נתיבות משה

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרוֹן וְאֶל בָּנָיו: … וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא תָמוּתוּ"… (ח' ל"א-ל"ה).

"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרוֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. … כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם. … וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי ה'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִיוָּה ה' תַּעֲשׂוּ, וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'". (ט' א'-ו').

אין לי עסק בנסתרות, אך דומני שלא רחוק הדבר לראות בַּפסוקים הללו רמז לָעולם הבא, עולם שכולו טוב – כלהלן:

תחילה מצוּוים הכוהנים לשבת באוהל מועד ולא לצאת מפתחו שבעה ימים, פן ימותו, ומיד אחר כך – ביום השמיני – קורא להם משה, עם הזקנים וכל העדה, לעמוד לפני הקב"ה, "כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם".

שבעת הימים, כל ימי העולם המה – כשם שנברא העולם בששת ימים ויום השביעי למנוחה, והלוא דבר הוא שאת ספירת השבוע, אשר ממקור ישראל היא, קיבלו עליהן גם כל אומות העולם. ואילו היום השמיני – אשר בו נֶאמר "כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם" – הריהו מכוּוָן אל העולם הרוחני, זה המכונה 'עולם הבא' או 'עולם שכולו טוב', העולם אשר מעֵבר לַזמן ולַמקום המוּכָּרים כאן, 'בעולם הזה'.

כשם ששבעת הימים הריהם הכנה אל היום השמיני, כך גם כל שנות חיינו על הארץ הינן כהילוך בפרוזדור אל הטרקלין, אל העולם אשר מעל ומעֵבר לַטבע, עולם בו מתגלה כבוד ה' בדרגה שאין אנו יכולים לזכות לה בעולם הזה. את ההכנה לקראת ההופעה הנשגבת הזאת, אשר מתעלָה על המוות, עלינו לעשות בכוחה של תורתנו, תורת החיים; על כן קרא משה גם לזקני ישראל – אלה מורי התורה ומדריכי העם בדרכיה – כי הם האמונים על הרחבת והגבהת הדעת עד לִנגיעה בסודות ההוויה, בהשראת השכינה העליונה ובמסתורֵי החיים עד העולם.

*

"וַיִּשָּׂא אַהֲרוֹן אֶת ידו יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם … וַיָּבוֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרוֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם, וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעוֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים, וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרוֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם". (ט' כ"ב-כ"ד).

מה נשגב הוא הרגע המרומם הזה! משה ואהרון נושאים כפיים, מברכים את כל העם, והקב"ה כביכול משתתף עימהם בברכת הכוהנים!

בניגוד להִתגלות ה' בצִנעה, אל משה לבדו, הנה באה כאן הִתגלות בפרהסיא אל כל העם, בפִרסום גדול – כאשר אש של אהבה יורדת וממשיכה את האש שבערה בראש הר סינַי. ואם ההִתגלות בסינַי יחידאית היתה, הרי עתה – בַּמעמד בו נִגלֶה כבוד ה' אל ישראל – נפתחת תקופה חדשה, כי מעתה ואילך יהא המִשכָּן מהלך בקביעות בתוך העם, מתוכו יבקע קול ה', וממנו תתפשט השראת השכינה בכל מחנה ישראל.

*

"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרוֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטוֹרֶת, וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִיוָּה אוֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם, וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'". (י' א'-ב').

תורה היא, ולימוד היא צריכה, מהו הלקח שעלינו ללמוד מפרשת נדב ואביהוא.

אפילו על מלאכי אֱ-לֹהים, על גבי הסולם המגיע שמיימה, נֶאמר כי הם "עולים ויורדים בו" – ומשמע כי עת לעלות ועת גם לרדת. קל וחומר אמורים הדברים בבני אנוש. אין אפשרות רק לעלות ולפרוץ כלפי מעלה, בכל עת ובכל מצב. אפילו כאשר מדובר במצווה, בעשיית רצון ה', ישנם גבולות שאין להדוף אותם בכוח – פן יֵצֵא קצף מלפני הקב"ה אשר יכה במידת דינו…

אין ספק שכוונתם של נדב ואביהוא טהורה היתה, אך דווקא משום שהיו כה קרובים אל ה', ומשום שעסקו באש של הקרבה, היה עליהם לנקוט זהירות מופלגת, שלא לחצות את קו הגבול אל מעֵבר למדרגתם. כי אש השכינה הריהי מאירה, מחממת ומשמחת, זו אש חיים ואהבה, אבל מפני הכבוד נדרשים אפילו הקרובים שלא להתקרב יתר על המידה, פן ייפגעו וימותו, בדומה להוראתו של הקב"ה למשה: "לֹא תוּכַל לִרְאוֹת אֶת פָּנָי, כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות ל"ג כ'). ומשום שלא נזהרו בכך נדב ואביהוא, יצאה אש ה' – מידת הדין – פגשה בָּאֵש שהקריבו הם, ונֶאכלו שניהם באש הגדולה…

*

"וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרוֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שׂוֹרָף, וַיִּקְצוֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר … לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקּוֹדֶשׁ … אָכוֹל תֹּאכְלוּ אוֹתָהּ בַּקּוֹדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִיוֵּיתִי! וַיְדַבֵּר אַהֲרוֹן אֶל מֹשֶׁה: הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עוֹלָתָם לִפְנֵי ה', וַתִּקְרֶאנָה אוֹתִי כָּאֵלֶּה, וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם? הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'? – וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו". (י' ט"ז-כ').

לימוד גדול הננו מקבלים כאן מאת אהרון הכהן, לימוד אשר אפילו משה – איש האֱ-לֹהים – זקוק היה להבין ולקבל מפי אחיו. כי באותו יום מר ונמהר, בו שָכַל אהרון שני בנים, הוא נדרש להכרעה היאך יקיים את צו ה' במצב המורכב שנוצר. הנה עומדת לפניו מצווה ברורה, כפי שנמסרה לו ביד משה, אך שכלו אומר לו שאי אפשר לקיימה כמתכונתה, והוא מסיק שבוודאי רצון ה' הוא כי המצווה תקויים באופן שונה.

זוהי העזה ונטילת אחריות קשה ואף מסוכנת – לפעמים רק חוט השערה מבדיל בין נאמנות לבין מֶרי – אך צדק אהרון בהכרעתו, כי ביום אשר כזה אסור לו לאכול את בשר הקרבן, כי דווקא הקיום המֵכָני של המצווה לא יהיה רצוי עתה לפני ה'.

מכאן יש ללמוד שעלינו להפעיל תמיד את שכלנו, כמיטב אחריותנו, גם בבואנו לקיים מצווה אשר לכאורה היא חתוכה וברורה כל צורכה. הנה מעידה התורה שזהו רצון ה' – וכך טוב בעיניו – שלא נקיים את הוראותיו כאילו חסרי בינה אנו, כמעשה קוף. אדרבה! בדעת ובתבונה חייבים אנו לעשות את רצון ה', כי הרי לשם כך הוא חנן אותנו דעת ולימדָנו בינה!