נתיבות משה

פרשת בחוקותי

"אִם בְּחֻקּוֹתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְווֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ". (כ"ו ג'-ד').

שלושה פעלים בפסוק הראשון – "תֵּלֵכוּ", "תִּשְׁמְרוּ", "וַעֲשִׂיתֶם" – והולכים הם איש אחר רעהו. ההילוך בחוקות ה' מבטא את ההסכמה העמוקה ללמוד ולדעת את הדברים על בוריים ולְעומקם; שמירת המצוות משמעה שהמצוות הללו מהוות את כל הבסיס לחיים; ואז באה העשיה בפועל – כתולדה פשוטה משני השלבים הקודמים.

ניתן לומר אפוא שהעיקר אשר הכול תלוי בו הריהו יסוד ההחלטה וההסכמה – "אִם בְּחֻקּוֹתַי תֵּלֵכוּ" – ואידך פירושא הוא, כתולדה הבאה מן האב. ונראה לי שהדבר מתיישב על הדעת כאשר קוראים את שני הפסוקים יחד: כשם שצמיחת התבואה – "וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ" – הריהי תולדת מלאכת הזריעה, כך גם עשיית המצוות הריהי תולדה של ההילוך הראשוני בחוקות ה', וקו ישר מחבר ביניהם. ברכת הגשם אשר יתן ה' על גבי הזרע הטמון בארץ, זו הברכה אשר תינתן לַהולכים בחוקותיו, הזורעים אשר ברינה יקצורו, בהגיעם אל יבול המעשים.

וכשם שמובטחת לנו ברכת היבול והפרי – ברכת הארץ – אם נלך בחוקי ה', כך מובטחת גם קִרבת האֱ-לֹהים בבית המקדש, בהתהלכו בתוכֵנו, בהיותנו יחד עִמו בְּאהבה אשר אין דוגמתה: "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם … וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" (פסוקים י"א-י"ב).

*

"וְאִם בְּחֻקּוֹתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְווֹתַי, לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי. אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם, וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת … וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אוֹיְבֵיכֶם". (כ"ו ט"ו-ט"ז).

"וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת בָּמוֹתֵיכֶם וְהִכְרַתִּי אֶת חַמָּנֵיכֶם, וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּילּוּלֵיכֶם, וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם". (פסוק ל').

זו הנוראה מכל הקללות. כי גם אם יכה אב את בנו ויענישנו, עדיין לא סרה אהבתו; אך אם הגיעו היחסים עד כדי גועל נפש – "וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם" – הרי אנה אנו באים? האם עוד אפשר לתקן?..

בוודאי זו תמונת תשליל של האהבה; ככל שגדולה היתה האהבה והקִרבה, כך בוטָה עכשיו השנאה וההרחקה, עד תחושה של גועל, אשר שמא כבר אין ממנה חזרה… לפעמים נדמה שאין דרך ממוצעת ביחסיו של הקב"ה עם בניו; או שנוסקים הם לַגבהים – "וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד" (ירמיהו ל"א ב') – או שנופלים עד שאול תחתיות, כזעקת ירמיהו (י"ד י"ט): "הֲמָאוֹס מָאַסְתָּ אֶת יְהוּדָה, אִם בְּצִיּוֹן גָּעֲלָה נַפְשֶׁךָ?"…

ואולם, סוף סוף, הכול הולך אחר החיתום. ככלות הכול, מתברר שתבוא רפואה לַמכה, נחמה וגאולה לאחר שוד ושבר, ושוב תיזכר הברית, ולא תופר: "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלּוֹתָם, לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם, כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם. וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִים, לִהְיוֹת לָהֶם לֵא-לֹהִים, אֲנִי ה'". (כ"ו מ"ד-מ"ה).

דילוג לתוכן