות ששמיטת כספים בזמן הזה דרבנן. ועל פי מה שהסברנו לעיל, ששמיטת קרקע שוה בחומרתה לשמיטת כספים, יסבור השולחן ערוך כי איסור עבודת קרקע בשביעית, אף הוא מדרבנן.
אמנם מצאנו שיטות הסוברות כי למרות ששמיטת כספים בזמן הזה דרבנן, מכל מקום איסור שביעית הוא מן התורה. כך כתב הכסף משנה בשיטת הרמב"ם (שמיטה ויובל פ"ט ה"ב; פ"י ה"ט), וכן כתב רש"י בשם תורת כהנים (גיטין ל"ו ע"א ד"ה בשביעית בזמן הזה). גם בערוך השולחן העתיד (סימן טו בהלכות שמיטה ויובל) כתב, שרבי וחכמים נחלקו הן בשמיטת קרקע והן בשמיטת כספים, ומן הגמרא ראה הרמב"ם כי יש לפסוק בשמיטת קרקע כחכמים שבזמן הזה היא מן התורה, אך בשמיטת כספים יש לפסוק כרבי, ולכן זה מדרבנן. אמנם אין הוא מסביר שם, מה הסברא לחלק בזה.
שיטה זו טעונה הסבר הגיוני. כי מקורה הוא אמנם לפי הצד שפסקו כחכמים, ששביעית בזמן הזה הוא מן התורה, ועם זאת יתכן ששמיטת כספים קלה ממנו (כתנבאר לעיל בשיטת רש"י). אבל ההגיון בזה אינו מובן כלל, כי בעוד ששינוי חובת השמיטה בקרקע מובנת כי נתלתה במצב הארץ, שאם נכנסו לארץ אז היא חובה מן התורה, ולאחר הגלות נעשה החיוב מדרבנן, הרי ששמיטת כספים אינה תלויה במצב הארץ, וכשם שחיוב צדקה לא השתנה ביציאה לגלות ונותר חובה מן התורה, כך צריכה להיות שמיטת כספים, שגם אחר יציאה לגלות עדיין תהא מן התורה, ומדוע בכל זאת חל שינו ומהפך בחובה זו מדאורייתא לדרבנן?
5. סברא לשיטת הכסף משנה
בהסבר הדבר (כיצד יתכן ששמיטת קרקע תהא בזמן זה מדאורייתא ושמיטת כספים תהא מדרבנן) נראה לי, שיש לחלק בין שמיטת כספים לשמיטת קרקעות, כי בעוד ששמיטת קרקע תלויה רק בקדושת הארץ, וכשזו בקדושתה אסור לעובדה בשביעית, בלי שיקולים אחרים, הרי ששמיטת כספים, עם היותה חובת הגוף ולא חובת הקרקע, בכל זאת היא זהה בכל עניינה ומהותה למצות היובל.
הנה, אם נתבונן ברעיון שבשמיטת הכספים, שביום האחרון של השנה השביעית נמחקים כל ההלוואות שהלוו אנשים זה לזה, נראה שלא יתכן לומר כי עניינה הוא גמילות חסד, כי אין בינה למצות צדקה דמיון אמיתי, מאחר וכל עניינה של מצות צדקה הוא נדיבות ונתינה מרצון ומדעת. ורק מי שיש לו ויכול לתת נותן. בעוד ששמיטת כספים לא זו בלבד שהמלווה מוכרח לוותר על כספו, אף לא חילקו בזה בין עני ועשיר. ואפשר שהלווה עשיר מן המלווה, ואף על פי כן יפסיד המלווה.
לכן נראה לומר כי ענין שמיטת הכספים הוא, למנוע מצב בו העשירים יתעשרו עד אין קץ, והעניים יהיו תלויים בהם לעולם. אלא יש ליצור מצב בו החוב נשמט, והמלוה יפסיד את כספו. והעניין דומה מאוד למצות חזרת הקרקעות ביובל, שנועדה למנוע מאדם אחד להשתלט ולהחזיק ברשותו מספר רב של קרקעות. לכן, הואיל ועניינן של שתי מצוות אלה זהה, הרי הן תלויות זו בזו, וכשאין היובל נוהג אף אין שמיטת כספים נוהגת, ורק מדרבנן תיקנו שבכל זאת הכספים יישמטו.