נתיבות משה

"וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תוֹעֶה בַּשָּׂדֶה, וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר: מַה תְּבַקֵּשׁ? וַיֹּאמֶר: אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ, הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רוֹעִים? וַיֹּאמֶר הָאִישׁ: נָסְעוּ מִזֶּה"… (ל"ז ט"ו-י"ז).

הנה מביע יוסף במילים פשוטות את כל עומק כוונתו: "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ" – מבקש אני בכל כוחי את האחווה, את האחדות, שהרי כולנו בני איש אחד נַחנו… את אהבת אחַי הנני מבקש, ובא אני אליהם באהבה, כמוני כמוהם, "ואהבתָ לרעךָ כמוךָ"… ומנגד, לעומת יוסף, היו האחים רחוקים… הם נסעו מזה, ורש"י פירש: "הסיעו עצמן מן האחווה". כך מתגלה כאן עומק השבר והפער בין יוסף לאֶחָיו עוד בטרם נפגשו, ויודעים אנו עד היכן הידרדרו הדברים למן הרגע בו ראוהו האחים (בפסוק י"ח), כאשר הוא הולך וקרב אליהם, והם – "וַיִּרְאוּ אוֹתוֹ מֵרָחוֹק"…

*

…"וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו, וַיִּמְצָאֵם בְּדוֹתָן. וַיִּרְאוּ אוֹתוֹ מֵרָחוֹק, וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אוֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו … לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבּוֹרוֹת, וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ"… (ל"ז י"ז-כ').

חלחלה אוחזת בנו למקרא הדברים הללו, עד היכן הרחיקו בני יעקב בהידרדרותם – עד כחוט השערה ממעשה רצח!! האמנם כך יכול שיארע לבני אברהם, יצחק ויעקב??

אין מנוס מלהשיב כי אמנם כן הוא, ועלינו אף לומר שזהו הדבר שבאה התורה ללמדנו כאן – שקנאה ושִׂנאה מוּעדות לְעולם, וגם גדולים אינם חסינים מליפול לבאר השחת הזאת. "הקנאה, והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" אמרו חז"ל במסכת אבות (ד' כ"א), והנה זהו בדיוק הדבר הקורֶה לאדם אשר שִׂנאתו מעבירה אותו על דעתו – הוא יוצא מן העולם, משמע כבר אינו מי שהוא אלא אחר, ומאדם הגון וראוי הוא הפך לרוצח, כמוהו כחיית טרף… ויש לומר כי אדרבה, גדולים בַּתורה אשר נלכדו ברשת השנאה והקנאה, נפילתם עמוקה ואנושה אף יותר, שהרי "כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו" (סוכה דף נ"ב עמ' א'), וכבר קבעו חז"ל כי בכגון זה נכשלו תלמידי רבי עקיבא – אשר מי לנו גדולים מהם ומרבם – ונגזרה עליהם מיתה משונה.

יתר על כן, שנאת חינם איננה רק חטא הפוגע בעושֵׂהו – אלא היא פוגעת, כחומצה מְאַכֶּלֶת, בבנים ובני בנים, והיא-היא סיבת הגלות הארוכה. כך לימדונו חכמים במסכת יומא (דף ט' עמ' ב'), שֶבית ראשון חרב בשל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – ומכיוון שלא היו מכסים את פשעיהם נתגלה קיצם, והיתה גלות בבל קצובה לשבעים שנה; ואילו בית שני חרב בשל שנאת חינם, ומכיוון שהיו רשעים בַּסתר לא נתגלה קיצם – ועד היום לא נפטרנו מקללת הגלות הארוכה הזאת.

*

"וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּילֵהוּ מִיָּדָם, וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רְאוּבֵן: אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם! הַשְׁלִיכוּ אוֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ, לְמַעַן הַצִּיל אוֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו". (ל"ז כ"א-כ"ב).

אנו קוראים את הפסוקים כמין דרָמה סוערת, וממש ברגע האחרון – כאשר כמעט נחתם דינו של יוסף להירצח ביד אֶחָיו, אשר אילו הוציאו לַפועל את זממם היה זכרם מוּקע לְדורות עולם – גבר קולה הצלול של הנשמה, ובאה הצלה.

"וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן" – יש לומר כי שמע קול פנימי ממעמקי נפשו, הבין והרגיש איזה אסון מתרגש ובא, והגיב בצַו ההיגיון הבריא והשכל הישר: "לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ … אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם!". ובכן, סוף סוף פעל את פעולתו החינוך הטוב מבית אבא וסבא וסבא-רבא – "וַיַּצִּילֵהוּ מִיָּדָם".

הכתוב גם מוסיף ומספר מה היתה כוונתו של ראובן – שאותה כנראה לא חשף בפני אֶחָיו. ראובן תכנן להשיב את יוסף אל אביו, כי הרגיש וידע שאם יירצח חלילה יוסף, וייקרע מעל יעקב, יהא זה גזר דין מוות גם על האב – והמשפחה לא תוכל להתאושש מן המכה הזאת.

עוד יש להוסיף כי ראובן – שהציל עתה את יוסף – גם את עצמו הוא הציל. ברגע אחד הוא פרש מעצת האחים שהיא 'בירא עמיקתא', ועלה ל'איגרא רמא' בבחינת צדיק גמור. והבא ליטהר מסייעין לו, ושמעו האחים לעצתו ובאופן זה הציל ראובן גם אותם והביאם למעלת בעלי תשובה. ניתן אף לומר שניצלה כאן האומה העתידה לעמוד מזרעם של בני יעקב, כי קריאת ראובן והישמעוּת האחים אליו פתחה את הפתח להמשך בניין עם ישראל בשלֵמות – ולו-גם דרך סיבוכים, מורדות ועליות – בעוד אשר אילו נרצח יוסף היה הקיטוע נעוץ כגרזן בַּמשפחה ובָעם לדורֵי דורות.

*

"וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר, וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו. וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר: הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ, וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא?!". (ל"ז כ"ט-ל').

רש"י מפרש כי בשעת מכירתו של יוסף לא היה ראובן בַּמקום, והנה קוראים אנו כי כאשר חזר וראה כי אין יוסף בַּבור – חרב עליו עולמו… "אָנָה אֲנִי בָא?!" זועק האח הבכור – ורש"י מפרש את דבריו: "אנה אברח מצערו של אבא?".

נראה אפוא שיש לומר כי ראובן מסר את נפשו על הצלת יוסף כדי להשיבו אל אביו, כפי שראינו לעיל, ובכך היה שומר על המשפחה ומציל אותה מפירוד נורא. עתה, כשכוונתו זו השתבשה וסוכּלה, הוא נחרד ומזדעזע בכל יֵשותו ונפשו, כאומר: אם נכשלתי בדבר זה – למה לי חיים? הן כל בחינת ה"אני" שלי התפוררה וחרבה, היתה כלא היתה…

*

…"וַיֹּאמְרוּ [בני יעקב אל אביהם]: זֹאת מָצָאנוּ, הַכֶּר נָא הַכְּתוֹנֶת בִּנְךָ הִיא אִם לֹא? וַיַּכִּירָהּ, וַיֹּאמֶר: כְּתוֹנֶת בְּנִי! חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ, טָרוֹף טוֹרַף יוֹסֵף! … וַיֵּבְךְּ אוֹתוֹ אָבִיו". (ל"ז ל"ב-ל"ה).

כאן, בנקודת השפל הזאת – כאשר מתחלחל האב כי היה בנו לַטֶרֶף – מהרהרים אנו באחריתו של יוסף, ובנפלאות ההשגחה העליונה. מִיֶלֶד אשר נמכר לעבד, בן בלי שֵם, אשר הנה מודיעים לאביו כי כבר נִטרַד מן העולם, זכה יוסף לבסוף להיות מושיען של ישראל ולהיקרא "יוסף הצדיק"! איזה מהפך אדיר!

בין נקודת השפל לבין נקודת הגילוי – מורדות ומעלות, אך תמיד ידע יוסף לשמור על נשמתו, על אמונתו ותורתו, תוך גיוסם של כוחות טמירים ממורשת בית אבא. אכן, גדולה היא זכותם של האבות הקדושים – אברהם יצחק ויעקב – שהעמידו את המשך תולדותם, כשרשרת זהב, דרך יוסף שהוא אב וגם בן; כי לא אלמן ישראל – ועם ישראל חי!

סיפור יוסף ואֶחָיו לא תם בפרשתנו, וניתן לומר שהוא אינו מסתיים גם עם מות יוסף אלא נמשך והולך אל תוך גאולת מצרים, כשעצמותיו נישאות עִם בני ישראל ארבעים שנה במדבר, עד קבורתו בארץ ישראל. על כל זאת ניתן לקרוא את הכתוב: "בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבּוֹקֶר רִינָּה" (תהלים ל' ו'), כי אלפי שנות ההיסטוריה של עמֵנו – תהומות של גלות ומעלות גאולה – מרומזות בַּתורה בסיפור הקורות והיחסים בין יוסף ואֶחָיו.