נתיבות משה

"אִשָּׁה זוֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ [הכוהנים], וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ, כִּי קָדוֹשׁ הוּא לֵא-לֹהָיו. … וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו … וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח". (כ"א ז'-י"ג).

תורתנו הגבילה את הכוהנים בענייני אישות – ועל הכוהן הגדול ציוותה כי יישא רק בתולה – אך הכלל הוא כי הכוהנים, ככל ישראל, ישאו נשים, יולידו בנים ויחיו חיי משפחה מלאים. כבני אדם – לא כמלאכים – מצוּוים אנו לשמור ולעשות את כל דברי התורה, וכך גם הכוהנים המשרתים בַּקודש.

כוהני אומות העולם הקצינו את עקרון ה"טהרה" עד לחובת הכמרים להינזר מחיי אישות לחלוטין – (תוך העלמת עין ממעשי זנונים הנעשים מאחורי הפרגוד). זהו עיוות וסילוף, דרישת קודש מופרזת היוצאת לחולֵי-חולין, ומרחיקה את דתם מחיי העולם. וברוך המבדיל בין אור לחושך, בין ישראל לָעמים!

*

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרוֹן לֵאמֹר: אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדוֹרוֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם, לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱ-לֹהָיו". (כ"א ט"ז-י"ז) … "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרוֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". (פסוק כ"ד).

הפסוקים הללו – ואלה אשר ביניהם – מיועדים לַכוהנים בלבד, ככל הפרק דנן וחלק מן הפרק הבא. והנה, מעניין הדבר כי על אף שנִצטַוָה משה למסור רק לאהרון את איסור עבודתם של כוהנים בעלי מום, הוא מסר זאת גם לבניו וגם לכל בני ישראל.

במדרש ההלכה 'תורת כוהנים' על הפסוק הזה נֶאמר כי "הזהיר את הכוהנים על ידי ישראל", והכוונה היא לבית הדין אשר ידון בעבירות הכוהנים, אך דומה שמשמעות העניין רחבה יותר, וייתכן שלפנינו אחד המקרים בהם שינה משה, מדעתו, ממה שֶנִצטַוָה. כי "תּוֹרָה צִיוָּה לָנוּ מֹשֶׁה" (דברים ל"ג ד') – והוא ידע וקבע שכל ישראל חייבים לשמוע, ללמוד, ולהיות בקיאים בכל חדריה. כל איש מישראל קשור גם אל המצוות אשר אינן מיועדות דווקא אליו – כי כל התורה חטיבה שלֵמה אחת היא, כשם שכל ישראל גוי אחד. זו וגם זה משולים לגוף האדם אשר לא ייעקר אף אחד מאבריו, כי כל איבר – ככל צַו, ככל איש ישראל – משפיע שפע וגומל טוב לכל חבריו.

*

…"בַּחוֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחוֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן, זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קוֹדֶשׁ. כָּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ, וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'. … אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחוֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּיפֻּרִים הוּא מִקְרָא קוֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, וְעִינִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'". (כ"ג כ"ד-כ"ז).

מעניין שהתורה לא יצקה שום תוכן גלוי ביום ראש השנה, מלבד המילים "זִכְרוֹן תְּרוּעָה" – ונראה לומר שסמיכות המצוות מלמדת על תוכנן. העובדה כי הציווי על יום הכיפורים ממשיך את הציווי על ראש השנה, קושרת את שניהם למכלול רציף אחד. עשרה ימים בתחילת החודש השביעי, עשרה ימים הנפתחים בראש השנה ומובילים אל "אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחוֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּיפֻּרִים", הם עשרת הימים בהם עוברים באי עולם לפני הקב"ה כבני מרון, בהם עלינו להתנקות ולהזדכך מחטאינו, עד אשר נהיה ראויים לכפרת יום הכיפורים.

ואת חובתנו זאת – לעמוד כבעלי תשובה ולהיטהר מחטאֵינו לקראת היום הגדול – כבר ראינו בפרשת אחרי מות: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטּוֹאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ" (ט"ז ל'); משמע כי לאחר עבודתנו שלנו להיטהר, ייענה לנו הקב"ה, יקבלנו ברוב רחמיו, ויקיים בנו "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר".

*

"בַּסֻּכּוֹת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים … לְמַעַן יֵדְעוּ דוֹרוֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". (כ"ג מ"ב-מ"ג).

ניתן לומר שחג הסוכות הוא חג הדרך, כי בַּדרך דר אדם בבית ארעי. תחילה היתה זו הדרך בַּמדבר – ארבעים שנות נדודים עד אשר זכינו לבוא לארץ ישראל – ואחר-כך ידענו דורות רבים של גָלויות, אחר אשר יצאו אבותינו מארץ ישראל, ושוב היינו בדרך אליה… במובן מסוים אולי אנו נרמזים כאן שכל חיינו בעולם הזה הריהם חיי ארעי, שהננו בַּדרך אל הטרקלין…

ומכל מקום, בכל עת ושעה – גם בהיותנו נודדים וגולים בארבע כנפות תבל – מרגישים אנו כי השכינה היא גג לראשינו, שדווקא בסוכה הננו עטופים תחת כנפי השכינה, וההכרה הזאת היא אשר איפשרה לנו להיות תמיד כה קרובים אל אֱ-לֹהינו, שלא לרחוק ממנו גם בריחוקנו מן הארץ ומן המקדש – עד אשר נשוב שמה, ונעלה לראות פני שכינה שלוש פעמים בשנה.

*

"וְלָקַחְתָּ סוֹלֶת וְאָפִיתָ אוֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת … וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת, שֵׁשׁ [חלות] הַמַּעֲרָכֶת, עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהוֹר לִפְנֵי ה'. … בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה' תָּמִיד, מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּרִית עוֹלָם". (כ"ד ה'-ח').

בכל שבת היו הכוהנים עורכים חלות לחם חדשות על השולחן הטהור, ואוכלים לפני ה' – כסעודה של ברית – את החלות אשר היו על השולחן ששת ימים. ובכן, לא רחוק הדבר כי שולחן השבת בכל בית יהודי הריהו משמר כעין הֵד מרומז לשולחן לחם הפָּנים. כי השבת אף היא אות ברית בין הקב"ה לבינינו, וסעודותינו נאכלות בה בקדושה על שולחן טהור, לְרצון לפני ה'.