נתיבות משה

"וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. … וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים לְנֹחַ: קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם, וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ". (ו' י"א-י"ג).

הנה, מעידה התורה על המצב אשר שָׂרַר בימי נוח – "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס" – ובשל כך נגזרה כּלָיָה על האנושות. אפשר שהחוטאים היו בעיקר חם והדומים לו, אך מכל מקום נראה שהחמס היה לנורמה מקובלת, וכבר לא נחשב לחטא.

עתה מתברר אפוא עד כמה משמעותי וחשוב הוא השינוי לטובה לאחר צאת נוח ובניו מן התיבה, ולאחר שנבנתה האנושות מחדש. אמנם ישנם עוד רשעים, בני חם, וגם בינוניים בני יֶפֶת, אך על כולם – ישנם הצדיקים, בני שֵם, ובני ישראל בראשם. זכו ישראל וניתנו להם תרי"ג מצוות, וזכו גם בני נוח וניתנו להם שבע. אכן, לא תמיד ולא כולם קיימו את שבע המצוות; היו שדבקו בעבודת אלילים ורחקו מדרך הישר, אם מעט ואם הרבה. ואולם, החמס והעוול אינו נחשב עוד לנורמה, אפילו בקרב בני חם! רוב אומות העולם – בארבע כנפות תבל – קיבלו עליהן אמונה באֵ-ל אחד המנהיג את עולמו, הנהיגו בקִרבן דין צדק ומשפט, והן מוקיעות בפומבי מעשי חמס, גזל ורצח. מסתבר אפוא שדין המבול – והברית אשר נכרתה עם נוח ובניו יוצאי התיבה – כוחם יפה עד עצם היום, וקו אור של יושר נקלט היטב בעומק התודעה של אומות העולם!

*

"וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע. וַהֲקִימוֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה … וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִיוָּה אוֹתוֹ אֱ-לֹהִים כֵּן עָשָׂה". (ו' י"ז – כ"ב).

מדהים הדבר, וממש 'מבהיל', עד היכן מגיע כוחו של אדם אחד – צדיק יחיד ומיוחד – אשר בזכותו תעמוד הבריאה, תשרוד ותתחדש לאחר שֶמידת הדין תכלה את הכול. כמין מחמאה מעניק הכתוב לנוח, שעשה ככל אשר ציווהו א-להים; במעשהו זה הוא נטל עליו את האחריות להישארותה של הבריאה, שיהא הוא עצמו ובני משפחתו כמין זרע שמור על-מנת שלא יחרב העולם כליל. אכן, כמה עצום הוא כוחו של איש אחד ויחיד!

*

לקח גדול וחשוב לומדים אנו מִנוח, שעמד בצִדקו ובתמימותו בתוך דור רשע שאבדה תקוותו. "כִּי אוֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה" אומר לו הקב"ה כשהוא מכניסו לתיבה (ז' א') – אך מבחנו הגדול של נוח היה קודם לכן, במאה ועשרים השנים בהן בנה את התיבה. בוודאי עמד אז יום יום בפני המתלוצצים עליו, השואלים "מה זאת לך?", והוא – בתקווה להשיבם בתשובה – משיב להם: "עתיד הקדוש ברוך הוא להביא מבול לָעולם" (ראה רש"י לפרק ו' פסוק י"ד).

היתה זו בוודאי גבורה עילאית, כאשר מול חיצי הלעג התמקד נוח רק בשאלה אחת – מהו הדבר הנכון בעיני ה', "אֶת הָאֱ-לֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (ו' ט'). מכאן נפיק לימוד גדול, שלא יתחשב האדם במלעיגים עליו, אם הוא בטוח שדרכו דרך אמת היא. רק אל הקב"ה יישא את עיניו ויכוון את ליבו – וסוף הכבוד לבוא.

*

"וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ, לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ … וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים, וַיּוֹסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה. וַתָּבוֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ – וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ". (ח' ח'-י"א).

השתדלות אחר השתדלות עשה נוח – ללמדנו שבענייני הצלה לְעולם אין להתייאש. גם אם ניסה אדם להציל ולא עלתה בידו – אל יחדל, אלא יטריח אפילו כמה וכמה פעמים, ואפילו אם לא נראו סימני הצלה. לעולם אין לדעת מתי ואיך תצמח ישועה, שוב ושוב יש לשַנֵס מותניים ולנסות להציל, בכוחות מחודשים, עד אשר תשוב היונה ועלה זית בפיה, עד אשר נדע כי אמנם קלו המים מעל הארץ…

*

"וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה' … וַיַּעַל עוֹלוֹת בַּמִּזְבֵּחַ. וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחוֹחַ, וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ: לֹא אוֹסִיף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו, וְלֹא אוֹסִיף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי". (ח' כ'-כ"א).

להבדיל ממה שלמדנו לעיל ממעשה נוח, אנו שבים ולומדים עיקרון דומה גם מן הקב"ה בעצמו – שאין להתייאש לעולם, ויש לנסות שוב ושוב, וגם ללמוד מן הניסיון, עד אשר יוכשר האדם לעמוד לפני ה'.

הנה, מקבל הקב"ה גם את חסרונותיו של אדם – כי כך דרכם של החיים, בעליות ומורדות, ממש כמו בַּטבע: "וְקוֹר וָחוֹם וְקַיִץ וָחוֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבּוֹתוּ" (ח' כ"ב). יש אשר יצליח הדבר רק לאחר שניסיונות רבים עלו בתוהו – עד אשר יבטיח הקב"ה שמעתה יתקיים לפניו היקום ויעמוד האדם בו, ולוּ-גם במעלות שונות, צדיקים רשעים ובינוניים, כשלושת הבנים: שֵם חם ויֶפֶת. הצלחה שכזאת תלמדנו כי לא לשווא היו כל הניסיונות, אלא אדרבה: מן הכישלונות יש להפיק לקחים, ועל כן כלולות כל הנפילות בַּתקומה העומדת לבסוף, בבחינת "שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי כ"ד ט"ז).

ומאידך גיסא, מוטל על האדם להיות על המשמר ולנצל לטובה כל רגע, כל אירוע, וכל צירוף נסיבות המזדמן לו. זוהי חובתו וזו יכולתו. מכל המגבלות עליו להפיק תועלת: מגשמי החורף לעשות את יבולי הקיץ, ומלימוד טבעו שלו – "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" – ייקח לקח לכל ענייני חייו, לחיים של טובה וברכה.

*

"וַיֹּאמֶר ה': הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִילָּם לַעֲשׂוֹת, וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. וַיָּפֶץ ה' אוֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ"… (י"א ו'-ח').

אילו היו בני האדם כולם בדעה אחת, כולם דוברי שפה אחת, היו מתרגשים על האנושות שני אסונות, כבר בראשית דרכה. האסון האחד הוא שיתוק האבולוציה של בני האדם, והשני – מסירת כוח גדול מדי בידם, כוח אשר עלול להיות מנותב לחורבנו של עולם.

על כן מצא א-להים לנכון לגדל בעולמו ריבוי עצום של בני אדם, מעין זנים שונים ומגוונים, כדי שתתאפשר אבולוציה של דעות, וייפתחו אפיקי התקדמות בכיוונים שונים בכל צדדי ההוויה. הקנאה הברוכה בין בני האדם היא צורך חיים לאנושות – כדי שתתפתח ולא תִתאַבֵּן, כדי שתיוולדנה בה יצירות חדשות בכל דור ודור, כדי שכל ילוד אִשה יוכל למלא את התפקיד המתאים לו ולגלות את כוחו המיוחד רק לו.

זהו סוד עושרה הרוחני של האנושות – עושר הנובע דווקא מן הריבוי והשוני השוררים בין כלל בני האדם. ואולם, כאן נעוצה גם אזהרה נמרצת: אַל לו, לָאדם, לנצל לרעה את הכוח אשר ניתן לו, ולפעול בניגוד לרצון ה'. על כל אחד ואחד מוטלת החובה לכוון נכון את כוח רוחו ומעשהו – ליישובו של עולם, לחיים ולא למוות – כי לכך נוצר.

*

בסוף פרשת נוח, עם מותו של תרח, מסתיימת תקופה וכביכול מתחלפת האווירה בעולם – נפתח אופק חדש. מתחילה תקופת אברהם.

עד עתה העביר כל דור את חייו לַדור הבא אחריו – "וַיְחִי … וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת … וַיָּמֹת" – ולחיים שכאלה לא היתה משמעות, וגם לא אופק של תקווה. לאחר הטראומה של המבול הסתבר שהעולם מתקיים עם "שֵם" "חם" ו"יֶפֶת" – ושבכל דור יהיו כאן ממשיכיהם, צדיקים רשעים ובינוניים. כך התחילה ההיסטוריה של העולם, כך החלה האנושות להתגבש ולהתייצב, אך עדיין היה העיקר חסר מן הספר…

והנה, עם לידתו של אברם ויציאתו לארץ כנען, מתבררת האחריות היתֵרה אשר נושאים בני שֵם. משפחה אחת מתוכם מהווה את אות הפתיחה לדרמה גדולה המתחילה כאן עתה. עם גדול עתיד לצמוח מן המשפחה הזאת – וייעוד גדול נכון לו, לעם הזה: לגלות את משמעות הדברים, להשפיע בָּעולם את הצדק ואת האור – כי לכך נבחר!