טעות גוי
סימן שמ"ח
1. מבוא – מכתב ראשון
2. שבעה טעמים
3. הרחבה – מכתב שני
4. ההבדל בין אי השבת פיקדון להפקעת הלוואה
5. ההתנהגות המתבקשת מיהודי
6. הערות
1. מבוא
לכבוד מורנו ורבנו הרב אוריאל ספז שליט"א
שלום וברכה
ראיתי בבית הכנסת את פרסומיו ההלכתיים מיום ו' תשרי, וכרגיל נהניתי לקרוא את פסקיו, והטעמים הקצרים שהם בחינת מועט המחזיק את המרובה. חן חן לכבודו שמוביל את הישוב להקפדה בהלכה על קטנה כבחמורה.
בתוך הדברים נשאל הרב, מה דינו של אדם שקיבל מאינו יהודי סכום של חמש מאות ש"ח (500), כדי לשלם קנס בדואר, ואצטט את השאלה: "נכרי שלח אותי לשלם דו"ח תנועה, הוא חשב שזה עולה 500 ₪, אבל בפועל פקידת הדואר גבתה רק 250 ש"ח, למי שייך העודף."
הרב העלה שמותר לשמור את העודף, וכמו שכתב "אבל לאחר התבוננות נראה שזה לא גרוע ממקרה שנותן לך בטעות בתוך פירעון חוב סכום יותר גבוה ממה שהוא חייב". ומקורו כפי הנראה, מדברי הרמ"א (חושן משפט סימן שמח, סעיף ב) שכתב:
"הגה: טעות עובד כוכבים, כגון להטעותו בחשבון או להפקיע הלואתו, מותר, ובלבד שלא יוודע לו[1], דליכא חילול השם (טור ס"ג). ויש אומרים דאסור להטעותו, אלא אם טעה מעצמו, שרי" (מרדכי פרק הגוזל בתרא).
2. שבעה טעמים
ולפי שתשובת הרב בנידון זה לא נראית לי, אני מרשה לעצמי לכתוב לכבודו, אלא שכמובן אינני אומר קבלו דברי, רק בא להציע את דעתי. ומשבעה טעמים נראה לי שהיהודי מחויב להחזיר את הכסף הנותר, ליד הגוי.
טעם ראשון, מדובר בגניבה ממש:
הנה יש איסור דאורייתא לגנוב עכו"ם, אפילו אם לעולם לא תיוודע לגוי גניבת היהודי, כי אין זה רק חשש חילול השם, אלא איסור בפני עצמו. לכן בנידון שלנו, בו הפקיד הגוי מעות ביד יהודי לצורך תשלום קנס, הרי זה פיקדון ביד ישראל, וכשמותירו בידו, הרי הוא גונב, ועובר על איסור דאורייתא. ובהמשך נסביר באיזה אופנים הותרה טעות גוי.
וכפי שמפורש ברמב"ם, שכתב:
"כל הגונב ממון משוה פרוטה ומעלה עובר על לא תעשה שנאמר לֹא תִּגְנֹבוּ[2], ואין לוקין על לאו זה שהרי ניתן לתשלומין שהגנב חייבה אותו תורה לשלם, ואחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון גוי עובד עבודה זרה ואחד הגונב את הגדול או את הקטן" (הלכות גניבה פרק א הלכה א).
וכן נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט שמח, ב):
"כל הגונב אפילו שוה פרוטה עובר על לאו דלא תגנובו (ויקרא יט, יא) וחייב לשלם, אחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון של גוים, ואחד הגונב מגדול או מקטן".
מובן מאליו, שמוטל עלינו לבאר את פשר החילוק בין איסור גניבת גוי, להיתר טעות גוי. וכדי להבהיר את הענין, נפנה אל מקורות הסוגיא.
היתר טעות הגוי נידון בסוגיית הגמרא (בבא קמא קיג ע"ב), שם הובאה שיטת רבי עקיבא, שמצד אחד, אסר גזילת גוי מן התורה. ומאידך התיר לא לשלם מכס לגוי, כאשר אין חשש לחילול ה'. ובהסבר שיטתו אמר רבא, שרק הפקעת הלואה הותרה, כי איננה "גזל ממש", כלשון רש"י. וכוונתו שההלואה ניתנה כדי שישתמש בה ויוציאנה מידו, וכיון שאינה בידו, אין הוא תופס בממון הגוי, והברחת המכס דומה לזה, כי כסף תשלום המכס אף פעם לא היה בבעלות האינו יהודי, לכן מותר. מה שאין כן גזל ממש, שאסור אפילו ללא חילול השם.
ממשיכה הגמרא "אמר שמואל טעותו מותרת", והביאה ממעשי שמואל ורב כהנא, בהם שילמו מחיר נמוך ממחיר הסחורה, ולא עברו על גזל ממש, כי גובה המחיר נקבע בהסכמת המוכר והקונה.
עוד מסופר שם על רבינא, שהשתתף עם גוי ברכישת עצי דקל, כדי לבקעם לגזרים. ואמר רבינא לעוזרו, הקדם וקח את הגזירים העבים מן הדקל, טרם יקחם הנכרי. ואין בזה איסור גזל, כי הגוים מדקדקים על מספר הגזירים, ולא על עוביים.
וכיון שהנידון שלנו שונה מהמעשים הנזכרים בגמרא, כי הנכרי לא הלוה ממון ליהודי, אלא הפקיד כסף בידו כדי שישלם קנס בדואר, לכן חובה להשיב את יתרת הכסף לנכרי.
טעם שני, חילול השם:
חומרת האיסור בנידון שלנו גדילה מחמת החשש לחילול השם, שהרי יתכן והנכרי יתוודע לגובה הקנס האמיתי, שהוא רק מאתיים חמישים ₪. וחילול השם הוא עון חמור, שאינו מתכפר עד יום המיתה[3].
טעם שלישי, המחבר לא הביא היתרים אלה:
עוד יש לצרף לזה את העובדה שהמחבר לא העתיק היתר טעות הגוי, אלא רק הרמ"א. ולכאורה זו תימה גדולה, כי הלוא הטור עצמו הביא דינים אלה, וגם הרמב"ם כתבם להלכה, ומדוע מיאן המחבר לנקוט כן להלכה?
ומה שנראה לי בזה, שיתכן שהמחבר לא פסק כן להלכה, מחשש שאם תתיר טעות נכרי שאין בו חשש לחילול השם, יבואו להתיר טעות נכרי גם כשיש חשש לחילול ה', ולבסוף הוא אכן יחולל.
עוד אפשר להסביר שלכן לא התיר טעותו, כי סובר (חושן משפט סימן רכח סעיף ו) שאפילו גניבת דעת גוי אסורה, ואם את דעת הנכרי אין לגנוב, כל שכן שאין להתיר ממון ממש, אפילו שיצא ממנו בטעות[4].
טעם רביעי, דווקא כשאמר לאינו יהודי על חשבונך אני סומך:
ואף הרמ"א (חו"מ סימן שמח סעיף ב) שהתיר את טעות הגוי, הוסיף והביא שיטת יש אומרים, "ויש אומרים שאסור להטעותו". והסביר ערוך השולחן את הכוונה על פי הגמרא הנזכרת "וי"א דאסור להטעותו, ורק אם מעצמו טעה שרי, כגון שעשה חשבון וטעה, יאמר לו הישראל, ראה שעל חשבונך אני סומך".
טעם חמישי, דברי הש"ך:
וראה בש"ך (חו"מ שמ"ח שם) שכתב, וזה לשונו "וגם הלואה אינו מותר אלא כשחייב לשלם לו דרך מכס או דרך חוב, אבל מה שהוא דרך מקח אסור". גם מדבריו מבואר שהיתר זה צומצם מאד.
טעם שישי, דברי ערוך השולחן:
ומי שסבור כי ירויח מטעויות אלה, עליו לדעת את דברי הערוך השולחן, שהסומך על היתרים אלה, יורד מנכסיו, כמו שכתב וזה לשונו (ערוך השולחן חושן משפט סימן שמח סעיף ב):
"וכל הגונב אפילו רק שוה פרוטה עובר על לאו דלא תגנובו וחייב לשלם וכו' ואין חילוק באיסור גניבה בין שגונב מישראל ובין שגונב מעכו"ם וכו'. וטעות גוי כמו להטעותו בחשבון ולהפקיע הלואתו אין איסור בדבר, ובלבד שלא יוודע לו שלא יהא חילול ה'. וי"א דאסור להטעותו, ורק אם מעצמו טעה שרי, כגון שעשה חשבון וטעה, יאמר לו הישראל, ראה שעל חשבונך אני סומך, ובמקום חילול השם אסור מן התורה.
וכתבו הגדולים שראו בעיניהם שאותם האנשים שהרויחו מטעותים, לא הצליחו, ונכסיהם ירדו לטמיון, ולא הניחו אחריהם ברכה. ורבים אשר קדשו שם שמים, והחזירו טעותים בדבר חשוב, וגדלו והעשירו והצליחו והניחו יתרם לעולליהם [ספר חסידים ובאה"ג]. והרי אפילו גניבת דעת אסרו חז"ל, כמ"ש בסי' רכ"ח. ובזמן הזה בכל מדינות אלו אסור מן התורה שום הטעאה והערמה, ואין שום חילוק בין ישראל לאינו ישראל וכו' [ועי' מ"ש בסי' ש"ס]".
טעם שביעי, בזמן זה לא שייך ההיתר:
ומדברי ערוך השולחן שכתב "ובזמן הזה בכל מדינות אלו אסור וכו'" נראה שמתכוין למחברים הסוברים שההיתר להנות מטעות נכרי לא נאמר בחברה גדורה בגדרי הדתות, כפי שכתב המאירי[5]. וכך הביא גם המהר"ל (באר הגולה בבאר השביעי), ואף הרב וינברג סבור כן, כמובא בספרו "לפרקים"[6].
לכן, לפי עניות דעתי, חובה להשיב ממון זה לגוי, כי אפילו אחד מן הטעמים הנזכרים יש בו כדי לחייב.
א. מדובר בגניבה ממש, שאסורה אפילו ללא חילול השם.
ב. במקרה זה יש חשש חילול השם, ולכל הדעות הדבר אסור.
ג. המחבר לא הביא קולות אלה להלכה.
ד. הערוך השולחן הגביל היתר זה רק למקרה שאמר, על חשבונך אני סומך.
ה. הש"ך צמצם את ההיתר מאד, ולא מצינו מי שחלק עליו.
ו. הסומך על היתרים אלה יורד מנכסיו, כנתבאר בערוך השולחן.
ז. בזמן הזה לא שייכים היתרים אלה.
אסיים בברכה אל כבוד הרב שיחי' ולכל הנלווים אליו. ומודה לו על כל הוראותיו ופועלו המרובה בישוב, ואיני אומר קבלו דעתי, אלא כתבתי מה שנראה לעניות דעתי.
אוהבו ומוקירו מאוד,
ביקרא דאורייתא,
3. הרחבה
אחר בינותי בספרים רציתי להוסיף מספר נקודות:
הסבר הנהגת רב כהנא:
בדברי הקודמים לא הסברתי את הנהגת רב כהנא, שהיא תמוהה לכאורה, בהיותה מעשה גזל:
"רב כהנא זבן מכותי מאה ועשרים חביתא במאה, ואבלע ליה חד זוזא, אמר ליה: חזי דעלך קא סמיכנא" (בבא קמא דף קיג עמוד ב).
מבואר שקנה מאה ועשרים חביות, במחיר של מאה, וכיון שלא שילם על עשרים חביות, צריך להסביר כיצד נהג כן. אמנם התשובה לזה מצויה בגוף הסיפור , שהרי אמר לנכרי "ראה, אני סומך עליך". על כן אין זו גניבה כלל, כי זה היה הסיכום, שבכסף שנותן, שהוא המחיר של מאה, יטול מאה ועשרים חביות. וזו דרכו של משא ומתן, שהקונה משתדל להוריד את גובה המחיר.
הסבר שיטת המחבר והרמב"ם בפירוש הגמרא (בבא קמא קיג ע"א):
עתה נסביר מה שהבאנו מהרמב"ם והרמ"א, שהגניבה מן הגוי היא איסור תורה "לֹא תִּגְנֹבוּ".
הנה בספר נתיבות המשפט (סימן שמח) הקשה על זה, שלכאורה אינו נלמד מ"לֹא תִּגְנֹבוּ" אלא מ"וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ", או מהפסוק "וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים", כמוכח בסוגיא הנזכרת (ב"ק קיג:), וכיון שזהו מקור האיסור, הרי שחומרת האיסור פחותה בהרבה מאיסור דאורייתא רגיל, כי לא נכתב בלשון לאו ולא בלשון עשה. לכן אף אם יעבור ויגזול, לא יתחייב להחזיר, כי החיוב להשיב נאמר רק לעובר על לא תגזול או לא תגנוב (גם המהרש"ל בים של שלמה, חוכך לומר, שאין בזה איסור דאורייתא, כפי שמוכח מלימוד זה, ואולם הוא בכל זאת סבור כי ההיתר של טעות גוי מצומצם מאד, כפי שהביא הש"ך הנזכר לעיל).
ברם, למרות דבריו, הרי הרמב"ם ושולחן ערוך וגם שולחן ערוך הרב, כתבו מפורשות שיש בזה איסור דאורייתא של לֹא תִּגְנֹבוּ, ולכן חייבים להחזיר, ונביא שוב את לשון השולחן ערוך (חושן משפט סימן שמח סעיף ב):
"כל הגונב אפילו שוה פרוטה עובר על לאו דלא תגנובו וחייב לשלם אחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון של עכו"ם".
ומכיון שלדעתם יש בזה איסור לֹא תִּגְנֹבוּ, צריך ליישב את קושיית נתיבות המשפט, שהקשה, הרי בגמרא מבואר שאיסור זה מקורו בפסוקים "וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ" או "וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים", וכיצד כתבו הפוסקים הנזכרים שמקור האיסור הוא בפסוק לֹא תִּגְנֹבוּ.
ליישב זאת נראה לי פשוט, שהם למדו כי הפסוק "וְחִשַּׁב" או "וְאָכַלְתָּ" בא לגלות שאיסור לא תגנובו ולא תגזול שייכים גם בממון הנכרי.
הסבר דעת הרמ"א:
והנה עד כה הסברנו כי איסור זה הוא מן התורה. אמנם ראיתי שיש מסבירים בדעת הרמ"א שהאיסור הוא דרבנן, כפי שמוכח לכאורה מפסיקתו בשלחן ערוך (אבן העזר סימן כח סעיף א), שם כתב:
"קִדְּשָׁהּ בְּגָזֵל אוֹ גְּנֵבַת עוֹבֵד כּוֹכָבִים, הָוֵי מְקֻדֶּשֶׁת, דְּהָא אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַחֲזִיר רַק מִכֹּחַ קִדּוּשׁ הַשֵּׁם".
אם היה רמ"א סובר כי החזרת ממון עכו"ם גזול או גנוב הוא חיוב דאורייתא, כיצד כתב "צְרִיכָה לְהַחֲזִיר רַק מִכֹּחַ קִדּוּשׁ הַשֵּׁם", הרי התורה, שאסרה גזל או גניבת עכו"ם, היא שחייבה להחזיר. ואולם מצד שני זה קשה, היתכן שזה רק דרבנן, הרי כבר הוסבר שבסוגיא מפורש כי זהו איסור דאורייתא, אף ללא חילול השם, וכמו שהקשו חלקת מחוקק ובית שמואל (אבן העזר שם). והגר"א שם אף כתב על דברי הרמ"א, שאינם נכונים כלל[7].
לכן נראה, שבאמת גם הרמ"א מודה כי הגבר שגנב מן הנכרי, ובא לקדשה בגזל, עבר על איסור גזל מן התורה. ואולם אחר שהכסף הגזול החליף ידים ועבר לידי האשה, ומן התורה הוא שייך לה[8], והגנב הוא שחייב לפצות את הגוי הנגזל, ולא האשה. אלא שהמתקדשת עדיין חייבת, אבל רק מדרבנן, להשיב. לכן כתב רמ"א שחובתה להחזיר היא משום קידוש השם, וכך פירש הבית שמואל (אבן העזר שם ס"ק ה).
כן מוכח גם משתיקת הרמ"א, שלא העיר דבר על מה שכתב המחבר בחושן משפט (סימן שמח סעיף ב) "כל הגונב אפילו שוה פרוטה עובר על לאו דלא תגנובו וחייב לשלם אחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון של עכו"ם", ואם לרמ"א זה איסור דרבנן, מדוע לא הגיה. לכן מוכרח, שלדעתו זה דאורייתא.
4. ההבדל בין אי השבת פיקדון להפקעת הלוואה
עתה נרחיב מעט בענין שכתבתי לעיל[9], שיש הבדל בין אי השבת פיקדון להפקעת הלוואה. הבדל זה כבר הובא בשולחן ערוך הרב, שכתב:
"ואף במקום שאין הנכרי יודע, אינו רשאי אלא להפקיע הלואתו, או שאר חובו שהוא חייב להנכרי. אבל כשהחפץ של הנכרי הוא בעין, אסור לכפור בו, שהרי זו גזלה ממש" (שולחן ערוך הרב חושן משפט הלכות גזלה וגנבה סעיף ד)[10].
ואף שמצינו בפוסקים דעות חלוקות גם בזה, לכאורה, כמו שציטט ספר פתחי חושן, מדברי ספר התומים (סימן עב ס"ק נז), שדן בדברי שולחן ערוך (סימן עב סעיף מא):
"מַשְׁכּוֹנוֹ שֶׁל גּוֹי בְּיַד רְאוּבֵן, וְהִפְקִידוֹ רְאוּבֵן בְּיַד שִׁמְעוֹן, וּמֵת הַגּוֹי, יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם זָכָה שִׁמְעוֹן בַּמֶּה שֶׁהַמַּשְׁכּוֹן יוֹתֵר מֵהַחוֹב".
והקשה התומים, מדוע לא יתחייב להחזיר, הרי הגוי יורש את אביו מן התורה[11]. ובישוב הדבר, כתב לבאר בשתי דרכים. האחת, שההיתר ניתן דווקא מתי שאין לגוי יורש. והאחרת, שיש מי שסובר כי פיקדון דומה להלוואה, וגם כשיש יורש לגוי, רשאי היהודי שלא להחזיר לו את המותר, כי זה דומה להפקעת הלוואה.
אלא שגם מדבריו אין להוכיח שכל פקדון דומה להלוואה, אלא רק משכון דומה להלוואה, אבל כל פקדון רגיל ניתן לשומר רק לשמירה בעלמא ותו לא, בעוד שמשכון ניתן לזכיה וקניה כאשר ההלוואה אינה משולמת. והוא גם נעשה שלו למשך כל ימי ההלוואה[12]. ואף על פי שלא אומרים כן במשכון הגוי, כי אין השומר קונהו, בכל זאת מוסכם הדבר שאם החוב לא ישולם, יזכה בו המלוה. לכן במקרה שנשארת יתרה משווי המשכון, סביר להגדירה כחוב רגיל שניתן להפקיע. אבל בכל פיקדון אחר, שלא ניתן כדי לקנותו, אין היתר להפקיע.
יש להוסיף עוד הסבר מדוע נקל לקנות משכון נכרי זה, כי אפילו שהנכרי יורש את אביו, עדיין לא ברור שבכוחו לרשת מה שאינו ברשות אביו בעת המיתה, לכן נקל לקנות משכון זה. אבל בכל פקדון רגיל, מדוע יוכל להפקיעו מן הנכרי.
דעת הנתיבות שפיקדון כהלוואה:
ואין להקשות על האמור ממה שהביא ספר פתחי חושן (הלכות גניבה פרק א) שדעת הנתיבות[13] "שפיקדון הוה כהלוואה"[14]. כי המעיין שם בדברי נתיבות המשפט יראה נכוחה שדן במשכון, ולא בפיקדון.
וראה מה שכתב הרמ"א (סימן כח סעיף יב) "וכל זה במשכון שיש לו מישראל, אבל מעכו"ם אינה מקודשת, ואם מכרו המלוה לאחר, וקידש בו הוה מקודשת", מבואר כי לדעתו לא ניתן לקדש במשכון הנכרי, כי אינו בבעלות המלוה, וגם אם יקדש בו אשה, לא יחולו קידושין. אלא אם כן ימכרנו לאחר שאינו חייב להחזירו לגוי (כי הראשון צריך להסתדר עם הגוי), ואז יחולו קידושין.
5. ההתנהגות המתבקשת מיהודי
עלינו לצרף לנידון זה, את דברי הרמב"ם, בפירושו למשנה, מהם ניתן להבין גודל חובתנו לנהוג ביושר אפילו עם נכרים.
"ויש כאן דין, אומר אותו, הואיל ונתגלגלו הדברים לענין זה. והוא, שהמקומות שמשתמשין בהן בדינרין ובמעות במנין, אסור לאדם להחזיק דינר או מעה שחסר ממשקלו שתות או יותר אלא יחתכנו, וכל שכן שלא ישתמש בה או יטעה בה את הגוי. כי זה שחושבים המוני בני אדם ואפילו יחידיהם כי ההטעיות שכאלה מותרות עם הגוים אינו נכון ודעה בלתי נכונה, אמר ה' בתורתו הקדושה במי שמוכר את עצמו לעובד עבודה זרה או לעבודה זרה עצמה, כמו שנתבאר בפירוש, אמר וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ, ואמרו עליהם השלום (ב"ק קיג:), יכול יגלום עליו, תלמוד לומר וְחִשַּׁב, ידקדק עמו בחשבון, וענין יגלום, יערים עליו ויטעהו. ואמרו אם כן דברה תורה בגוי שתחת ידיך קל וחומר לגוי שאינו תחת ידיך, אם החמירה תורה על גזלו של גוי קל וחומר על גזלו של ישראל.
וכן אינן מותרין האונאות והתחבולות ומיני המרמות והזיוף והסלוף עם הגוים, אמרו עליהם השלום אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הגוי. וכל שכן אם יהא תלוי חלול השם שאז יהיה העון חמור יותר, ויושגו לאדם תכונות רעות על ידי כל המעשים הרעים הללו אשר העיד יתעלה על עצמו שהוא מתעב אותן כשלעצמן, נעשו עם מי שנעשו, והוא אמרו (דברים כה) כִּי תוֹעֲבַת ה' אלהיך כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל" (פירוש המשנה לרמב"ם מסכת כלים פרק יב משנה ז).
לשון המאירי:
עוד יש להוסיף לנידון זה את לשון המאירי, הסבור כי בימינו אין הבדל כלל בין יהודי לגוי, בדינים אלה:
"נמצא שאף עובדי האלילים ושאינם גדורים בדרכי הדתות אסור לגזלם, ואם נמכר לו ישראל, אסור לצאת מידו בלא פדיון. וכן אסור להפקיע את הלואתו. ומכל מקום, אין אדם חייב לחזר אחר אבדתו כדי להחזירה לו, ולא עוד אלא אף מי שמצא אבדתו אינו חייב להחזירה, שמציאה מקצת קנין הוא, וחזרתו דרך חסידות, ואין אנו כפופים לחסידות למי שאין לו דת. וכן טעותו, אם טעה מאליו, שלא מתחבולתו ולא מהשתדלותו, אין הכרח בהשבתו. ומכל מקום, אם נודע לו על כל פנים, חייב להחזירו. וכן אף באבדה, כל צד שיהא חלול השם בעכובה, מחזירה.
הא כל שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדת ועובדי האלהות על איזה צד, אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו, אינם בכלל זה, אלא הרי הם כישראל גמור לדברים אלו, אף באבדה ואף בטעות, ולכל שאר הדברים בלא שום חלוק" (מאירי בבא קמא קיג, ב).
מעשה שיש בו צד חילול השם, אינו ראוי:
יש להתחשב בנקודה נוספת. אם להלכה רשאי להותיר את הכסף בידו, כיצד יתכן שייגרם מזה חילול השם, וכי בקיום מצוות הבורא יש חשש לחילול ה'? ואם בכל זאת יש צד של חילול ה' במעשה כזה, מוכרח להיות, שהדעות כולם מסכימות שהוא מעשה שאינו ראוי.
[1] הפקעת הלוואה ללא ידיעת המלווה, מאוד לא שכיחה, כי בדרך כלל המלווה זוכר שנתן כספו בהלואה.
[2] לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ (ויקרא יט, יא). ואף שמשמע לכאורה, שהאיסור נאמר דוקא לגבי יהודי, שהוא "עמיתו" בתורה ובמצוות, בכל אופן הוא שייך גם לגבי הגוים, וכפי שיתבאר בהמשך.
אמנם איסור גזילת נכרי, הדעות חלוקות בהבנת הרמב"ם, אם נאסר איסור מן התורה או מדרבנן. ובכל זאת יש כאן איסור לכל הדעות. גם מלשון השולחן ערוך משמע, שאין בזה חילוק בין יהודי לגוי, כי כתב (חושן משפט שנט, א) "אסור לגזול או לעשוק אפילו כל שהוא, בין מישראל בין מעובד כוכבים", הרי שלא חילק, ובכל מקרה אסור.
[3] יומא פו ע"א.
[4] וכך כתב הדרכי משה (סימן שמח אות א) "מיהו במרדכי, פרק הגוזל בתרא, דאסור להטעותן, דהא אפילו גניבת דעת אסור, כל שכן להטעותן".
[5] יובא להלן.
[6] מהדורה שישית חלק א עמוד רעה.
[7] ועיין רש"י (סנהדרין נז, א ד"ה ישראל בכותי מותר) שבדבריו כתב כי האיסור הוא מדרבנן. אבל הגר"א (על הגליון שם) העיר על דבריו "תמוה מאוד". ובשולחן ערוך סימן שמח ס"ק ח אף כתב בפירוש שלהלכה האיסור הוא מן התורה.
[8] על ידי שינוי רשות הגזלן, חייב הגנב לשלם לנגזל. אולם המקבל את החפץ מן הגנב, אינו חייב בהשבה.
[9] אות ב' טעם ראשון.
[10] כך מובא גם בקיצור שולחן ערוך, דיני ממונות סימן קפב, סעיף ד.
[11] קידושין יח ע"א והובא בשלחן ערוך חושן משפט סימן רפג ס"א.
[12] משכון שניתן תמורת הלוואה נקנה למלוה לכל תקופת ההלואה, כמבואר בגמרא, פסחים לא ע"ב.
[13] נתיבות המשפט סימן קצד אות ז.
[14] הנתיבות העלה דין זה מדברי החלקת מחוקק (אבן העזר סימן כח ס"ק כא).