נתיבות משה

פרשת תולדות

"וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנוֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִיא, וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ". (כ"ה כ"א).

עתירתו זו של יצחק היא אשר ביטלה את עקרותה של רבקה, כי דווקא כך החליט הקב"ה להוליך את הדברים, שלא תתעבר רבקה בלא תפילתו העמוקה של אישהּ. ניתן להסביר שהקב"ה רצה "לנקות" את רבקה אִמֵנו מן הקו התורשתי והגופני הטבעי, כנושאת את תכונות משפחתה הקודמת. מכוח היותה בת בתואל ואחות לבן הארמי, גוזר הקב"ה שהיא תהא מנועה מללדת – ותוכל להעמיד בנים ובני-בנים רק ודווקא מכוח תפילתו של יצחק. באופן זה תיבנה המשפחה כולה בזכותם הבלעדית של אברהם ויצחק, וכך תזכה רבקה ללדת בן ממשיך – ראוי והגון – לאביו ולסבו, לתפארת בית ישראל עד עולם.

"וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אוֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב"… (כ"ה כ"ו).

אולי ניתן לפרש את הצירוף "בַּעֲקֵב עֵשָׂו" – על דרך הרמז – שהכוונה היא לסוף תקופתו של עֵשָו, כשם שהעקב הוא סוף ותחתית הקומה. אם כך הוא, הרי שנרמזים אנו כי באחרית הימים – כאשר ימוצֶה עד תום עידן שלטונו של עֵשָו, הוא אֱדום – יעלה ויבוא תור מלכותנו שלנו, ואף בני עֵשָו ויורשיו הרוחניים יכירו בכך. שני נביאים נתנבאו על הדבר הזה – ישעיהו (ב' ג') ומיכה (ד' ב') – ושניהם מגלים לנו שדווקא "אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב" הוא המושך את העמים לעלות ולהתעלות אל דרכיו, כַּכתוב: "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב, וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאוֹרְחוֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָים".

"וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב: הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדוֹם הָאָדוֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי, עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם". (כ"ה ל').

עוד מבטן יצא עֵשָו "אדמוני", וגם עתה מתאווה הוא אל "הָאָדוֹם הָאָדוֹם", כי מהותו קשורה בצימאון דמים ובתאוות רצח, ואחריו – כמוהו – גם זרעו ויורשיו הרוחניים.

לימים, התנבא יחזקאל על הר שעיר – נחלת עֵשָו – במילים חריפות מאין כמותן, בנבואת הפירעון על אכזריות הדמים שלו כלפי בני ישראל, ככתוב: …"כֹּה אָמַר אֲ'דֹ'נָ'י ה': הִנְנִי אֵלֶיךָ הַר שֵׂעִיר וְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיךָ, וּנְתַתִּיךָ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה. … יַעַן הֱיוֹת לְךָ אֵיבַת עוֹלָם, וַתַּגֵּר אֶת [דם] בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי חָרֶב בְּעֵת אֵידָם, בְּעֵת עֲווֹן קֵץ. לָכֵן חַי אָנִי נְאֻם אֲ'דֹ'נָ'י ה', כִּי לְדָם אֶעֶשְׂךָ וְדָם יִרְדֲּפֶךָ, אִם לֹא [שִׂנאַת] דָם שָׂנֵאתָ וְדָם יִרְדֲּפֶךָ" (ל"ה ג'-ו').

"וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם … וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר: אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה, שְׁכוֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אוֹמַר אֵלֶיךָ". (כ"ו א'-ב').

רש"י פירש שהיה בדעתו של יצחק לרדת למצרים מפני הרעב, כפי שעשה אברהם אביו, אך הקב"ה מְנָעוֹ מכך ואמר לו: "אל תרד מצריימה [מפני] שאתה עולה תמימה, ואין חוצה לָארץ כדאי לך". נראה לומר שהקב"ה גילה כאן ליצחק מעלה יתֵרה במִצוַת ישוב הארץ, ובאמצעותו לומדים זאת גם אנו, לְדורות. המעלה הזאת – שלא זכה לה אברהם, וגם לא יעקב – היא שלא לעזוב את ארץ ישראל גם כאשר תנאֵי החיים בה הם קשים באמת. ניתן לומר כי בהתגלות זו נמסרת ליצחק ההבנה שדווקא הדבֵקות בָּארץ חרף קשיי המִחיה היא יסוד הברכה המובטחת לו בפסוקים הבאים, ברכת הזרע וירושת הארץ, ברכה המתפשטת גם מעֵבר לגבול ישראל, אל כל הגויים.

"וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפּוֹר אֶת בְּאֵרוֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם – וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמוֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו". (כ"ו י"ח).

ראשית יש להעיר כי בקריאת שמות הבארות כַּשמות שנתן להן אברהם מקיים יצחק מצוות כיבוד אב אף לאחר מות אברהם, ומביע בכך את המשכיות מפעלו של אברהם בידי בנו, לקראת המשך בניין הארץ על-ידי זרע זרעו, לְדורות.

ואמנם, ניתן לראות בהשתלשלות פרשת הבארות מעין נבואה על דברי ימינו, לאלפי שנים: תקופה ארוכה של התנכלויות הגויים לישראל, ודחייתנו מתוכם מגלות אחת לאחרת, עד אשר לבסוף – בתור הגאולה – נצא מן המֵצָר לְמרחב-יה, מעין המסופר: "וַיַּחְפּוֹר [יצחק] בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ, וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחוֹבוֹת, וַיֹּאמֶר: כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ" (כ"ו כ"ב).

או אז – לאחר שיתחזק ויתרחב ישראל בארצו, ולאחר שיזכה לברכת ה' – יבואו אלינו הגויים בבקשה כי נכרות ברית עִמם, שהרי יראו בעיניהם כי שם ה' נקרא עלינו, כפי שאמר אבימלך ליצחק: "רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ … וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ" (כ"ו כ"ח). מכאן בניין-אב להתקרבות העמים אל ישראל באחרית הימים, שלא תהא זו רק ידידות בין אומות אלא תהיה בה הכרת א-להים בעיני הגויים – בזכות ישראל – ואין קידוש ה' גדול מזה!

"וַיֹּאמֶר [יצחק אל עֵשָו]: הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי, לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי. וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ, תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ … וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי … בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת". (כ"ז ב'-ד').

למֵדים אנו כי לא בברכה סתמית עסקינן, אלא בברכה הסמוכה למות האב – כזו בה מביע המברך קרבה עמוקה ואהבת לֵבָב אל בנו, תוך שהוא מבקש ממנו מעין הבטחה כי יזכור אותו תמיד באהבת עולם, גם לאחר המוות.

ומתחזקת התמיהה, הכיצד זה סבר יצחק שעֵשָו הוא המתאים לַברכה הזאת, העושָׂה אותו לַבן הממשיך את מורשת אביו. אולי ניתן להסביר חלק מן התמיהה בכך שעֵשָו כיבד את יצחק אביו כל חייו, וכך התפתחה ביניהם אהבה עמוקה, יחד עם רגשי תודה אשר חש האב כלפי בנו. כל אותן שנים היה יעקב שקוע בלימוד התורה יומם ולילה, והזניח קצת את ההתקרבות לאביו. אין ספק שגרמה לכך התמדתו הגדולה של יעקב, וגם ידיעתו כי הכול חייב להידחות מפני העיסוק בתורה – אך נראה לומר שהוא שגה בַּדבר. הריחוק אשר נתהווה בינו לבין יצחק היה רע כשלעצמו, ואלמלא פִּקחותה של רבקה, שהצילה את המצב ברגע האחרון, היה הריחוק הופך לתקלה גדולה, לכל דורות ישראל.

אגב כך רואים אנו שפעמים רבות הבנת האם בנפש ילדיה היא עדיפה ועמוקה מזו של האב, ובעיקר כאשר הוא זקן וחושיו כבר אינם אִתו. כאן נגלתה רבקה בכל חדוּת הבנתה והבחנתה – לשעה ולְדורות – וביתרון יוזמתה היא מנעה את יצחק מליפול ברשת מִגבלותיו, ופתחה בפני יעקב את שער העליה לגדוּלה.