נתיבות משה

"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר". (ל"ב כ"ה).

אולי נתון כאן רמז לדורות, שתמיד יישאר יעקב לבדו… איננו יכולים באמת לסמוך על ידידים בני אומות העולם, המכזיבים פעם אחר פעם, ושוב הננו לבדנו, כיעקב האב מול עֵשָו… מסתבר שהאנטישמיות טבועה בנפשם של גויים כמעט כחוק טבע, ללא גבול וקִצבה, והיא תתמשך – פושטת ולובשת צורות חדשות – "עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר", עד שיבוא משיח צדקנו ויביא את הגויים להכרה בקב"ה ובישראל עמו.

ואולם, לגורלנו זה ישנו גם צד שני… בהיותנו תמיד לבדנו, הרינו נעשים כבני ביתו של הקב"ה, בבחינת 'בן יחיד' המתרפק על אביו, המאמצו אל חיקו בחיבוק אהבה. הנה כך אמר זאת ירמיהו (ל"א י"ט) מפי ה': "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים, כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכוֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד, עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ, רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה'". ובכן, אך בא-להים תקוותנו, והוא מגן לנו – וכך נושאים אנו את תפילתנו אליו: "שומר גוי אחד, שמור שארית עם אחד, ואל יאבד גוי אחד, האומרים בכל יום: שמע ישראל, ה' א-להינו ה' אחד".

*

"וַיַּרְא [האיש] כִּי לֹא יָכוֹל לוֹ, וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. וַיֹּאמֶר: שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר, וַיֹּאמֶר: לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. … וַיְבָרֶךְ אוֹתוֹ שָׁם". (ל"ב כ"ו-ל').

סיומה של תקופת הגלות – בה רדף עֵשָו את יעקב – איננו סיום חד, ולא יבוא בבת-אחת כחץ משמים, אלא יתנהל בתהליך מדורג. מסתבר שבשלב מסוים יתפתח הוויכוח עם עֵשָו לעימות גלוי ולמלחמה של ממש; רק אחר-כך יודֶה עֵשָו ליעקב כי הצדק אִתו, יקום ויברך ויכיר בא-להי ישראל – ככתוב: "וַיְבָרֶךְ אוֹתוֹ שָׁם".

גם יעקב לא יֵצֵא מן המלחמה ללא נזק; על אף הניצחון הגדול הוא לא ישוב להלך בקלות ובנחת, ויידרש עוד זמן עד לָריפוי השלם. הנה כך בא יעקב בשערי הארץ לאחר המאבק: "וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל, וְהוּא צוֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ" (ל"ב ל"ב). רק בבואו אל לב הארץ, בפרק הבא, יסופר כי "וַיָּבוֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם" (ל"ג י"ח) – שלם בגופו ושלם בתורתו. או אז יידע יעקב כי זהו עידן הגאולה, "וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ, וַיִּקְרָא לוֹ אֵ-ל אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (ל"ג כ').

*

"וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיהָ וְאֶל אַחֶיהָ [של דינה]: אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן. הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מוֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי, וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָה לְאִשָּׁה". (ל"ד י"א-י"ב).

ניתוח התנהגותם של חמור ושכם ילמד אותנו לא מעט, ונוכל להבין מתוכו מה הצית את חמתם של שמעון ולוי אחֵי דינה, מעֵבר למעשה האונס עצמו. דיבורם של חמור ושכם אל יעקב ובניו כולו נוטף חן, הם מוכנים להציע כל הון עבור דינה ועבור יחסי האחווה אשר ייווצרו כביכול בין המשפחות, ומציעים הדדיות מלאה – "בְּנוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנוֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם" (ל"ד ט'). ולעומת זאת, בדברם אל אנשי עירם, יוצא המרצע מן השק, ונחשפת כוונתם האמיתית כלפי משפחת יעקב: "מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם, אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ" (ל"ד כ"ג).

שמעון ולוי נקמו בכל אנשי העיר, והיתה זו נקמה מופרזת. אך אם מנסים אנו להבין מה הביאם להפריז למעלה מן המידה – הניתוח דלעיל יכול להוות חלק מן ההסבר. חלק נוסף של ההסבר נוגע לעניין הכסף המוּצע. ייתכן שהבינו שמעון ולוי כי שכם ואביו מנסים 'לקנותם' בכסף, כאילו יסנוור המוהר את עיניהם, ותמורתו יבליגו על העלבון שבמעשה דינה. ודווקא הצעה "נדיבה" זו היא שהעצימה את העלבון, כי עצם המעשה הוא הנורא מכול – כדבָרָם: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?" (ל"ד ל"א) – ועל-כן הצעת המוהר והמתן, אם יקבלוה ויקחו את הכסף, איננה אלא כלקיחת אתנן זונה! (וראה זאת בפירושו של ספורנו). משום כך הרגישו שמעון ולוי – בצדק – כי נרמס כאן כבוד ישראל, ויצאו לעשות את אשר עשו כדי להשיב את הכבוד, גם אם כאמור הם הפריזו מעֵבר לַמידה הראויה.

*

"וַיֹּאמֶר לוֹ אֱ-לֹהִים: שִׁמְךָ יַעֲקֹב, לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ … גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִים יִהְיֶה מִמֶּךָּ, וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ. וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ. וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱ-לֹהִים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ". (ל"ה י'-י"ג).

יש לומר כי כאשר קרא הקב"ה ליעקב בשמו החדש – ישראל – הוא הפקיע בזה את מהותו כאדם פרטי, וקבע אותו כאב לעם ישראל העתיד לצאת מחלציו: "גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִים יִהְיֶה מִמֶּךָּ, וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ". מהותו זו של יעקב כאבי האומה הינה המשך ישיר למהות אברהם כאב ראשון ויצחק כאב שני, ועל כן – בעת שמובטחת הארץ ליעקב ולזרעו – מדובר על הארץ אשר כבר ניתנה לאברהם וליצחק. סיום המעמד בַּמילים "וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱ-לֹהִים" מלמדנו שהבטחה זו היא נצחית, שאין אחריה דבר ולא תשתנה לעולמים – ומשעה שאמר הקב"ה את שלו, כביכול, הריהו נעלֶה מעל יעקב.

יעקב מבין מיד שהמקום אשר בו נִגָלה אליו א-להים – ובו ניתנה הבטחת הנצח הזאת – הריהו מקום משמעותי ביותר, כבית ה' בלב הארץ, מקום בו ראוי לעבדו, עבודה שהיא מעין 'היזון חוזר' מן הארץ לדבר ה' הניתן משמים. על כן עושה יעקב מעשה: "וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּיבֶּר אִתּוֹ, מַצֶּבֶת אָבֶן, וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצוֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן. וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּיבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱ-לֹהִים: בֵּית אֵל" (ל"ה י"ד-ט"ו).

*

"וַתָּמָת רָחֵל וַתִּיקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה, הִיא בֵּית לָחֶם. וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ, הִיא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם". (ל"ה י"ט-כ').

המילים "עַד הַיּוֹם" נושאות משמעות חיה וייחודית, כי מופנות הן ישירות אל כל קורא בַּתורה, בכל דור ובכל שעה, וכמו לוחשות באוזניו כי ישנו כאן עניין הנוגע אליו ממש, כאן ועכשיו. על-כן נראה שבפסוק זה מקופלת הזמנה, כביכול, המופנית אלינו – לבקר את מצבת קבורת רחל, לעשות שם מקום קבוע לתפילה ותחינה, כי משם תהא נוחה התפילה להתקבל לפני השֵם, בכוחה של רחל האֵם!

*

"וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנוֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו. כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּיו, וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אוֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם. וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר, עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם". (ל"ו ו'-ח').

מכאן בניין אב, כי גם כאשר יכירו העמים בהיות ישראל עליון על כל גויי הארץ – לעתיד לבוא – הרי עדיין ראוי כי יקויים 'יחלוקו', שייבדלו הם מאִתנו ואנחנו מהם, וכל עם ידור בארצו ללא עירוב ועֵרב-רב, כי רב הוא מרחק הדעות בין ישראל לָעמים.

מבין השורות משתמע כי היפרדותם זו של יעקב ועֵשָו נעשתה תוך הבנה – חרף המתח אשר שָׂרַר ביניהם – ומכאן תקווה לכך שגם בעתיד נוכל ליישב סכסוכים בהידברות ובדרכי שלום. כי מניינם של אלופי עֵשָו באריכות שכזו בא ללמדנו כי נחוצה היא מלכותם של עֵשָו ויורשיו, ויש לה תפקיד נכבד גם אם אין כל בָּנֶיה צדיקים; על כן ראוי שיסודרו היחסים בין בני יעקב לבין בני עֵשָו בהבנה הדדית, כל עוד יהא הדבר אפשרי.