נתיבות משה

"וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ, וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר: גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם, תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי". (כ"ג ג'-ד').

ארבעה עשר פסוקים מקדישה התורה לַדו-שיח בין אברהם לבני חֵת, עד שמסתיים הדבר בכי-טוב, ואברהם רוכש את מערת המכפלה כאחוזת קבר לשרה.

אל-נכון, באה התורה להדגיש את חשיבות קבורת המת ואת חשיבותו של הקבר – לאחר מות – לבני המשפחה, לַחיים, אשר יעלו למצבת הנפטר ויתפללו ליד קברו. וראויים הדברים להרחבה ולמבט מעמיק.

עם מותו משנה האיש את מקומו, עובר מן העולם הגופני אל העולם הרוחני, לחיי נצחים. מעתה, קרוב הנפטר – החי חיי רוח – אצל השכינה, וככל שהיה גדול וצדיק יותר, כך גדולה קִרבת האֱ-לֹהים אשר הוא זוכה לה לאחר מותו. בני משפחתו העולים לקברו אוחזים ודבֵקים אף הם, בעזרת נִשמת הנפטר, בקִרבת הא-להים – ואז נושֵב עליהם רוח מִמרום, מעין מַשַב אוויר רענן של תקווה-טובה ולֶקַח-מוסר, לעילוי נפשם ולתיקון דרכיהם.

כך מבינים אנו את קבורתו של כל נפטר כעניין של רוממות וקדושה, תוך חיזוק האמונה בהישארות הנפש. ודווקא במקום הקבר – כאשר עומדים החיים לפני ה' בצוותא חדא עם הנפטר, כביכול – תתקבל תפילתם ביותר, ויזכו לסיוע מִמרום להלך בדרכי ישרים.

צא וראה, כי עד היום הזה הננו מקדשים את מקום קברי אבותינו במערת המכפלה, קובעים שם מקום תפילה ושפיכת שיח לפני הקב"ה, וכל זאת בזכות היסוד אשר ירה אברהם – במאמץ עילאי, בממון רב, ובדרך מעוררת כבוד גם בעיני הגויים – למען כל דורות ישראל ההולכים בדרכי אבותָם, עד עולם.

הערה:

מצאנו לנכון לכלול בַּספר את הקטע הזה – על אף שנכתב לפני כמה שנים, ולא בשנת חייו האחרונה של הרב משה, ככל דברי הספר הזה.

*

"שְׁמָעֵנוּ אֲדוֹנִי, נְשִׂיא אֱ-לֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ"… (כ"ג ו').

שוב רואים אנו את אשר כבר ראינו בעבר (ראה בפרק י"ד), לאיזה כבוד זוכה אברהם בין הגויים. יושרו, נדיבותו ותום דרכו, טוּב-ליבו ומעלָתו האצילית – כל אלה הביאו גם את הגויים שֶסביבו להתרגשות אמיתית, והם הגיבו כלפיו בְּיראת כבוד. כך קידש אברהם שם שמים בעצם אישיותו, בדרך חייו, בהיותו הוא עצמו – וקידוש השם הזה התעצם בכִפליים מכוח התנהגותו הישירה של אברהם כלפי הגויים אשר בקרבם הוא ישב. מכאן גם לימוד גדול לְדורות, לכל יהודי הבא במגע עם נכרים או חי בקרבם – כי התנהגותו בדרך הטוב והישר, גם כשלעצמו וגם ביחסו אל שכניו, הריהי קידוש שם שמים!

*

"וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמּוֹשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ: שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי. וְאַשְׁבִּיעֲךָ … אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ. כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ, וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק. … ה' אֱ-לֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי, וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם. וְאִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ – וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת, רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה". (כ"ד ב'-ח').

תשעה פסוקים מתמשכת השיחה בין אברהם לאליעזר, השיחה בה נשלח העבד לארם נהריים למצוא אשה ליצחק, בליווי שני תנאים: האחד, שלא ייקח לו אשה כנענית, והשני, שלא ישיב את יצחק לארם, לארץ מולדתו של אברהם. בוודאי יכולה היתה התורה לקצר את תיאור המעמד של שילוח העבד למשימתו, אך האריכות נחוצה כדי להסביר כי החובה העליונה היא ישיבת יצחק בארץ ישראל – וזוהי חובה ראשונית אשר כל יתר הדברים חייבים להסתדר על פיה, ויהי מה.

שוב, בדומה למעמד העקידה, נתקלים אנו במעין פרדוקס: שבועת ה' על ירושת הארץ לזרע אברהם תתקיים רק אם תימָצא אשה ליצחק; אשה כנענית לא באה בחשבון, וירידת יצחק מן הארץ – אם לא תֹאבה האשה לבוא אליו – גם-כן איננה באה בחשבון, כמובן מאליו. על כן נזקק אברהם להשביע את עבדו בשבועה כה חמורה, שלא יסטה מאף אחד משני התנאים, גם אם פירוש הדבר הוא כישלון שליחותו (!). ואכן, דווקא ההחלטיות והביטחון אשר מקרין אברהם כלפי עבדו, שהקב"ה "יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם" (כ"ד ז') – הם שנסכו באליעזר החלטיות וביטחון מִשלו, והם שהביאו להצלחת השליחות ולהצבת הבסיס לחיי עם ישראל בארצו היעודה.

*

"וַיַּבְרֵךְ [אליעזר את] הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם, לְעֵת עֶרֶב, לְעֵת צֵאת הַשּׁוֹאֲבוֹת. וַיֹּאמַר: ה' אֱ-לֹהֵי אֲדוֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם, וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדוֹנִי אַבְרָהָם". (כ"ד י"א-י"ב).

לפעמים ניתן ללמוד גופי תורה דווקא מנגינת הטעמים – ודומה שכך הוא גם לגבי תפילתו של אליעזר. המילה "וַיֹּאמַר" – אשר לאחריה מתפלל העבד כי ימציא לו אֱ-לֹהֵי אברהם את מבוקשו – מוטעמת בטעם 'שלשלת', המסתלסל ומתנגן באריכות כחוזר על עצמו שוב ושוב. משמע, אין זו סתם אמירה אלא תפילת אמת, מעומקא דליבא, אשר אליעזר שיקע בה את כל כוח נפשו וכוונתו הטהורה.

אל-נכון, ניכרת כאן השפעתו של אברהם על עבדו. פעמיים תולה אליעזר את תפילתו באברהם אדונו – כך פונה הוא אל הקב"ה כ"אֱ-לֹהֵי אֲדוֹנִי אַבְרָהָם", וכך מבקש הוא כי ייענה הוא עצמו – "הַקְרֵה נָא לְפָנַי" – ובכך ייעשה החסד עם אברהם אדונו. בוודאי היה אליעזר בעל-נפש כאברהם, וממנו למד לעצב את אישיותו, את אופיו ואת מידותיו התרומיות.

ואמנם, זכה אליעזר ותפילתו נענתה באופן מיידי, ככתוב: "וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּילָּה לְדַבֵּר – וְהִנֵּה רִבְקָה יוֹצֵאת … וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ" (כ"ד ט"ו). כי תפילה הנאמרת בכוונה עצומה, מחדרי הלב, נענית מיד על-ידי הא-להים אשר יראה לַלֵבָב, כדבר ישעיהו (ס"ה כ"ד): "וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה, עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע".

*

"וַתֹּאמֶר [רבקה]: שְׁתֵה אֲדוֹנִי, וַתְּמַהֵר וַתּוֹרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ. וַתְּכַל לְהַשְׁקוֹתוֹ וַתֹּאמֶר: גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב, עַד אִם כִּילּוּ לִשְׁתּוֹת. וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשּׁוֹקֶת, וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאוֹב, וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו". (כ"ד י"ח-כ').

טוּב ליבה ונדיבותה של רבקה מתגלים כאן מעל ומעֵבר למידה סבירה ומקובלת, ואגב כך נענית תפילת אליעזר במלואה – בדיוק על פי הסימן שביקש מן הקב"ה – שהרי רבקה הציעה לשאוב גם לגמליו, מבלי שביקש זאת ממנה.

נראה שיש לומר כי הסימן שביקש אליעזר לא היה 'מבחן הצלחה' בעלמא, אלא כיוון בכך העבד למידת החסד אשר ראה ולמד בבית אברהם, והוא התפלל וביקש שמידה זו תתגלה גם בַּכלה המיועדת ליצחק. ואמנם, זימן לפניו הקב"ה נערה אשר להיטותה לגמול חסד היתה כה יוצאת דופן, עד שיכול היה להבין מיד כי שייכת היא למשפחת אדונו איש החסד; הוא היה כה בטוח בכך עד שהקדים והעניק לה מתנות, ורק אחר-כך שאל אותה: "בַּת מִי אַתְּ, הַגִּידִי נָא לִי? הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין? (כ"ד כ"ג) – וכאשר קיבל את התשובה המדויקת, בדיוק זו שציפה לה, השתחווה אליעזר ארצה בתפילת הודיה על כי הצליח ה' את דרכו.

שוב תלה העבד את הכול בזכות אדונו: "בָּרוּךְ ה' אֱ-לֹהֵי אֲדוֹנִי אַבְרָהָם, אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדוֹנִי" (כ"ד כ"ז) – ושוב רואים אנו היאך נִשרְשו מידותיו של אברהם בנפשו של אליעזר, אשר דבֵקותו בַּקב"ה עולָה כאחד עם נאמנותו ואהבתו לאברהם, מורו ורבו באמונה, במסירות, בביטחון ובמידות תרומיות.

*

"וַיְבִיאֶהָ יִצְחָק הָאוֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ, וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ". (כ"ד ס"ז).

תחילה נעיר כי הנישואין קדמו כאן לאהבה, אך דומה שעיקרו של הכתוב עוסק בבניינה של החוליה החדשה בבית משפחת אברהם, המשפחה אשר נושאת את ייעוד בניין העם לדורות עולם. ובכן, רק עתה מתנחם יצחק על מות אמו, אשר בהיעדרה נותר קטוע הצד הנשי-האימָהי של השרשרת, ואילו כניסתה של רבקה אל אוהל שרה הריהי מעשה האיחוי של הגֶדֶם הזה, כהבראה והעלאת ארוכה על הפצע.

בפרק הבא ייאמר לנו כי בַּצד הגברי-האבהי של השרשרת יתברך יצחק להיות נושא הייעוד לאחר ימי אברהם – ככתוב: "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם, וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ" (כ"ה י"א) – ואז נשלם חילוף הזוגות, ודור חדש קם ונוטל את האחריות לעתיד האומה.

*

"וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנוֹת, וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ"… (כ"ה ו').

על פי הפשט – וכך פירש רשב"ם – הפילגשים הן הגר וקטורה. הכתוב מדגיש אפוא שזיווגו של אברהם עם שתי הנשים הללו לא טִשטש מעולם את אהבתו העמוקה לשרה, הגבירה, אשר רק אותה הוא החשיב לרעייתו, אף לאחר מותה. יצויין כי בספר דברי-הימים-א' (א' ל"ב) מכונה קטורה בפירוש "פילגש אברהם" אף שלְקחה לאשה לאחר מות שרה – וגם כאן בפִרקנו, כאשר מדובר על תולדות ישמעאל, נֶאמר שהוא היה בנה של "הָגָר הַמִּצְרִית, שִׁפְחַת שָׂרָה" (כ"ה י"ב). כך מתחדד ייחודו של יצחק – הבן היחיד במעלָתו – אשר רק הוא שֶימשיך את משא הייעוד של בניין חיי העם בָּארץ המובטחת.