בדין לא תעמוד על דם רעך

[1] בעריכת הרב יצחק קושלבסקי. גם רוב ההערות מפרי עטו.

[2] דברים אלו נאמרו בישיבה באזכרה לרב פריימן זצ"ל.

[3] אני מודה כאן לרב רבינוביץ שליט"א שהראה לי דברי מרחשת אלה.

[4] ראה עוד בשו"ת הרשב"א (חלק א סימנים רנב, רנה, רנו) שהשואל נקט בפשטות שאין מצוות פריקה וטעינה באדם משום שאדם הוא בן דעת ולא היה צריך להביא את עצמו למשא כה כבד ואין לו להלין אלא על עצמו. אולם שאל על כך מדברי הגמרא בבבא מציעא (ל, ב) שמביאה מעשה ברבי ישמעאל ברבי יוסי שהלך בדרך ופגע באדם שרצה לטעון על גבו חבילת עצים וביקש מרבי ישמעאל שיעזור לו, וכתוב בגמרא שמעיקר הדין לא היה צריך רבי ישמעאל לעזור בידו מכיוון ששייך בזה הפטור של "זקן ואינה לפי כבודו", ומשמע שלולא כן היה חייב בפריקה וטעינה באדם. ונדחק השואל לומר שכל עיקר מה שבא רבי ישמעאל לעזור לאותו אדם היה לפנים משורת הדין.
אולם הרשב"א דחה את דבריו והשיב שאם בבהמה יש חיוב פריקה וטעינה, קל וחומר באדם.
אמנם בשו"ת הרדב"ז (חלק ב סימן תשכח) דחה את טענות הרשב"א והכריע כדעת השואל ש"באדם לא אמרו צער האדם לפי שהוא בעל שכל ולא היה לו לטעון יותר מן הראוי לו", אך הוסיף: "מכל מקום מודה אני שהוא בכלל גמילות חסדים ובכלל ואהבת לרעך כמוך אבל שיהיה בכלל עשה דטעינה ופריקה לא מסתברא לי… חייב להציל אותו מרעתו ולהשיב לו אבידת גופו, אי נמי משום לא תעמוד על דם רעך". ולפי זה הסביר שרבי ישמעאל נצרך לעזור לאותו אדם מדין "השבת אבדה", עיין שם.
על כל פנים יש להעיר שמגמרא זו עולה לכאורה שגם לעניין פריקה וטעינה באדם שייך הפטור של זקן ואינו לפי כבודו, שלא כדברי מו"ר הרב פריימן זצ"ל. וצריך לומר שגם הרב פריימן מודה שלא כל פעם שאדם מתקשה במלאכתו חובה לעזור לו מדין לא תעמוד על דם רעך, כי הלוא כך טבעו ודרכו של עולם שאנשים מתאמצים במלאכתם ועל כך מקבלים את שכרם, ולא הטילה התורה על האדם חובה לעשות מלאכת השני. אין דבריו של מו"ר זצ"ל אמורים אלא באופן שניכר כי האדם סובל צער בגופו מחמת המשא, שעל זה שייך לומר מעין "מה לי קטלא כולא מה לי קטלא פלגא".

[5] המרחשת נוקט שעל האיסור לא תעמוד על דם רעך צריך האדם לבזבז כל ממונו כמו כל לאו בתורה שמחויב למסור כל ממונו כדי לא לעבור עליו (אף שאיסור זה הוא בשב ואל תעשה ולא בקום ועשה). ומקשה על כך מגמרא בגיטין שבה מוכח שאין אדם צריך לתת כל ממונו לפדיון שבויים, ומיישב שבפדיון שבויים לא קיים האיסור של "לא תעמוד על דם רעך". ואף שבגמרא מבואר שכל השבויים עומדים בספק סכנה, מכל מקום לא שייך בזה לא תעמוד על דם רעך, כי לאו זה אינו אלא היכא שרואה חברו טובע בים וכדומה, שיש סכנת נפשות ברורה ומיידית.

[6] אך מכל מקום אין זו ראיה מכרעת, כי אולי במעשה המדובר בגמרא האשה היתה מוכנה לשתף פעולה עם תאוותו של אותו אדם ורק חכמים הם שאסרו זאת על שניהם.

[7] המרחשת מביאו באות י.

[8] גם באגרות משה פסק כן (יו"ד חלק ב סימן קעד ענף ד).

[9] כלומר, היה מקום לומר שיש לדמות לאו שאין בו מעשה לעשה לעניין זה, שבשניהם מותר לאדם להימנע מעשיית מעשה במקום הפסד ממון.

[10] אמנם עיין במרחשת שעיקר קושייתו היא שכיוון שדין זה נלמד מסברא בכל הלאוין (כמו שכתב הר"ן) למה צריך פסוק מיוחד בעבודה זרה, אך על כך יש לומר 'מלתא דתליא בסברא טרח וכתב לה קרא'. 

[11] ובגמרא מובאות דרשות אחרות בביאור הפסוק "בכל מאדך".

[12] גם מדברי הריב"ש שהוזכרו לעיל לא נראה לי ברור שאפשר להסיק שבכל מצב אדם חייב להוציא כל ממונו כדי שלא לעבור על מצוות לא תעשה שאין בו מעשה. הריב"ש דן שם במי שנשבע ולא רוצה לקיים שבועתו מפני הוצאת הכסף הכרוכה בקיום השבועה. אולי דווקא במקרה כזה הוא מחמיר ואומר שמאחר שמי שנשבע נכנס מרצונו בחיוב על ידי שבועתו, אין הוא יכול לפטור את עצמו בטענה שזה עולה כסף, כי מי יערוב שיש פטור כזה במצוות לא תעשה אף שאין בו מעשה. אולם בלאו "לא תעמוד על דם רעך", האדם לא הביא לעצמו חיוב זה. הוא נכפה עליו על ידי המציאות. על זה נאמר מי יוכיח שצריך להוציא כל ממונו בשביל חיוב שהוא לא הביא לעצמו. החיוב להוציא כל ממונו נאמר במפורש רק במצוות לא תעשה רגילה.

[13] אמנם בספר אגודת אזוב (לאחד מן הגדולים בדור הגאון רבי עקיבא איגר שהוא מקור החילוק הזה המובא בפתחי תשובה) בדרוש לחודש אלול (ד"ה וגרסינן בנדה) הביא מקור אחר מהבבלי שאין הוא סובר כירושלמי, והוא ממעשה המובא במסכת נדה (סא, א) על בני גליל שיצא עליהם קול שהרגו נפש ובאו לפני רבי טרפון שיציל אותם מהמלכות, ואמר רבי טרפון שיחביאו את עצמם, משום שלישנא בישא אף שאסור לקבל כאמת צריך לחוש לה. ומבאר רש"י שאם הרגו אסור להצילם, אך בתוספות הביאו את פירוש השאלתות שהסיבה שלא הצילם היא כי אם יחביאם והמלכות תתפוס אותו ידונו גם אותו למיתה. ומפירוש השאלתות מוכיח האגודת אזוב שהבבלי חולק על הירושלמי, שהרי נמנע רבי טרפון להצילם רק מחמת ספק נפשות שיהיה לו באם הקול אמת.
אך נראה שגם זו אינה ראיה מוכרחת, משום שאין זה מוכח שאותם בני גליל היו נתונים בוודאי סכנה, ויתכן שהיו רק בספק סכנה (כי אולי יכלו להוכיח שאין הקול אמת), וזה לא מצינו אף בירושלמי שיש להיכנס לספק סכנה של עצמו כדי להציל את חברו מספק סכנה. עוד יש לדחות שגם השאילתות מודה במידת מה לסברת רש"י ונוקט שאם הרגו אין חיוב להצילם (אך מכל מקום סובר שאין איסור בדבר), ומה שהוסיף השאלתות שרבי טרפון לא הצילם כי בזה נכנס לספק סכנה אין זה אלא להסביר מדוע לא יצילם מצד הספק שמא הקול אינו אמת (וכפי שכתבנו שסובר שאין איסור להצילם ודלא כרש"י). ואם כנים הדברים אין ראיה שגם במקום שיש חיוב להציל את השני מסכנה מותר להתחמק מהחיוב לנסות להצילו אפילו במקום ספק סכנה למציל.