נתיבות משה

…"אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר, וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים … וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ". (י"ב ב'-ג').

חסד עשתה תורה עם אם הילד, ובעוד שבלֵידת בת טמֵאָה האם שבועיים הרי יולדת בן תִטמָא רק שבוע אחד, כדי שתוכל להשתתף בשמחת ברית המילה. רגישות מיוחדת מתגלה כאן, שלא להרחיק חלילה את אם הילד מן המעמד הנשגב של ברית המילה, המעמד בו נכנס הרך הנימול אל קהל ישראל קדושים.

מרגע זה ואילך נַעשֶׂה התינוק חלק אינטגרלי מעם הסגולה, העם אשר נבחר מכל הגויים, ואות הבחירה נחתם בבשרו. זהו הרגע המכריע לכך שיוכל הילד, כאשר יגדל, לברך ולהודות לקב"ה "אשר בחר בנו מכל העמים", "שלא עשני גוי", "עוטר ישראל בתפארה", או לנקוט בגאווה במטבע ברכת המצוות "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו" – כי רק לנו, לישראל, ניתנו תרי"ג המצוות, תרי"ג דרכים להתקדש ולהתקרב אל השכינה.

*

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרוֹן לֵאמֹר: אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת, וְהוּבָא אֶל אַהֲרוֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים". (י"ג א'-ב').

התורה רואה בנגעים הללו אותות גופניים למחלה רוחנית, לפגמים פנימיים בנפש האדם, ועל כן אין הם מסורים לרופאי הגוף אלא לרופאי הנפש, התכונות והאופי – הלוא הם הכוהנים האמונים על הוראת דרך הישר והטוב בעיני אֱ-לֹהים ואדם.

מעתה יובן שאם מסגיר הכוהן את הנגע שבעת ימים, הריהו בעצם מנחה את האיש שֶישוב בתשובה מחטאיו, שיזכך ויתקן את פגמיו, ואז יעיד עליו הקב"ה שנתקבלה תשובתו בכך שירפא את נִגעוֹ.

יש אשר נוכל להבין על פי מקום הנגע את לב הבעיה – למשל, כאשר נגע הצרעת התגלה בראשו של האיש, הרי ניתן להבין שמחשבתו אינה טהורה, וזקוק הוא להכוונה על-ידי הכוהן אשר יסביר לו היאך לָבוֹר את התבן מן הבר ולזכך את מחשבותיו מן הסיגים העכורים. באופן דומה ניתן להבין את הוראת התורה שכל עוד לא נרפא הנגע חייב האיש לפרוש מן הכלל – "בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (י"ג מ"ו) – מפני שעליו לתקן פגמים הקשורים לשחוק ולקלות ראש של התקהלויות מרֵעים.

*

זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצוֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ, וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. … וְצִיוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח

לַמִּיטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהוֹרוֹת, וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזוֹב". (י"ד ב'-ד').

הנה רואים אנו שהדרכת הכוהן נחוצה ונמשכת גם כאשר כבר נרפא הנגע, כי עתה חייב המיטהר לקבל עליו קבלה לעתיד, כהלכות החזרה בתשובה, שלא ייפול שוב אל המדרון של הפגם והחטא.

ידועים דברי חז"ל על כך שצרעת מעידה על חטא לשון הרע – וייתכן שֶשתי הציפורים קשורות לכך. כי דיבורו של אדם איננו צריך הכנה, וכאן טמונה הסכנה, כי בקלות רבה – כחץ מקשת – עלול הדיבור לצאת לִדברים בטֵלים, וגם לדברי ליצנות ופגיעת איש בחברו, כעדותו הקשה של ירמיהו על בני דורו: "וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ … כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקוֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלוֹךְ. וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ, לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ" (ט' ב'-ד').

על כן מצוּוֶה המיטהר מן הנגע לקחת שתי ציפורים – אשר בוודאי אינן שוקלות את פטפוטי הציוצים שהן מפיקות ממקורן – לשחוט את האחת, לטבול את השניה בדמה, ולהזות בה על המיטהר כדי שֶיַפנים וייתן אל ליבו עד כמה עליו להקפיד על כל דיבור היוצא מפיו. טוב יעשה אדם אם יימנע מדברים רבים – "וְקוֹל כְּסִיל בְּרוֹב דְּבָרִים" (קהלת ה' ב') – ואילו כאשר מכין הוא את עצמו לדברי תורה ותפילה, ראוי כי יזכור וילחש את הפסוק: "אֲ'דֹ'נָ'י' שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ" (תהִלים נ"א י"ז), כדי שיהא דיבורו קודש לה'.