נתיבות משה

…"לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצוֹר, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט. וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל, וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט, לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזוֹב אוֹתָם, אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". (י"ט ט'-י').

מטרת המצוות הללו היא לסייע לעני ולגר, קשֵי היום, לדאוג למזונם – אך נראה לי שהתורה באה גם לחנך את בעלי השדה והכרם, וחינוך זה הריהו חשוב לקביעת דמות החברה בישראל לא פחות מן הסיוע החומרי לַחלשים.

אם נרחיב את מילותיה של התורה, הריהי כאומרת לבעלי הנחלה: התברכתם בעושר ובנכסים לא על מנת להתפיח את כיסיכם, אלא כדי שתוכלו להושיט יד לַנזקקים – ועליכם לשמוח ולהודות לה' על כך! תכלית כל עושרכם אינה אלא כדי שתוכלו להעניק צדקה וחסד, וזכות גדולה ניתנה לכם – שיכולים אתם לתת!

מכאן מתחזק ביתר תוקף הקו החברתי של המצווה, כי כאשר יבינו בעלי הקרקעות שנתינתם איננה חובה מאולצת אלא זכות הנעשֵׂית בהודיה ובשמחה – אזי תִרבה נדיבותם עוד ועוד, ותאפשר לעניים להתחזק ולהתקדם במעמדם הכלכלי, עד שיוכלו לחדול מפשיטת יד ויהיו גם הם מפותחי ידם לאחֵיהם.

ודומה שגם סוף הפסוק ניתן להידרש על הדרך הזאת. כאשר נחתם הציווי בַּמילים "אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם", הרי כאילו אומר הקב"ה לבעלי הכרמים כַּדברים האלה: חִדלו לכם מן "האני", מן הדאגה לעצמכם, לנחלותיכם, ליבוליכם וליקביכם, כי "אני" ישנו רק אחד – "אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". על כן תנו משלכם ביד רחבה לאחֵיכם אשר לא זכו לעושר, זה יהא אושרכם, וכך תתקרבו גם אלַי, "אני ה'", אֱ-לֹהֵי עשיר ודל.

*

"לֹא תִּגְנוֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ. … לֹא תַעֲשׁוֹק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזוֹל, לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בּוֹקֶר". (י"ט י"א-י"ג).

לפעמים, דווקא הקיצור והחיתוך אשר נוקטת התורה, מהווה הסבר חזק יותר מתוספת דברים. הנה ציטטנו כאן רק חלק ממצוות הלא-תעשה אשר בפרשתנו, הנמסרות לנו כמהלומות פטיש – "לא" "ולא" "ולא", ושוב "לא" – ללא כל הסברים והרחבות. בכך אומרת לנו התורה כי בל נעלה במחשבתנו כל מינֵי 'אוקימתות' וצירופי מקרים אשר בהם אולי יתרכך האיסור ותימצא בו פירצה לְהיתר. ה'לאו' הוא חותך ומוחלט ויסודי ביותר, אין כל הרהור ופקפוק – סוף פסוק!

*

"מֹאזְנֵי צֶדֶק, אַבְנֵי צֶדֶק, אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם – אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". (י"ט ל"ו).

מצווה זו ושכמותה מסדירות את הצדק החברתי בישראל, וחז"ל אף הוסיפו – על דרך הדרש – שמלבד חובתנו לשמור על הגינות מוחלטת באביזרי המסחר, קיימת חובה גם לכבד את המילה היוצאת מפינו. הנה דבריו של רבי יוסי בר יהודה, במסכת בבא מציעא (דף מ"ט עמוד א'): "מה תלמוד לומר 'הִין צֶדֶק'? … אלא לומר לךָ: שיהא הֵן שלךָ צדק, ולאו שלךָ צדק!".

ואם תאמר: מדוע סומכת התורה למצווה הזאת את הסיפא "אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"? – הווה אומר כי בא הדבר ללמדנו, כאילו אמר לנו הקב"ה כַּדברים האלה: על מנת כן הוצאתיכם ממצרים, על מנת שתהיו הוגנים וישרים איש לאחיו, כי רק כך תשבו בארצכם בנעימים, לאורך ימים, ורק כך תהיו ראויים להיקרא "עם ה'" – "אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם"!