נתיבות משה

"וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא, וְהוּא יוֹשֵׁב פֶּתַח הָאוֹהֶל כְּחוֹם הַיּוֹם. וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלוֹשָׁה אֲנָשִׁים נִיצָּבִים עָלָיו, וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם"… (י"ח א'-ב').

שתי ראִיות כאן – "וַיֵּרָא", "וַיַּרְא" – ויש לעמוד על היחס ביניהן. נראה לומר כי אברהם יושב לפוש ולשאוף רוח כחום היום, ואז נראה אליו א-להים. ההתגלות הזאת הינה טבעית ותדירה, שכן אברהם אבינו מקושר אל הקב"ה בקשר תמידי, ואין כאן דבר יוצא דופן. ואז, תוך כדי ההתגלות, רואה אברהם שלושה אנשים ניצבים לא הרחק – ודווקא ראִיה זו היא המפתיעה. כי בו ברגע הבין אברהם שהאנשים הללו הינם חלק מהתגלות ה' אליו – התגלות שאינה במחשבה ובדיבור אלא בהתרחשות מעשית וממשית. על כן מגיב אף אברהם – יחד עם שרה אשתו – במעשה מיידי מצִדו, מעשה הכנסת האורחים והכנת הסעודה לכבודם בזריזות יוצאת דופן, ככל המסופר בפסוקים הבאים.

*

"וַיֹּאמֶר: שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ … הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר? – לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וּלְשָׂרָה בֵן". (י"ח י'-י"ד).

כאשר אומר האיש – מלאך ה' – "לַמּוֹעֵד", כוונתו היא לַמועד הזה בשנה הבאה, היינו כעבור י"ב חודש. ומועד זה הוא חשוב, כי אם היה נוקב במשך זמן של תשעה חודשים או קרוב לכך, ניתן היה לפקפק ולחשוב שביום הכנסת האורחים כבר היתה שרה מעוברת. על כן הורחק המועד בשלושה חודשים, כדי שיתברר ללא כל ספק שההודעה הינה נבואית, והתגשמותה היא נס גלוי.

*

"וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלוֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה? וַאדוֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם: לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר: הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי? … וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר: לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה, וַיֹּאמֶר: לֹא כִּי צָחָקְתְּ". (י"ח י"ב-ט"ו).

יש לומר כי מכיוון שצחוקה של שרה היה במִסתרי נפשה – ככתוב: "וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ" – הרי שאין הוא נחשב לצחוק ממשי, ועל כן אין שקר גלוי במה שאמרה "לֹא צָחַקְתִּי". יתר על כן, ידוע הדבר כי לא תמיד יכול אדם לשחזר בדיוק את תחושותיו, וייתכן שֶיראתה של שרה מן האנשים ומִנבואתם גרמה לכך שרִגשותיה אשר געשו בנפשה אך-לפני-רגע נמחקו מזיכרונה באחת, וכך יש לפרש את דבריה ואת נימוקם: "לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה". ואולם, "כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ ה' וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין" (דהי"א כ"ח ט'), וגלויים לפניו כל המסתורין – כל הרהור חולף, כל מחשבה מודחקת – ועל כן נֶאמר לשרה: "לֹא, כִּי צָחָקְתְּ", גם אם אמנם לא התגלה צחוקה מן הלב אל הפה.

*

בכל פרשת סדום – בַּגילוי המוקדם שגילה הקב"ה לאברהם, בבקשותיו החוזרות של אברהם ובגזר הדין אשר נחתם ובוצע – ישנו לימוד גדול אשר ניתן לאברהם אבינו, ובאמצעותו גם לנו, לדורות.

עם כל חיפוש הזכויות והזַכָּאים, "הצדיקים בסדום", ועם כל השאיפה להציל ולהחיות – ישנם גבולות ברורים גם למידת החסד. כאשר לא ניתן למצוא את מינימום האנושיות, את המידה המזערית של צדק ויושר – אזי קמה החובה לבער את הרע, במידת הדין, ללא רחמים. יש להיזהר מאוד שלא להלביש את הרִשעות באִצטלה של צדק, ולא לאפשר לרשעים להופיע בתחפושת של צדיקים. חסד ואמת לא יוכלו לדור בכפיפה אחת עם רֶשע ושקר – כי אלה הם הפכים וניגודים שאינם מצטרפים!

אולי אף ניתן לומר שהכתוב רומז לנו על כך שאברהם סבר וקיבל את ההבנה הזאת, כאשר בסוף המשא-ומתן – לאחר שביקש כי תינצל סדום אפילו אם יימצאו בה רק עשרה צדיקים – נֶאמר: "וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקוֹמוֹ" (י"ח ל"ג), היינו למקומו הראוי. זהו המקום בו ממליץ כביכול הקב"ה שעלינו להימצא בו, כבני אדם – מקום של צדק ודין בקו האיזון והיושר, ללא התנשאות והפרזה אל גילויי חסד שאינם מן המידה.

*

"וַיִּשְׁמַע אֱ-לֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר, וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱ-לֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ: מַה לָּךְ הָגָר? אַל תִּירְאִי, כִּי שָׁמַע אֱ-לֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם". (כ"א י"ז).

אמנם נֶאמר בפסוק הקודם כי הגר נשאה את קולה בבכי, אך לא נֶאמר כאן כי ישמעאל, הנער, בכה. יש לומר אפוא כי שמע ה' את קולו הפנימי של הנער, את קולו הכלוא ומהדהד בנפשו – גם מבלי שהוא פורץ בבכי הנשמע למרחוק. אכן, כשם שנֶאמר כי הקב"ה יִראֶה לַלֵבָב  (ש"א ט"ז ז'), כך מבינים אנו שהקב"ה שומע את הבלתי-נשמע, את הקול שהוא – ורק הוא – יכול להטות אוזן לשמוע.

*

"וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו: שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר, וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה, וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם". (כ"ב ה').

רש"י פירש כי כאשר אמר אברהם לנעריו את שֶאמר, נִתנבא שישובו שניהם. וייתכן שיש להעמיק ולומר שנבואתו זו של אברהם לא התייחסה בפשטות לביטול הצַו של הקרבת בנו יחידו, אלא היתה קשורה לסברה מרחיקת לכת – שהוא אמנם ישחט את בנו על גבי המזבח, כפי שנצטווה, אלא שאחר כך יחַיֶה הקב"ה את יצחק ויעניק לו חיים חדשים.

סברה זו של אברהם עשויה ליישב את הקושי הנורא, הכפול, היאך ייתכן שיצווה הקב"ה על רצח – בכלל – ועל הקרבת הילד לקרבן, כמעשה המקולקלים שבַּגויים, בפרט.

אין ספק שאמונתו של אברהם היתה עזה וטוטלית, אמונה הדוחקת מפניה כל שאלה ותמיהה, ואברהם ניגש לעשות את מעשה העקידה חרף כל קושי וקושיה כלפי הקב"ה, היאך ייתכן שכך הוא מצווהו. ואולם, הקושיה במקומה עומדת, ואנו – בני אברהם ויצחק – עודנו שואלים זאת גם כיום, עודנו תוהים ותמֵהים, וה' יאיר עינינו.

והנה, אחת הדרכים בהן ניתן להבין את מחשבת אברהם – וממילא גם להקהות את עוקץ הקושיה – היא אותה סברה שאמרנו, שהאב צפה והאמין כי הוא יקיים את הצַו והקב"ה יחַיֶה את הבן, כי ידו לא תקצר ולא ייפלא ממנו כל דבר. כך יובן היאך לא עמד אברהם לפני הקב"ה ושָטַח את השאלה הנוקבת: קודם הִבטחתני "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (כ"א י"ב), ועתה אתה אומר אלי "וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעוֹלָה" (כ"ב ב'), והכיצד יעמדו שניהם יחדיו?!

בסוף מעמד העקידה מתברר שהקב"ה מנע את מות יצחק על פי דרכו, ולא כסברת אברהם, אבל מכל-מקום זכאי אברהם לדברי השבח אשר מרעיף עליו מלאך ה' לאמור: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" (כ"ב י"ב) – משמע, שֶיראת הא-להים אשר גיליתָ עמוקה ומוצקה היא מעל ומעֵבר לַמעלה שעמדתָ בה לפני מעשה העקידה. כי יראתו של אברהם הגיעה אמנם לְדרגה בה ממיסה היא כל קושיה כלפי שמיא – קושיה וסתירה הגיונית, צודקת ונוקבת כל כמה שתהיה – ומבטלת אותה כאילו לא היתה קיימת כלל מעיקרא.

על כן גם באה השבועה: "בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה', כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ. כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם"… (כ"ב ט"ז-י"ז). בשבועה זו גומל הקב"ה לאברהם, מידה כנגד מידה, ואומר לו כביכול: 'מוכן הייתָ לוותר על חיי זרעך – תזכה שאַרבֶּה את זרעך!'. כשם שאילו ניטלה נשמתו של יצחק היתה מסוכלת ומופרת הבטחת ה' שדורות יעמדו מזרעו – והרי זה פרדוקס שלא ייתכן – כך גם עתה, עתיד זרע אברהם ויצחק לִרבות מעל ומעֵבר למידת דרך הטבע, ככוכבי השמים וכגרגרי החול אשר לא ייספרו מֵרוב.

*

"וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקוֹלִי". (כ"ב י"ח).

בשעה זו עוד לא נקבע שמו של עם ישראל, אך הנה מתברר שמזרע אברהם ויצחק עתיד לעמוד עם גדול ומבורך. עתה – בסיום מעמד העקידה – מגלה הקב"ה לאברהם גם את עקרון היחס שבין ישראל לָעמים: הללו מתברכים מישראל – העם אשר ביסודו עומדת השמיעה בקול ה' – וגם תלויים בישראל. כי ראשיתה של הברכה הריהי עצם העמידה הבסיסית בַּיקום, ועל כן יש להבין כי כל גויי הארץ אינם חיים אלא בזכותן של ישראל – ובהיעדר עם ישראל, חלילה, לא תהיה זכות קיום לכל אומה ולשון!

ומכל-מקום, שמיעת אברהם בקול ה' איננה מסתיימת בגבול ישראל. גם כל הגויים – אם כי במעומעם – הריהם אוחזים בכנף בגדו של אברהם. על דרך ההתפשטות של אמונת ישראל מאמינים גם הם באֵ-ל אחד, כמורשת אברהם, כפי שהבטיח לו הקב"ה בברית, מראש ומִקֶדֶם: "כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִים נְתַתִּיךָ" (י"ז ה').