נתיבות משה

"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה', מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם". (א' א'-ב').

ראשית יש להדגיש את אופיה של ההזמנה אשר מזמין הקב"ה את משה, ולתת את ליבנו אל "הניגון" שבדברים. אין מדובר בציווי ופקודה חותכת, מלמעלה למטה, אלא בקריאה היוצאת מאוהל מועד, ובה מוזמן משה להיכנס פנימה ולהיוועד עם הקב"ה בַּמקום האינטימי המחבר בין ה' לעמו. הציווי באופן הזה דומה לדיבורו של אב עם בנו, או לציווי האם לבנה הקטן שייקח את האוכל אל פיו…

שנית, יש לשים לב שנפתחת כאן עתה תקופה חדשה, כאשר המִשכָּן כבר בנוי ומשה נכנס ושומע את דְבַר ה' מבין שני הכרובים. מעתה, ישנו לעם ישראל 'שליח ציבור' נאמן היכול ומוּרשֶה לגשת אל הקודש, לקבל הנחיות מפי עליון – וגם לשאול על צורכי ישראל ולבקש הדרכה. ומכיוון שעם ישראל נבחר מכל יושבי תבל כ"מַמְלֶכֶת כּוֹהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות י"ט ו'), הרי ניתן להבין שהמפגש המתמשך בין הקב"ה למשה בתוככי המִשכָּן איננו מתמצה רק בקֶרֶב בני ישראל – אלא זהו עניין כלל אנושי, והאנושות מתעלה באמצעותֵנו לדרגה של קִרבה לֵא-לֹהים אשר עד עתה לא יכלה לזכות לה.

*

"אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'". (א' ב').

כאשר קוראים אנו את המילים הללו בתשומת לב, מסתבר שישנם כאן שני שלבים: קודם-כל מרגיש האדם בלבבו את התביעה הפנימית, את הצורך והדחיפה להתקרב אל הקב"ה – "אָדָם כִּי יַקְרִיב" – ואז ניתן לו אמצעי להתקרבות, אמצעי בדוק ומנוסה, הלוא הוא הקרבן לה'.

מעין תכסיס אֱ-לֹהי ישנו כאן, בפרשת הקרבנות: הקב"ה רואה ויודע שמבקשים אנו את קִרבתו, והריהו נַענֶה לנו ומעניק לנו מתנה גדולה – מתנת הקרבנות – אשר גדולתה היא בכך שהוא מניח לנו להרגיש כאילו דווקא אנו הנותנים לו, כביכול…  והתכסיס מפורט ומדוייק עד מאוד: עלינו לקחת ולהקריב בן בקר או צאן אל חצר המִשכָּן, ואז לקיים את כל דיני השחיטה והקבלה וההולכה והזריקה וההֵפשֶט וההקטרה וכו' וכו' – וכל אלה הם בבחינת "כלים" אשר באמצעותם יתקרב האדם אל בוראו. כך ניתנת לנו המתנה אשר אין נַעלָה ממנה – להתקרב לה' – כאשר אנו זוכים בה במעשינו שלנו, בכל מלאכת ההקרבה, בהקפדה מלאה, עד הפרט האחרון.

עוד יש לשים לב לכך שלא נֶאמר "אדם מִכֶּם" – שמשמעו כל איש מישראל – ונֶאמר דווקא "יַקְרִיב מִכֶּם". הצירוף הזה מכוון אותנו אל ההבנה שההתקרבות אל הקב"ה – התקרבות אשר הקרבן הוא ביטוי לה – נובעת מעִמקֵי הלב, מתוך העצמיוּת והאישיות של המקריב. "מִכֶּם", מנקודת הזֵהות והיֵשות העמוקה ביותר של כל אחד ואחד, משם צריכה להיחצב התקרבותו אל הקב"ה, ואז מובטחת ההיענות, הקִרבה ההדדית, כי "קָרוֹב ה' לְכָל קוֹרְאָיו, לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" (תהִלים קמ"ה י"ח).

אנו מבחינים בכך גם בפסוק הבא, כאשר נֶאמר כי יקריב אדם את קרבנו "לִרְצוֹנוֹ לִפְנֵי ה'". יש שפירשו כי המשמעות היא שקרבן האדם יירצה לפני ה', אך ניתן לפרש – על פי דרכנו – שהמילה "לִרְצוֹנוֹ" מוסבת על האדם המקריב, אשר ההקרבה אמורה לנבוע מרצונו העמוק והמהותי ביותר, משורש נשמתו.

*

"אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'". (א' ב').

יש לומר כי כאשר נוקטת התורה במילה "אָדָם" הריהו מכוונת לכל באי עולם, ללא כל הבדל ביניהם. ואמנם, זכאים גם הגויים להתקרב לה' באמצעות הבאת הקרבן – והקב"ה יֵעָנֶה גם להם –  ובלבד שלא יהא בַּדבר שום שיקול זר, ושקרבנם יבטא את רצונם הטהור לבוא ולהתקרב, רצון הנובע מעומק נפשם, בבחינת "מִכֶּם", כפי שפירשנו לעיל.

*

"וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעוֹלָה, וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו". (א' ד').

יש לומר שפעולת הסמיכה, הנעשית בכוח היד, היא המבטאת את עומק הרצון הזורם עתה אל המעשה הממשי – מן הלב אל היד – וכך מועבר השילוב המלא הזה, המחשבה היוצאת לידי מעשה, אל ראש הקרבן המוגש לה', אשר יקבל באהבה את המקריב ואת קרבנו, "וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו".

*

"חֻקַּת עוֹלָם לְדוֹרוֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם, כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ". (ג' י"ז).

יש לומר כי החֵלֶב והדם הריהם עיקר חִיותו של בעל-החיים, והתורה מכוונת אותנו שלא לאכלם – על אף שהותרה לנו אכילת בשר. ראשית, ישנו כאן ביטוי של הכרה בצערו של בעל-החיים אשר נשחט, ואשר בשרו יהא אמנם למאכל האדם, אך עלינו להקפיד שלא להביא אל בִּטנֵנו את לוז חִיותו והרגשתו, את חלבו ודמו. ושנית, התורה מחנכת כך אותנו, שאף אם נאכל בשר לָשובע – הרי נאכל כבני אדם ולא כחיות הגורסות ובולעות את הכול; עלינו להבחין בין חלקיו ואיבריו של בעל-החיים הנֶאכל, ולהימנע מאכילת החלב והדם אשר בהם שוכנת עצם תכונתו הבסיסית כבעל-חיים – פן תדבק גם בנו, חלילה, התכונה הזאת…

*

"אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְווֹת ה' אֱ-לֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם. … וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִיזִּים זָכָר תָּמִים. … וְכִיפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ, וְנִסְלַח לוֹ". (ד' כ"ב-כ"ו).

שונה קרבן החטאת של הנשיא מקרבן כל איש ישראל, שהוא מביא זכר ואילו הכול מביאים נקבה. אל-נכון, מדגישה התורה שאחריות יתֵרה מוטלת על הנשיא, שלא לחטוא, שהרי עליו לשמש דוגמה ומופת לכלל ישראל. ונראה לי לומר שגם בקרבנו של הנשיא ישנו משהו מחטאת הקהל (הכתובה בפסוקים הקודמים), שכן מוטל על הקהל להקפיד שנשיאם לא יחטא. חובתו של העם לדאוג לכך שיהלך נשיאם בדרך הישר לפני ה' – ואם התרשלו בַּדבר הרי חטאו של הנשיא מוטל גם על הכלל, כי הקהל אחראי על הנשיא לא פחות משאחראי הנשיא על כל הקהל.

*

"וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ, בַּעֲשׂוֹתָהּ אַחַת מִמִּצְווֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה, וְאָשֵׁם. אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא, וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִיזִּים תְּמִימָה נְקֵבָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא". (ד' כ"ז-כ"ח).

מובן מאליו שלא יוכל אדם להביא קרבן על שגגה שֶשגג אם הדבר כלל לא נודע לו, אך כאשר קוראים אנו בתשומת לב את הכתוב, הרי שומעים אנו שאי ידיעת החטא – היא עצמה חטא! כי חייבים אנו ללמוד כדי לדעת היטב מה אסור ומה מותר, וכאשר לא למדנו ולא דרשנו, ואי הלימוד הוליד את אי ידיעת החטא, הרי זהו חוסר אחריות. גם חוסר האחריות הזה לשגגה יֵחָשֵב – יחד עם החטא עצמו אשר נודע לבסוף – ועל הכול חייבים אנו לשוב בתשובה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות.

*

"וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ, בַּעֲשׂוֹתָהּ אַחַת מִמִּצְווֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה, וְאָשֵׁם. … וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִיזִּים תְּמִימָה, נְקֵבָה, עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא. … וְכִיפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ". (ד' כ"ז-ל"א)

"וְנִסְלַח לוֹ" – זה כלל גדול בתורה, לפי שניתנה תורה לנו, לבני אדם, ו"אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז' כ'). אין כל אפשרות שֶישלוט אדם על מעשהו כל שנותיו על הארץ, שלוש-מאות-ששים-וחמישה ימים בשנה, עשרים וארבע שעות ביום. מעת לעת תהיה התרופפות כלשהי, ותצא שגגה מתחת ידֵינו. והקב"ה ברחמיו דן אותנו לפי מידותינו, לפי חולשותינו, ולא לפי מידותיו שלו; על כן – יש סליחה לַשגגה, ואף מתנה אֱ-לֹהית זו ניתנת לנו על-ידי יכולתנו להביא קרבן לה', קרבן חטאת, הפותח לנו שער לשוב לפניו בתשובה שלֵמה.

*

"נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה', וְכִיחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִיקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ. … וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעוֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּיקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ … וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַה', אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן"… (ה' כ"א-כ"ה).

הדגשה חשובה מודגשת כאן, כי החוטא לחברו הריהו מועל מעל בַּה'. כאשר מצוּוים אנו "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (י"ט י"ח) – שזהו כלל גדול בתורה – הרי אין הדבר מסתכם רק בתיקון היחסים בין ראובן לשמעון, אלא נוגע ישירות לַיחס בין הקב"ה לבין בני עמו, כי דרישת האחווה בינינו קובעת את דמותֵנו כעם בעיני ה', והריהי דרישה אֱ-לֹהית. והוא הדין גם בחטא האדם לַחברו. כאשר אין האדם זהיר בממון הזולת ואף מגיע חלילה לחטוא בו – ברמיה, בגניבה, בגזל ובעושק – הרי זהו גם חטא כלפי שמים, המדרדר את העם להיותו בלתי ראוי בעיני ה'; על כן חייב החוטא לחזור בתשובה ולהתקרב בקרבן לה', לבד מחובתו להשיב לחברו את ממונו.