נתיבות משה

"וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם, וְהוּא הַצָּעִיר, וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה – שִׂיכֵּל אֶת יָדָיו, כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר. … וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו: לֹא כֵן אָבִי, כִּי זֶה הַבְּכוֹר, שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ. וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר: יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי, גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל, וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטוֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלוֹא הַגּוֹיִים". (מ"ח י"ד-י"ט).

נראה מן העניין כי אב המברך את בנו צריך לברכו לפי תכונותיו של הילד, כפי שבירך יעקב את נכדיו על-פי ההבחנה שהבחין כי אפרים גדול וחשוב מִמנשה, על אף שאיננו בכור. אם ניתנת הברכה באופן הזה, הרי יש לה על מה שתחול – כי תכונותיו הטבעיות ואופיו של הילד מתאימים מלכתחילה אל הברכה הניתנת, המוסיפה בהם עוד שפע ויתר כוח.

בהמשך הפרשה – לאחר שסיים יעקב לברך את בניו – שוב מבחינים אנו בעיקרון הזה, כאשר הכתוב מסכם ואומר: "כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר, וְזֹאת אֲשֶׁר דִּיבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם, אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אוֹתָם" (מ"ט כ"ח). משתמע אפוא שהאב בירך כל אחד מבניו על פי קווי האופי שבהם התברך הבן מלכתחילה – כדי לחזק ולהעצים את נתוניו הטבעיים.

יש להוסיף ולומר שהיגיון זה מחייב גם את הבן בעצמו, ובעצם כל אחד מאִתנו. עלינו לבחור את עיסוקנו ואת המקצוע בו נעסוק על פי נטייתנו הטבעית, בה יכולים אנו להבחין, ועל פי הכישרון שאנו מכירים בעצמנו. כאשר נבחר בדרך זו במה להתמקד – נוכל לפתח את הכישרון הטבעי, ונגיע למיצוי מירבי של יכולתנו לתרום ליישובו של עולם; ומנגד, אם נלך בדרך ההפוכה – בניסיון להתנגד לַכישרון ולָאופי – נגרום רק הפסדים וקשיים במישור האישי ובמישור הכללי גם יחד.

*

"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, כְּלֵי חָמָס מְכֵרוֹתֵיהֶם". (מ"ט ה').

רש"י פירש בדרך מעניינת, כאילו אומר יעקב לשמעון וללוי: "'כלי חמס' – אומנות זו של רציחה, חמס הוא בידיכם [כי] מברכת עֵשָו היא, זו אומנות שלו היא, ואתם חמסתם אותה הימנו".

הווה אומר כי הלחימה, ההתגוששות וההתגרות המתמדת, הריהן מתכונות אופיים של עֵשָו ויורשיו, שהרי כך אמר לו יצחק אביו: "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה" (כ"ז מ') – כדרך חיים, כטבע טבועַ. ולא כן דרך יעקב ובניו. לנו המלחמה היא רק כורח, כאשר עלינו להדוף אויב או להציל חיים, ובשום אופן אין זו תכונת אופי. על כן מוכיח יעקב את שמעון ולוי על שאחזו כלי מלחמה כנגד אנשי שכם מעל לַמידה שנדרשה, כמחרחרי מלחמה לשֵם מלחמה; בכך נעשו הם למעין 'גזלנים' מעֵשָו ובניו, שזו דרכם היא – ועל כן מכנה יעקב את חרבותיהם "כְּלֵי חָמָס", לפי שגזולים הן בידם.

ייתכן למצוא בדברי יעקב גם לימוד זכות על שמעון ולוי, באומרו (בפסוק ו'): "כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ" – משמע כי נסחפו אחר אפם וכעסם, ולא זוהי תכונתם הטבעית מִשורש בית אבותם. מכל מקום, בדברי יעקב לשני בניו נשמעת האזהרה: היאחזו בייחוסכם כבני אברהם, יצחק ויעקב! המשיכו בחייכם את הדרך בה הִתחנכתם בבית אבא וסבא – ואל תידָמו לַגויים החיים על קשתם וחרבם.

*

"לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחוֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי יָבוֹא שִׁילוֹ וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים". (מ"ט י').

רש"י – בעקבות חז"ל – פירש כי "שִׁילוֹ" (או: שילֹה) הריהו מלך המשיח, שהמלוכה שלו. נראה אפוא שברכת יעקב מכוּונת למלכות בית דָוִד, ולהמשך בית המלוכה והנשיאות, העתידים לעמוד מזרעו של יהודה. ואולם, הננו שמים לב לכך שהמלך המשיח אשר יקום לנו באחרית הימים – שילו, שהמלוכה שלו – איננו 'מוכרח' לצמוח דווקא משבט יהודה, והכתוב כאן אינו 'מתחייב' לכך. הווה אומר שהתפקיד הנשגב הזה פתוח לכל יהודי. מי אשר יתאים ותהיינה לו כל המידות הנדרשות – בידיעת התורה, באהבת ישראל וכו' – הוא שיזכה להיות המלך המשיח, והוא שיעורר לתשובה וישיב את עם ישראל לתפארתו. אין הדבר תלוי אלא בָּאיש הזה עצמו – וכולכם מוזמנים!

*

"דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. … לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'!". (מ"ט ט"ז-י"ח).

רבים תוהים מדוע קרא יעקב לתשועת ה' דווקא בתוך ברכתו של דן. ונראה כי ניתן לפרש כי דן, אשר בוֹרך כי ידון את ישראל ויהא 'בעל הלכות', הוא הזקוק בתוך-כך גם לַתפילה המיוחדת "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'" – שלא ייכשל בדבר הלכה.

כי כידוע, קשה למצוא ולוּ הלכה אחת שלא נפלה בה מחלוקת. בכל דין וסכסוך בין בעלי הדין, ישנן פנים לכאן ולכאן – ולא קל לפלס את שביל האמת בהלכה הפסוקה. על כן יודע היטב הדיין – וכך מתברך שבט דן – שלא די לו בשכלו, אלא זקוק הוא לעֵזר מיוחד של ברכת שמים, ובשִבתו על מִדִין קורא הוא כביכול אל הקב"ה בתפילה: "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'!".

*

…"וְזֹאת אֲשֶׁר דִּיבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם … וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוּוֹת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסוֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה, וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו". (מ"ט כ"ח-ל"ג).

ברכות יעקב לבניו ניתנו רגע אחד לפני פטירתו מהאי עלמא, ומיד כאשר סיים את דבריו – נאסף אל עמיו ונלקח לגנזי מרומים. ניתן לומר אפוא שבַּמעמד בו בירך את יוצאי חלציו היה האב קרוב אל שמי השמים יותר משהיה נטוע בארץ – ודבר זה מעצים את תוקף ברכותיו, כמעט כנבואה הנובעת מפי יושב-בַּשָמַים.

*

"וַיֹּאמְרוּ [אֲחֵי יוֹסֵף]: לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אוֹתוֹ. … וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ: הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יוֹסֵף: אַל תִּירָאוּ … וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱ-לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטוֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיוֹת עַם רָב". (נ' ט"ו-כ').

על פי הפשט, אמר יוסף לאֶחָיו כי מחשבתם הרעה עליו – מחשבת שנאה וקנאה – נהפכה לטובה בידי הא-להים אשר גלגל את פשעיהם כלפיו אל ההיפך מכוונתם, לכל אשר אירע לו במצרים, עד עלותו לגדולה ועד מעשי ההצלה שיכול היה לעשות רק בגין כך.

ואולם, ניתן לפרש את דברי יוסף גם במובן עמוק יותר – שעצם מחשבתם הרעה של האחים היא-היא שנהפכה לטובה ביד ה', והמחשבה הרעה כשלעצמה כבר פעלה לטובה.

והפירוש הזה מסתעף לשתי דרכי הבנה אפשריות: על פי דרך אחת מכַוון יוסף אל עצמו, כאומר לאֶחָיו: עצם העובדה שחשבתם כי רשע אני ובר-עונשין, היא אשר גרמה לי שאכוף את ראשי כלפי שמיא, שלא אסתחרר ממעמדי הרם, ושתינתן בליבי יראת שמים. על כך הנני מודה לכם – "וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם" (נ' כ"א) – והננו עומדים ומִשתאים אל מול גודל נפשו של יוסף!

דרך ההבנה השניה מתייחסת ישירות אל האחים. על פי ההבנה הזאת אומר יוסף לאֶחָיו: מחשבתכם הרעה, בירא עמיקתא של החטא שנפלתם אליו, היתה נחוצה לכם, ו"אֱ-לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטוֹבָה". זאת משום שרק בהיות האחים בעלי תשובה מחטאם הנורא כלפי יוסף, יכלו לבוא למעלת האחדות, האחווה והאהבה – גם כלפיו, גם כלפי בנימין הקטן, וגם בינם לבין עצמם. כדי להגיע לכך מסתבר כי הם נזקקו לַטלטלה ולַזעזוע של החטא והפנָמָתו – ובְמקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

*

"וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: פָּקוֹד יִפְקוֹד אֱ-לֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמוֹתַי מִזֶּה". (נ' כ"ה).

הנה, עומד יוסף ללכת אל בית עולמו כמִשנֶה למלך מצרים – אך לא אל שָׂרֵי בית פרעֹה מופנית צוואתו אלא אל אֶחָיו, אל בני ישראל. בשתיים הוא משביע אותם: ראשית שתבוא גאולתם, ושנית – שלא ישכחוהו מאחור… אחרי ככלות הכול איש ישראל הוא, יוסף הצדיק, וארץ-ישראלי הוא – רק לשָם הוא שייך, ולא לָעם המצרי ולארץ מצרים. הפרק המצרי בחייו היה וחלף – ואילו שם, בארץ ישראל, תיטָמֵנה עצמותיו לַנצח.

תם ונשלם ספר בראשית בסייעתא דשמיא!