נתיבות משה

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" – ובזאת נמסרת לנו הודעה ששתי בריאות כאן, שונות לחלוטין במהותן ובתכליתן: "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" (תהלים קט"ו ט"ז). בַּשמים, בָּעולם העליון, לא שם מקום חִיותנו וממילא גם אין לנו רשות לדרוש ולפעול בו, בהיותו נעלֶה מאִתנו ומיוחד לעולמי עולמים לקב"ה, היושב על חוג שמים.

וחילוף הדברים – בארץ. עוד בטרם נברא האדם, כבר גלוי וידוע שהארץ היא בית חיי האדם, כאן מקום עבודתו ושימושו, וכאן מחויב הוא לטפח, לשכלל ולתקן ככל יכולתו, ככל שתשיג בינָתו.

בבריאת האדם נפתח שער ההיסטוריה, שער דברי הימים, ומכאן ועד עולם – בכל הדורות – מחויב האדם לתפקידו, תפקיד התיקון והשכלול. ישנם דורות של עליה ודורות של ירידה, דורות של יצירה ודורות של רצח והשמדה כמעשה קין, אך למרות הכול אין הייעוד משתנה ואנו קרואים לקראתו – "עַד כִּי יָבוֹא שִׁילֹה" ותתיישב הארץ על כנה.

לנו, לישראל, נמסר הכוח המיוחד לשכלל את הארץ ולהאיר את הבריאה – וזהו כוחה של תורה. משעה שנגלה האיש משה, שהביא אורה לעולם, ומשעה שניתנה תורה על ידו, ניתנה גם לָעולם כולו היכולת להתעשת, לעלות, לבנות ולהיבנות. אף-על-פי שלאומות העולם ניתן רק המשפט האלמנטרי – שבע מצוות בני נוח – בכל זאת עשויות הן לקבל מאִתנו את אור התורה, אור צדק ואמת.

וברוח התורה עלינו להתקין את עצמנו לתפקידנו זה. נועדנו להיות אור לַגויים – אך בינתיים גם מצבנו שלנו, בארצנו הקדושה, איננו אידיאלי: מצד אחד, מתרבים אמנם מעשי הצדק והטובה באופן יוצא מן הכלל, ומאידך גיסא נפגשים אנו גם בתוך עמנו במעשי רצח ואכזריות, והקהל מקבל זאת כדבר שבשִגרה.

עוד הרבה עלינו לפעול כדי להביא כל יהודי לידי הכרה בתפקידנו הנעלֶה. עוד רב לפנינו הדרך ועוד גדולה העבודה לפנינו – להכניס בלב כל יהודי את ערך קדושת החיים, שלא יהיו מעשי רצח בישראל, שכל מחשבותינו ומעשינו ייבנו על אדנֵי קדושה וטהרה. עלינו להשקיע בחינוך הנוער, לנטוע את 'המאור שבַּתורה' בלב כל נער, "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱ-לֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (דברים י"ד ב'). את העיקרים אשר זכינו לשמוע בסינַי – "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ", "לֹא תִּרְצָח", "לֹא תִּגְנוֹב" – עלינו להשריש בלב ונפש כל איש ישראל; זה באפשרותנו וזוהי חובתנו!

*

"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ … וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּרָא אוֹתוֹ"… (א' כ"ו-כ"ז). "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדוֹת אָדָם, בְּיוֹם בְּרוֹא אֱ-לֹהִים אָדָם, בִּדְמוּת אֱ-לֹהִים עָשָׂה אוֹתוֹ". (ה' א').

כאשר באים אנו לומר במה – באֵילו מִתכונותיו – נעשָׂה האדם בצלם א-להים ובדמותו, הרינו מבינים כי הכוונה היא דווקא למצבו של האדם לאחר שאכל מעץ הדעת טוב ורע. "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" אומר הקב"ה, וכוונתו לכך שיהא האדם בר דעת ואחריות, בעל יכולת בחירה, הבחנה והפרדה בין טוב לרע ובין חיים למוות. אדם שנברא בצלם א-להים, דעתו היא נפרדת ונישאת מעל לתאוות נפשו; ניתן לו לרדות בבעלי החיים מכיוון שהם פועלים רק על פי יצריהם, בעוד אשר מאיתנו נדרשת דרגת דעת עליונה וזכה – שנהא מושלים ביצרֵנו, שיהא היצר כפוף בפני מעלתֵנו אשר אין ערוך לה, "כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (ט' ו').

*

ביום השִשי נבראו כל בעלי החיים אשר בארץ, ולאחריהם האדם – ובכך נעלֶה הוא מעשה היום השִשי ממעשה חמשת הימים שקדמו לו. עם בריאת האדם גילה הקב"ה את ההבדל שבינו לבין בעלי החיים – שהללו נוצרו לָעבודה, ואילו האדם נוצר לשם תכלית העבודה. הנשיאה בָּעול – העבודה כשלעצמה – זהו טבעם של בעלי החיים, ואילו על האדם נֶאמר כי הופקד "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (ב' ט"ו), ושמירה זו רומזת אל הציווי "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת" (שמות ל"א ט"ז).

הווה אומר כי עבודת האדם איננה התכלית אלא הריהי הכנה למנוחה, הכנה לעונג השבת. אכן, בנקודה זו נחשף גם ההבדל בין ישראל לָעמים, שהם פותחים את השבוע ביום המנוחה – יום ראשון – כי תכליתם היא בימי העבודה שאחריו, ואילו אנו פותחים בששת ימי המעשה, כי תכליתנו היא ביום השבת, בַּשביתה ממלאכה, בַּמנוחה העליונה.

ואין לטעות ולומר כי שאיפתנו היא אל המנוחה הפסיבית, כי בטוהר הלב של יום השבת – יום זיווג האדם עם יוצרו – הרינו כוספים אל העבודה האמיתית, כבקשָתנו בתפילת העמידה: "וטהר ליבנו לעבדך באמת", עבודה עליונה שהיא שיאו של האושר לכל שומר שבת.

*

"וַיְכַל אֱ-לֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבּוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אוֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת". (ב' ב'-ג').

הנה תמה ונגמרה מלאכתו של הבורא, ומעתה 'עולם כמנהגו נוהג' ומתנהל על פי חוקי הטבע. ועלינו לפקוח את עינינו, להבין ולראות בחוּש כי הטבע הוא הנס הגדול ביותר! מסתבר שאין בעל הנס מכיר בניסו, ולכן כה קשה לבני האדם להתפעל מניסי הבריאה וסודותיה – שכולם מעשי ה' אשר טָבַע אותם בַּטֶבַע אשר יצר. גמר מלאכתו של הקב"ה איננו יקום סטטי ודומם; הוא מלא תנועת חיים והתחדשות – כפי שהננו משבחים ואומרים: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" – וכל כוח ההתחדשות הריהו נטוע בַּבריאה מלכתחילה, מִששת ימי המעשה, קודם כניסת השבת, כשכילה הקב"ה את מלאכתו והיה העולם מושלם.

*

"אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱ-לֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם". (ב' ד'). יש לעיין מדוע הוקדמו שמים לָארץ בתחילת הדיבור, ואילו בסופו הוקדמה הארץ לַשמים.

אולי עלינו לומר כי תחילת הפסוק היא פתיחה לכל המסופר בהמשך, לסיפור ה'תולדות' על אדם שנברא והונח בגן עדן, וכל מה שאירע אחר כך. לעומת זאת סוף הפסוק מציין את רגע התחלתו של הסיפור, בַּיום בו ברא ה' א-להים ארץ ושמים.

ואם כך הוא, הרי שה'תולדות' – האדם ובני בניו, כל האנושות כולה – כה זקוקים לרחמים, עד שעמד הקב"ה ושיתף את מידת הרחמים עם מידת הדין; רחמים אלה יורדים כביכול ומתגוללים מִשמים לָארץ, למען הארץ ויושביה, ועל כן נֶאמר: "הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ". ואילו בסוף הפסוק מדובר על מעשה א-להים כשלעצמו, מעשה בו אין נפקוּת וצורך במה שאמרנו; לכן נוקט הכתוב "אֶרֶץ וְשָׁמָיִם", כי בוודאי אין השמים זקוקים לרחמים. ועדיין צריך הדבר עיון…

*

"וַיִּיצֶר ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים"… (ב' ז'). הנה קמה ונשלמה בריאת העולם עם בריאת האדם, שהוא מורכב כביכול מארץ ושמים, מעפר ונשמת חיים.

אמר הפייטן: "גוף ונשמה אם תְריבֵם, דוֹחוּ ולא יוכלו קום"; וזוהי אמנם חובתו הגדולה של האדם, שלא יהיו גופו ונשמתו בריב הדדי ובסתירה, אלא שינהל את חייו בסינתזה גמורה בין גוף ונשמה. מצד אחד עלינו ליהנות מכל הבריאה, ובכלל זה גם הנאות הגוף, ומצד שני עלינו לשתף בהנאה הזאת את הערכים העליונים. לשם כך ניתנה לנו תורה עם מצוותיה – ורק על ידיהן נוכל לבנות את ההרמוניה הגמורה בין הגוף והנשמה.

אכן, לא תמיד ניתן לתאם בין כל הכוחות, ולפעמים ישנו הכרֵחַ לדחות דבר מפני דבר. זהו כוח הבחירה אשר ניתן לנו, ובהדרכת התורה עלינו להפעילו כראוי. בראשית דברי התורה נֶאמר: "וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" (ב' ט') – והציווי המלא מתפרש לקראת החיתום, בפרשת ניצבים: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע. … וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים … לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ, לִשְׁמוֹעַ בְּקוֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ"… (דברים ל' ט"ו-כ').

*

"וַיְצַו ה' אֱ-לֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמוֹר: מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכוֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת". (ב' ט"ז-י"ז). יש לפרש כי הגזירה "מוֹת תָּמוּת" איננה ענישה, אלא תוצאה ישירה של האכילה מן העץ הזה – אם נעשית היא בהפרזה ולמעלה מן המידה.

כבר אמרנו שמעלתו העליונה של אדם הריהי ביכולתו להבחין ולבחור בין טוב לבין רע – אלא שלַכוח הזה, ולחקירה הכרוכה בו, ישנן מגבלות. כשם שחייב אדם לאכול, לצורך גופו, בהדרגה ולא בסביאה ובבת אחת – פן יקיא ויתמוטט – כך גם עליו להימנע מ'בולמוס' של חקירה ודעת. ישנן שאלות ודעות שהן למעלה מבינת אנוש, כדבר המשנה במסכת חגיגה (ב' א'): "כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה מה למטה, מה לפנים ומה לאחור". האדם איננו מלאך, והידחקותו להציץ ולחקור בַּמופלא עלולה לפגוע בו, עד מוות. כך מבינים אנו אפוא את הכתוב: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ" מעֵבר למידתך, מידת אנוש, "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ" את אשר נאסר עליך –  "מוֹת תָּמוּת".

*

"וַיֹּאמֶר ה' אֱ-לֹהִים: לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". (ב' י"ח). פשט המילה "כנגדו" הריהו כתרגום אונקלוס: למולו, או לידו; אך ניתן גם לדרוש כמשמע מאוחר יותר של המילה, היינו: לעומתו, ככוח נוגד לו.

על פי זה יתפרש הכתוב "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" – כי כאשר הוא עומד לבדו ואין מי שיעצור ויאזן את כוחו, עלול הוא בקיצוניותו להחריב את העולם. על כן נחוץ כל-כך כוחה של אִשה שתהיה כנגדו, שתבלום, תווסת, ותכוון נכון את כוחו המתפרץ של האיש.

מכאן משתמע שאיש ואִשה נתונים בעימות בסיסי – מעין תֵזה ואנטיתֵזה – ונחוץ האיזון הממצע ביניהם, בין כוחו הדוחף לכוחה הממתן, כדי להגיע אל הסינתֵזה, אל השלֵמות העשירה המתגלה בַּזוג, בָּאיש ובַאִשה יחדיו.