עזוב תעזוב עמו
סימן רע"ב
1. מבוא
2. מקור המצוות
3. מצוות שבממון או בנפש
4. פריקה בחינם וטעינה בשכר
5. דין תלמיד חכם במצוות פריקה וטעינה
6. סיכום
7. הערות
1. מבוא
שתיים מן המצוות המיוחדות בתורה הן מצוות פריקה וטעינה, שנעסוק בהן במאמר זה. ראשית נברר את המקור למצוות אלו ונשאל לאיזו קטגוריה הן משתייכות, אם הן מצוות שבממון או שבנפש. לאחר מכן נברר את גדרי המצוות, מתי יש לסייע בחינם ומתי מותר לתבוע שכר, ומתוך כך נלמד על החשיבות הגדולה של העזרה לזולת באופנים שונים. לסיום נשאל האם תלמיד חכם מחוייב במצוות אלו, ונלמד מכאן שתי דרכי הנהגה כלליות לתלמידי חכמים.
2. מקור המצוות
מצאנו בתורה שני אופנים לחובת עזרה לזולת בשעה שבהמתו כורעת תחת משאה:
א. פריקה – הורדת משא מן הבהמה הכורעת תחת הכובד. חיוב זה נלמד מהפסוק[1]: "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ".
ב. טעינה – לאחר שהמשא פורק מן הבהמה יש לסייע להעמיס אותו בחזרה. חיוב זה נלמד מהפסוק[2]: "לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ".
3. מצוות שבממון או בנפש
מצוות התורה נחלקות לכמה חלקים. ישנן מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו. גם בתוך המצוות שבין אדם לחברו יש כמה סוגים, ונראה לסווג אותן לחמש קטגוריות:
א. מידות – כגון "לא תקום ולא תטור", "ואהבת לרעך כמוך".
ב. נפש האדם – כגון הצלת אדם המצוי בסכנה או הסרת מכשולים מן הדרך.
ג. כבודו של האדם – כגון איסור אונאת דברים או האיסור לבייש את חברו.
ד. ממונו – כגון איסור גזלה וחיוב השבת אבדה.
ה. שמו – כגון איסור לשון הרע.
במצוות פריקה וטעינה יש לברר האם הן שייכות למצוות שבממונו או למצוות שבנפשו. בהשקפה ראשונה נראה לומר שהן שייכות לממון, כהשבת אבדה למשל, משום שעל ידי הפריקה והטעינה אנו מצילים את הבהמה והמשא, שהם ממונו של האדם. אולם כאשר נתבונן בדברי הראשונים נראה כי יש כאן נקודה אחרת. ראשית נתבונן היכן היה צריך הרמב"ם להביא הלכות אלו; לכאורה מקומן בהלכות גזלה ואבדה, אך הרמב"ם הביאן דווקא בסוף הלכות רוצח ושמירת הנפש, ללמדנו שהלכות אלו קשורות יותר לנפש האדם ולא לממונו. גם בספר המצוות אנו רואים שהרמב"ם מוסיף מעבר למה שכתוב בתורה, וזו לשונו:
שצונו להקים המשא על הבהמה או על האדם כשיהיה לבדו אחר שנורידהו ממנו או אחר שהורידוהו זולתינו. שאנחנו כמו שנצטוינו להורידו ממנו כן נצטוינו לטענו עמו והוא אמרו ית' (תצא כב) הקם תקים עמו[3].
הרמב"ם הוסיף וביאר לנו שהמצווה אינה נוגעת רק למשא שנושאת בהמה על גבה, אלא גם למשא שנושא האדם. מקורו של הרמב"ם הוא מסיפור המובא בגמרא[4] על רבי ישמעאל ברבי יוסי, שרצה לסייע לאדם שנשא משא על כתפו. להלן נדון בסיפור זה ובמשמעויותיו ההלכתיות.
בספר החינוך באים הדברים לידי ביטוי בצורה ברורה יותר, ואלו דבריו:
משרשי המצוה, ללמד נפשנו במידת החמלה שהיא מידה משובחת, ואין צריך לומר שחובה עלינו לחמול על האיש המצטער בגופו, אלא אפילו המצטער באבידת ממונו מצוה עלינו לחמול עליו ולהצילו[5].
עיקר עניינה של המצווה הוא לקנות בנפשנו את מידת החמלה[6] על ידי שמסייעים לזולת המצטער צער הגוף. התורה חידשה כאן שאפילו אם הזולת מצטער רק באבדת ממונו, גם אז מצווה עלינו לסייעו. במילים אחרות, עיקר הדגש כאן הוא על צער האדם ולא על חסרון ממונו, וממילא ברור שאין מצווה זו רק בבהמה, אלא גם אדם שנתקע עם רכבו וכדומה יש לסייע לו, וכן אדם הנושא מזוודה גדולה מצווה לסייע לו.
אמנם ביד החזקה לרמב"ם[7] ובשו"ע[8] לא מובאת הדוגמא של אדם הנתון בצער; אך נראה דאדרבה, דווקא משום שלעזור לאדם זהו דבר פשוט אין צריך לכותבו, וכפי שכתב החינוך.
4. פריקה בחינם וטעינה בשכר
אחר שלמדנו את החשיבות שבסיוע לזולת בשעת צערו, יש לברר אם מחוייבים אנו לעזור בחינם או שאפשר לתבוע על כך תשלום. כאמור לעיל, ישנו פסוק אחד המביא את מצוות הפריקה – "עזוב תעזוב", ופסוק אחר המצווה על הטעינה – "הקם תקים". נאמר בגמרא:
מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון. מאי אבל לא לטעון?… אלא מצוה מן התורה לפרוק בחנם ולא לטעון בחנם אלא בשכר, רבי שמעון אומר אף לטעון בחנם… מאי טעמייהו דרבנן? דאי סלקא דעתך כרבי שמעון, לכתוב רחמנא טעינה ולא בעי פריקה, ואנא אמינא ומה טעינה דלית בה צער בעלי חיים וליכא חסרון כיס חייב, פריקה דאית בה צער בעלי חיים וחסרון כיס לא כל שכן, אלא למאי הלכתא כתביה רחמנא? לומר לך פריקה בחנם טעינה בשכר[9].
הגמרא מבארת שחכמים ורבי שמעון נחלקו אם מצווה לטעון בחינם כשם שמצווה לפרוק בחינם. להלכה אנו פוסקים כחכמים, וטעמם מבואר בגמרא: שאם היה דין פריקה וטעינה שווה, די היה לכתוב ציווי רק לגבי טעינה, והיינו למדים בקל וחומר – אם אנו חייבים בטעינה, אף שאין היא באה משום צער בעלי חיים וחסרון כיס (שהרי המשא אינו על הבהמה ואין היא נזוקת ממנו כעת), כל שכן שנתחייב בפריקה, הבאה משום צער בעלי חיים וחסרון כיס (שהרי הבהמה כורעת תחת משאה); וכיון שהתורה ציוותה גם על הפריקה, יש ללמוד שיש חילוק ביניהם – פריקה בחינם, אך טעינה אפשר לבקש עליה שכר.
בביאור העניין נראה שוודאי שאין אדם חייב לעזור בחינם לחברו בכל צעד ושעל. למשל אדם העובר דירה ומבקש מחברו שיעזור לו לשאת את הדברים, להעמיס על המשאית וכן הלאה, יכול חברו לענות לו שייקח חברת הובלות, ואם הוא חפץ בעזרתו שישלם לו. זהו עומק דברי הגמרא שהמצווה לעזור בחינם קיימת רק כאשר האדם נתון כרגע בעת משבר, או משום צער בעלי חיים[10] או חסרון כיס, ואלולי העזרה המיידית ייגרם פה הפסד; וזהו עניינה של מצוות הפריקה. אך אם האדם אינו נתון כעת בבעייה, אלא שכדי להתקדם ולהגיע למקום מסוים הוא זקוק לעזרה שבדרך כלל משלמים עליה, אין חברו מחויב לעזור לו בחינם; וזהו שורש מצוות טעינה.
כדי להמחיש את החילוק בין שתי המצוות נביא דוגמא – האם יש חיוב לקחת טרמפיסטים? לדעתי הדבר תלוי במקרה; אם באותו מקום מצויה תחבורה ציבורית מסודרת ומזג האוויר נינוח, אין חובת לקחת טרמפיסטים, ואם לוקחים – אפשר לבקש כסף על השתתפות בנסיעה[11]. אך אם מדובר ביום גשום, בעת שתחבורה ציבורית אינה מצויה, ולטרמפיסט יש תיק גדול, צריך לעזור לו בחינם. כלומר, כאשר יש צער הגוף או הפסד ממון בלתי צפוי יש לעזור בחינם, אך כשאין צער ואין הפסד, אין חובה בכך ומותר לבקש על כך כסף.
אמנם יש לי ספק מה הדין במקרה שקיים רק אחד מן התנאים, היינו שיש רק צער הגוף בלי הפסד ממון, או שיש הפסד ממון פתאומי בלי צער הגוף. ונראה למעשה שבמקרה כזה יעשה בחינם.
5. דין תלמיד חכם במצוות פריקה וטעינה
בגמרא[12] מבואר שהדין שנאמר בהשבת אבדה ש"זקן ואינה לפי כבודו" פטור מלטפל באבדה, שייך גם במצוות פריקה וטעינה. הגמרא מספרת שם על רבי ישמעאל, שהיה מהלך בדרך ופגש אדם שהיה נושא עצים על כתפו ועמד לנוח. ביקש אותו אדם מרבי ישמעאל שיעזור לו לטעון את העצים על כתפו. שאלו רבי ישמעאל כמה שווים העצים, ענה לו שהם שווים חצי זוז; נתן לו רבי ישמעל חצי זוז, לקח את העצים והפקירם. הגמרא שואלת שם מדוע היה צריך רבי ישמעאל לסייע לאותו אדם, הרי "זקן ואינה לפי כבודו פטור", ומתרצת שרבי ישמעאל עשה לפנים משורת הדין.
נמצנו למדים מדברי הגמרא שיש מעיקר הדין פטור לזקן ואינה לפי כבודו גם במצוות פריקה וטעינה, אלא שלפנים משורת הדין יכול להחמיר.
אמנם אם נדקדק בדברי הגמרא נראה שרבי ישמעאל לא החמיר על עצמו לסייע לאותו אדם, אלא לשלם לו – ובעצים עצמם הוא לא נגע. ואם כן, עדיין יש מקום לשאול אם מותר לו להחמיר על עצמו ולסייע בטעינת העצים עצמם. בשאלה זו נחלקו הרמב"ם והרא"ש; הרא"ש כתב:
ויראה לי כיון שפטרה תורה את הזקן שאין לו לזלזל בכבודו, איסור הוא לגבי דידיה שמזלזל לכבוד תורה במקום שאין חייב. ומשום ספק ממון חבירו אם הוא מחויב בו לא יזלזל בספק איסור. והחכם שבא לעשות לפנים משורת הדין יוותר מממונו ויעשה כמו שעשה רבי ישמעאל ב"ר יוסי. אבל אין לו רשות לזלזל בכבודו[13].
הרא"ש סבור שאם יזלזל החכם בכבודו יש בכך פגיעה בכבוד התורה. ואולם הרמב"ם כתב:
ואם היה חסיד ועושה לפנים משורת הדין, אפילו היה הנשיא הגדול, וראה בהמת חבירו רובצת תחת משאה של תבן או קנים וכיוצא בהן פורק וטוען עמו[14].
לדעת הרמב"ם רבי ישמעאל היה יכול גם לסייע ממש לאותו אדם, אלא שהעדיף לוותר מממונו.
מכאן אנו למדים מחלוקת שורשית בהנהגת תלמיד חכם. הרא"ש סובר שתלמיד חכם אסור לו לזלזל בכבודו, שהוא כבוד התורה, ואילו מהרמב"ם עולה שאדרבה, זהו כבוד התורה שמסייע לחברו בעת צערו[15].
אני כשלעצמי מתחבר יותר לגישתו של הרמב"ם, אך כמובן שאלו ואלו דברי אלוקים חיים; ויש למצוא את הדרך הממוצעת גם ביחסי רב ותלמיד כיצד מצד אחד להתקרב, ומצד שני לדעת שהרב אינו חבר ויש לכבדו כראוי.
6. סיכום
למדנו שעיקר מצוות פריקה וטעינה הוא להתחשב בצער האדם ובהפסדו כאשר נמצא במצוקה. מתוך כך נובע החילוק בין פריקה לטעינה, שפריקה יש לעשות בחינם, לעומת הטעינה שאפשר לבקש עליה שכר. לאור זאת ביארנו שזהו יסוד כללי, שכאשר שרוי אדם בצער פתאומי יש לסייעו בחינם, מה שאין כן במקום שאין בו צער אין לחייב לסייע בחינם. לסיום ראינו את מחלוקת הרמב"ם והרא"ש אם תלמיד חכם רשאי להחמיר על עצמו ולסייע בפריקה וטעינה, אף שאפשר שיש בכך משום פגיעה בכבודו.
[1] שמות כג, ה. וברש"י שם.
[2] דברים כב, ד. וברש"י שם.
[3] ספר המצוות עשה רג.
[4] בבא מציעא ל, ב. וכן כתב המנחת חינוך במצווה פ, שזהו המקור לדין זה.
[5] מצווה פ.
[6] וזה שייך לקטגוריה של המצוות השייכות למידות.
[7] הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יג (ועיין שם בהלכה ט שנזכר שם צער ישראל).
[8] חושן משפט סימן רעב.
[9] בבא מציעא לב, א.
[10] היינו צער הבהמה, אך כפי שביארנו לעיל כל שכן אם האדם עצמו מצטער, שאין הוא גרוע מבעלי חיים. ואולם החוות יאיר כתב בתשובה (סימן קצא) שאין ללמוד קל וחומר לצער האדם מצער בעלי חיים, משום שהתורה הקפידה במיוחד על צער בעלי החיים, שחסרה להן דעת ונפש המשכלת לסבול, מה שאין כן האדם "איבעיא ליה ליתובי דעתיה ולקבל מאהבה אשר יארע לו". אך הסמ"ע (חו"מ סימן רעב ס"ק יג) כתב בפשיטות שיש קל וחומר, וכן משמע מתשובת הרשב"א (ח"א סימן רנו).
[11] וכן לדעתי ראוי כאשר נוסעים כמה חברים לחתונה וכדומה, שישתתפו עם בעל הרכב בהוצאות הדלק.
[12] בבא מציעא ל, ב.
[13] בבא מציעא פרק ב סימן כא.
[14] הלכות רוצח ושמירת הנפש יג, ד. וכן משמע מלשון המאירי: "אף על פי שהתרנו את הרצועה שכל שאינה לפי כבודו אינו טעון להחזיר או לפרוק ולטעון, מכל מקום ראוי לכל אדם לנהוג קלות ראש בעצמו בענינים אלו ולהכנס בשלמות המדות לפנים משורת הדין" ואם הכוונה רק לוותר על ממונו אין זה נקרא קלות ראש.
[15] וכעין שכתב הרמב"ם בהלכות שבת: "אף על פי שיהיה אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו שזה הוא כבודו, חכמים הראשונים מהם מי שהיה מפצל העצים לבשל בהן, ומהן מי שהיה מבשל או מולח בשר או גודל פתילות או מדליק נרות, ומהן מי שהיה יוצא וקונה דברים שהן לצורך השבת ממאכל ומשקה אף על פי שאין דרכו בכך, וכל המרבה בדבר זה הרי זה משובח". ולכאורה זוהי קושיא על הרא"ש, שהרי דוגמאות אלו שהרמב"ם מביא לקוחות מהגמרא, אך הביאור הלכה (סימן רנ) כתב שיש לחלק בין מצוות שניכר שעושה אותן לשם ה' לבין מצוות שאין ניכר בהן, כאבידה וכדומה, עיי"ש.