נתיבות משה

"וְהִנֵּה ה' נִיצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר: אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵא-לֹהֵי יִצְחָק, הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שׁוֹכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפוֹנָה וָנֶגְבָּה, וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ". (כ"ח י"ג-י"ד).

תמוה הדבר, מדוע התגלה הקב"ה ליעקב כ"אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ" – והרי היה אברהם אבי-אביו – בעוד אשר יצחק אביו הוזכר בסתם.

ונראה לומר כי לשון ההתגלות באה למנוע את יעקב מטעות אפשרית, כלהלן: יכול היה יעקב לחשוב שאברהם היה בעיקר "אב המון גויים", שממנו ומִברכתו יתברכו כל משפחות האדמה, ואילו ייחודו הלאומי של עם ישראל מתחיל רק מיצחק. על כן מדגיש הקב"ה באוזני יעקב שאברהם הוא "אביךָ" – כי על אף שאמנם הוא אבי כל גויים, הריהו קודם כל אביךָ שלךָ, אבי העם העתיד לעמוד משלושה אבות, שיעקב עצמו הוא החותם את שלושתם.

מכאן מתברר אפוא שהברכה המושפעת לאומות העולם עוברת דרך כל שלושת האבות – דרך עם ישראל, בזכותו ובאמצעותו. כבר כיום ניתן לומר שהגויים מאמינים בא-להי ישראל, בורא עולם ומנהיגו, גם אם אין הם מודים בכך במפורש; ולעתיד לבוא ודאי יכירו ויידעו שכל זכות חִיוּתם תלויה בבני אברהם יצחק ויעקב, אשר הם-הם הנושאים והמובילים את ברכת הא-להים אל כל הדבֵקים בו ובישראל עמו.

*

…"וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תּוֹאַר וִיפַת מַרְאֶה. וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל, וַיֹּאמֶר: אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה". (כ"ט י"ז-י"ח).

אולי לא רחוק הדבר, שיופיה החיצוני של רחל מעיד על שלֵמות נפשה; על כן נתאהב בה יעקב ממבט ראשון, והציע מיד מחיר גבוה עבורה – שבע שנות עבודה. בטוח היה יעקב שכל השנים הללו תהיינה כימים אחדים, כי מהי העבודה הזאת לעומת עוצמת האהבה, כשהנערה עולה על כל מחיר – ולבן, שבוודאי הופתע, לא יכול היה לסרב…

וכמובן, שונה הוא יחסו של יעקב אל לאה. הכתוב מעיד עליו: "וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה", ומיד אחר-כך: "וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה – וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ"… (כ"ט ל'-ל"א). נראה לי שיש לפרש כי יעקב לא שנא את לאה, אך די היה בכך שהוא אהב יותר את רחל כדי שלאה תחוש כי שנואה היא. ואכן, הקב"ה – החופשׂ חדרי בטן ובוחן כליות ולב – גומל טובה עם לאה על פי תחושותיה שלה, ולא על פי יחסו של יעקב. אם מרגישה האשה כי שנואה היא – גם אם הסיבה לתחושה הזאת נעוצה רק בהעדפת אחותה – הרי די לו לקב"ה בכך, כביכול, וכבר נמצאת היא ראויה למתנת שמים, ואף להעדפה מתקנת כלפי אחותה: "וַיִּפְתַּח [ה'] אֶת רַחְמָהּ, וְרָחֵל עֲקָרָה".

מכאן עלינו להפנים וללמוד שלא להעדיף איש על פני רעֵהו, בכל הנסיבות, כי הצד המקופח עלול לתרגם את הדברים בחומרת יתר ולהעצימם לרעה, כאילו שנוא הוא ממש. עלינו לקחת זאת בחשבון מראש – כי בנו תלוי הקולר.

*

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן: שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי. … וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, נִיחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ. וַיֹּאמַר: נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי וְאֶתֵּנָה". (ל' כ"ה-כ"ח).

רש"י פירש וניסח את דברי לבן כלהלן: "ניסיתי בניחוש שלי, שעל ידך באה לי ברכה – כשבאתָ לכאן לא היו לי בנים … ועכשיו היו לו בנים". ואמנם, ניתן לומר שבאותה שעה – כאשר ביקש יעקב לסיים את עבודתו ולשוב לארץ כנען – הרגיש כלפיו לָבָן רגשות כֵּנים, ידע עד כמה חייב הוא ליעקב, ועד כמה נאמן, צדיק וישר הוא האיש. על כן כשביקש מיעקב לומר מה שכרו – התכוון ברצינות להעניק לו את השכר הראוי, וממילא תהיה הפרידה מסודרת, על מֵי מנוחות.

ואולם, הדברים התגלגלו כך שהעבודה נמשכה עוד שש שנים – דווקא על-פי עצתו של יעקב – ובשנים אלה עשה יעקב לביתו ובנה את עדריו שלו. החזרה ארצה התעכבה ונדחתה – עד אשר נעכרו היחסים בין לָבָן ויעקב… את הטרוניה הראשונה שמע יעקב מבני לָבָן – "לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבוֹד הַזֶּה" (ל"א א') – אחר-כך ראה יעקב כי פני לָבָן אינם עִמו כתמול שִלשום (פסוק ב'), ורק אז הוא זוכה לדבר ה': "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יַעֲקֹב: שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ, וְאֶהְיֶה עִמָּךְ" (פסוק ג').

והמהלך הזה הוא אב-טיפוס לגלויות ישראל: היהודי נותן את כל כוחו וחֵילו לַגויים, ומה הוא מקבל בתמורה? – "וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִיף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מוֹנִים" (ל"א ז)… אין זאת, אלא שזקוקים דורות הגלות לסיבות חיצוניות וגורמים זרים על-מנת להתעורר ולשוב את ארץ האבות, ואין זה כבוד גדול… ואמנם, גם בדברי הקב"ה ליעקב ניתן להקשיב לצליל של תוכֵחה: "עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ!" (ל"א י"ג) – קום הִתנַעֵרָה! די לך בישיבת הגלות, ארץ מולדתך קוראת לך לצאת מן הארץ הזאת…