נתיבות משה

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרוֹן, בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ". (ט"ז א').

אל נא תהי טעות בידינו, לומר שבחטאם מתו נדב ואביהוא. לא זאת אומרת התורה – כי אם להיפך: "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ", בגלל קרבתם היתֵרה מתו, כי התקרבו אל מעֵבר לדרגתם. על כן גם לא ניתן לומר שהקב"ה המית אותם בטרם זמנם – כי הם, בהחלטתם להתקרב אל ה', כמו קפצו מעל לגִדרוֹ ולהגדרתו של הזמן, ובקפיצתם דילגו ועברו באחת מן העולם הזמני אל זה הנצחי, אל עולם שכולו טוב, אשר אין הזמן שליט בו.

*

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: דַּבֵּר אֶל אַהֲרוֹן אָחִיךָ וְאַל יָבוֹא בְכָל עֵת אֶל הַקּוֹדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרוֹכֶת, אֶל פְּנֵי הַכַּפּוֹרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרוֹן, וְלֹא יָמוּת – כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפּוֹרֶת". (ט"ז ב').

מן האזהרות אשר מוזהר אהרון, לומדים אנו על הלוך רוחם ושאיפתם של נדב ואביהוא – שכן ברור שהקב"ה מנחה את משה להורות לאהרון שלא להיכנס אל הקודש כדרך שנכנסו הם, אלא בדרך זהירה ומסוייגת יותר, על מנת שלא ייפגע האב כבניו. ובכן, כאשר אומר הקב"ה "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפּוֹרֶת" כוונתו היא לסמן את התחום האסור, לבל יבוא איש בתוך הענן, באשר שם שוכן הכבוד, ולכל איש אשר יקרב אל הענן מוצב תמרור האזהרה: "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות ל"ג כ').

*

"בְּזֹאת יָבוֹא אַהֲרוֹן אֶל הַקּוֹדֶשׁ, בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעוֹלָה. כְּתוֹנֶת בַּד קוֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ … בִּגְדֵי קוֹדֶשׁ הֵם, וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם". (ט"ז ג'-ד').

על אף שֶפשט הפסוק הוא כי המילה "בְּזֹאת" מצביעה על הקרבנות אשר מצוֶּוה אהרון להקריב כחלק מסֵדֶר כניסתו אל הקודש, ניתן בכל-זאת לדרוש כי מכוּוֶנת היא אל פסוק אחר – "וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים ד' מ"ד). הווה אומר כי חייב הכוהן לאחוז בַּתורה בשלֵמות, ללא פגם ושיור, ללא חסר ויָתֵר – ואז ראוי הוא לבוא אל הקודש פנימה.

עוד יש לדרוש את הכתוב האומר כי "כְּתוֹנֶת בַּד קוֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ" – שֶמוצבת כאן דרישה מן הכוהן שיהא בָּרו כתוכו: כשם שמחשבתו והרגשתו הפנימית כולה קודש, כך גם חיצוניותו – בגדיו – חייבים להיות קודש. לא די בכך שיקדש את נשמתו רק בבואו לשרת בַּמקדש, אלא גם כל חייו אשר בַּחוץ נתבעים להיכלל בַּקדושה – בלֵכתו ובשָכבו ובקומו, בכל מעשיו ועיסוקיו.

*

"וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר הוּבָא אֶת דָּמָם לְכַפֵּר בַּקּוֹדֶשׁ יוֹצִיא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ אֶת עוֹרוֹתָם וְאֶת בְּשָׂרָם וְאֶת פִּרְשָׁם. … וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחוֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחוֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם … כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטּוֹאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ". (ט"ז כ"ז-ל').

פר ושעיר הנשרפים, אין נשאר מהם שום זכר – "וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ אֶת עוֹרוֹתָם וְאֶת בְּשָׂרָם וְאֶת פִּרְשָׁם" – לאות ולסימן כי נשרפו והתנדפו כעשן כל עוונות בני ישראל, ונִתכפר להם, ונִטהרו כקטן שנולד.

וייתכן לפרש כי התורה רומזת שֶחוקַת יום הכיפורים, אשר נֶאמר עליה "וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם", שרירה וקיימת גם כאשר המקדש בחורבנו – "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם" מכל מקום ובכל תנאי, יהא אשר יהא, בין אם עומד המקדש על תילו ובין אם לאו; אחת בַּשנה – בבוא היום הזה, האחד-ומיוחד – תבוא כפרת בני ישראל.

ויש לשים לב לַמפגש הנהדר המתרחש ביום הכיפורים בין פעולתֵנו שלנו לבין פעולת ה' יתברך. הוא כביכול יוצא לקראתנו על-מנת לטהרנו – "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטּוֹאתֵיכֶם" – ואנו מצוּוים לצאת לקראתו ולהיטהר לפניו: "לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ".

*

…"וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה [להיות פרוצים בעריות] … כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם, וַתִּטְמָא הָאָרֶץ. וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אוֹתָהּ, כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם". (י"ח כ"ו-כ"ח).

הנה מציירת לנו התורה מעין ציור ומשל, כאילו בלועים הם יושבי ארץ כנען בתוך גופה של הארץ, והיא כעוטפת אותם ונושאת אותם בקִרבה. והארץ הזאת – ארץ אשר עֵינֵי ה' בה – הריהי רגישה עד מאוד; היא רגישה לא פחות מאדם הרגיש למזונו אשר בא אל מֵעָיו, שֶאִם המזון הוא קלוקל יגיב הגוף בפעולה הפוכה לַבּליעה, כדי להרחיק את הרָקָב מקִרבו, ולהישאר נקי ובריא…