נתיבות משה

"וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ: … וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם … וַיְבִיאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּ לִּי ה' … וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ, אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ". (כ"ו ה'-י"א).

בפסוקים אלה אמורה מצוַת 'מִקרָא ביכורים', ונתון לפנינו הנוסח אשר יאמר מביא הביכורים בחצרות בית ה'. גם מן הדברים האמורים וגם מן השמחה בכל הטוב אשר נתן לנו הקב"ה, בולטת החובה שלא נהיה כפויי טובה! ההודָיָה והכרת הטוב לה' – על כל אשר גמָלָנו ממצרים ועד הֵנָה – הריהי מיסודות היחס הראוי בינינו לבין ה' אֱ-לֹהינו.

ואולם, אין שמחתנו שלֵמה אם אין אנו משתפים בה – יחד עִמנו – את הלוי והגֵר הזקוקים לתמיכתנו. וכאשר אנו והם שמחים וחוגגים יחדיו, ממילא נושרות המחיצות בין המעמדות והפלגים השונים, ועם ישראל – הגוי כולו – ניצב יחד-כאחד לפני ה' במקום קודשו.

ניתן לחוש כעין הקבלה בין מתת ה' לנו לבין חובתנו להעניק משלנו לאלה הצריכים לכך: כשם שהביאנו הקב"ה אל ארץ ברוכה – "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" – והעניק לנו בשפע מִיבולה, כך ננהג גם אנו, ביד פתוחה ובנפש חפצה.

*

"וּבָנִיתָ שָּׁם [בהר עיבל] מִזְבֵּחַ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ, מִזְבַּח אֲבָנִים, לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל. אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ, וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלוֹת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ". (כ"ז ה'-ו').

המצווה כי תהיינה אבני המזבח שלֵמות – ללא פגם – הריהי אות על שלֵמותה של תורה ועל שלֵמותו של עם ישראל האוחז בה והולך בדרכיה.

כל שינוי שינסה אדם לחולל בתורת ישראל, בין בגריעה ובין בהוספה, הריהו כהנפת חרב ברזל על שלֵמותה, שהיא-היא 'נשמתה' כביכול. לא יוכל לעמוד בניינה המופלא של תורת ישראל – והיא לא תפעל את פעולתה – כאשר תהיינה מצוותיה תרי"ב או תרי"ד. ורמז לַדבר בפסוק דנן: "אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ" – ורק אז נהיה בטוחים כי לא נרד דוּמָה, כי נקום ונעלה עד ה' אֱ-לֹהינו – "וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלוֹת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ".

*

"וּבָנִיתָ שָּׁם [בהר עיבל] מִזְבֵּחַ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ … וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם, וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ". (כ"ז ה'-ז').

לכאורה, קשה לצוות על אדם כי ישמח, שהרי כל הרְגשות מסורים הם לַלֵב, ואינו דומה הלב לרגל או ליד אשר ניתן לפקוד עליהן להתייצב ולעשות מעשה. אין זאת, אלא שמקופלת בכל התורה ידיעת האמת הבסיסית, שלא עול היא עלינו – היא ותרי"ג מצוותיה – אלא עונג גדול, עונג ואושר המובטחים לכל ההולכים בנתיבותיה. אשר על כן אומרת התורה פעם אחר פעם "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ", ספק כציווי, ספק כצפיית הרגשתֵנו הטבעית המתפרצת מעומק לִבנו – או, כַּנראה באמת, גם זה וגם זו…

*

"וְעָנוּ הַלְוִיִּים וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם: אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת ה' מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר, וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן. … אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם, וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן". (כ"ז י"ד-כ"ד).

בין "אָרוּר" ראשון ל"אָרוּר" אחרון – אשר ציטטנו כאן – נתונים עוד עשרה, ובסך-הכול שנים-עשר 'אָרורים' המנויים בָּרשימה.

ויש לומר כי אין התורה מטביעה קללת 'ארור' על העוברים על דבריה – כמעין מעשה נקמה – וגם אין היא גוזרת כאן את עונשי העבריינים, אלא רק חושפת את אשר עוללו הם לעצמם. כי ההולך בדרך התורה, באור פני ה', יהא תמיד שמח וטוב לב – "בָּרוּךְ אַתָּה בְּבוֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ" (כ"ח ו') – בעוד אשר אלה הממרים, הכופים את עצמם לסרב, גוזרים על עצמם חיי מרירוּת וקללה.

סבורים הם שעול התורה ומצוותיה הוא כבד מנשוא – והם טועים בכפלַים: ראשית, באמת רק ברכה ומתיקוּת נוחלים מקיימי התורה; ושנית, קללת ה'אָרור' שהם גזרו על עצמם הריהי נוראה שבעתיים מכובד העול שהם דימו כי מעיק הוא על שכמם של הנאמנים, הממלאים אחר דְבר ה'.

*

"וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמוֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְווֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, וּנְתָנְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ, כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ". (כ"ח א'-ב').

פסוק א' פותח בַּשמיעה כמובילה לשמירה ועשיה של כל המצוות – ולבואן של הברכות כולן – ופסוק ב' מסיים שוב בַּשמיעה, והפעם דומה שזו כבר תוצאת הברכות אשר באו עלינו.

אולי יש לומר אפוא ששתי מעלות ישנן בַּשמיעה. מלכתחילה הריהי נכונוּת להקשיב ופתיחוּת לקבל, אך עדיין מהווה היא מדרגה ומבוא לקראת השמירה והעשיה, היינו ההבנה והקיום בפועל. רק לבסוף – לאחר שהננו עושים את כל דברי ה' ומתוך כך גם זוכים לברכותיו – באה השמיעה השניה, העמוקה, כאשר קול ה' מפכה ומהדהד בתוך חדרי לבָבֵנו.

זוהי מעלה עליונה ביותר; כבר אין זו שמיעת האוזן אלא שמיעת הנשמה, ומתוך כך מתעלָה נשמתנו ונעשֵׂית אהובה וקרובה לַקב"ה, הדובר אליה כממתיק סוד. או אז מתחדשת ומִתחַיָה נשמת העם, ברוח דְבַר ישעיהו: "כֹּה אָמַר הָאֵ-ל ה', בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם, רוֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ, נוֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהוֹלְכִים בָּהּ" (מ"ב ה').

*

"יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ, כִּי תִשְׁמוֹר אֶת מִצְווֹת ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו". (כ"ח ט').

בספר וַיקרא נֶאמר כמה פעמים "קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ" – בלשון זו או בדומה לה – והנה עתה, בספר דברים, כביכול נוצקים כל האנשים לקהל אחד וניתנת לנו ההבטחה כי "יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ", אם נשמור את מצוותיו ונהלך בדרכיו. חמש פעמים חוזר הביטוי הזה בספר דברים – בין כהבטחה ובין כקביעת עובדה – ומתוך כך מתבקש עיון חוזר גם בספר וַיקרא, שמא גם שם אין זה ציווי אלא ברכה נפלאה אשר תוענק לנו אם נִדבַּק בה' אֱ-לֹהינו.

על דרך זו נבין למשל את פתיחת פרשת קדושים, בֶּאמוֹר ה' אל משה: "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (ויקרא י"ט ב') – ופירוש הדברים: מִשעה שתִתאמצו בכל מאודכם להיות דבֵקים בי, לאחוז במידותַי, הרי אז, כשם שקדוש אני, כך מובטחים אתם שֶיקויַם גם בכם: "קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ".

*

"וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ – וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ". (כ"ח י').

לא פחות מייראתם, יקנאו בנו כל עמי הארץ על עליונותֵנו, מכוח היותנו מקיימים את תורת ה'. הילוכנו בנתיבות התורה – "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ" (משלי ג' י"ח) – הוא הדבר המרים את קרננו בָּעולם, ועל כן אין אנו מבקשים שכר מן הקב"ה על-כי עושים אנו את דבריו, כי-אם להיפך: הננו מודים ומשבחים לו על אשר זיכָּנו, על אשר קידשָנו במצוותיו, ועל אשר נישֵׂא אותנו בעולמו – "וּנְתָנְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" (כ"ח א') – על-מנת שנוליך אִתנו בדרך ה' את כל העמים.

אמת הדבר, כי עוד לא בא זמנו של הגילוי הנפלא הזה במלואו – והננו סמוכים ובטוחים כי יבוא, לעת גאולתנו ופדות נפשנו, לעת אשר נשוב ונהיה ראויים לפני ה' אֱ-לֹהינו. או אז יקויַם האמור בתפילת 'עלינו לשבח': "לתקן עולם במלכות שַדַי וכל בני בשר יקראו בשמךָ … יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לךָ תכרע כל ברך … ולכבוד שמךָ יקר יתֵנו. ויקבלו כולם את עול מלכותך. … ונֶאמר (בזכריה י"ד ט'): 'וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד'".

*

"וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר יְנַהֶגְךָ ה' שָׁמָּה". (כ"ח ל"ז).

"וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ, וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבוֹתֶיךָ, עֵץ וָאָבֶן. וּבַגּוֹיִים הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ, וְנָתַן ה' לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ". (כ"ח ס"ד-ס"ה).

חי ה', ברוך הוא וברוך שמו, כי את הנורא מכול כבר עברנו… והננו עומדים בימינו אלה כבר לאחר עידן הקללות, בפִתחן של הברכות הבאות עלינו – אשר אנו באים אליהן – העתידות עוד לנבוע כמעיין המתגבר, להיותנו שבעי רצון ומלאֵי ברכת ה'.

כך הנני ניצב ואומר – מִשֶזכינו בחסדי ה' לשוב לארץ קודשנו ולבנות בה את מדינתנו, המוכרת ומוערכת בכל הגויים, ממש כפי שהבטיחה תורתנו מראש. אמנם עדיין אין מדינתנו מושלמת אך בכל זאת מדינה יהודית היא, ושובתים בשבת כל עובדיה ומשרדיה – והרי המשך הדברים תלוי בעיקר בנו…

ככל שנתקדם ונעשה את חובתנו – כך נתקרב יותר לאותה דרגה עילאית ולַמעמד הראוי לנו בין האומות, כפי שאמרנו לעיל. כאשר יקויַם בנו: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱ-לֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (ד' ד'), אזי יקויַם גם: "קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (ויקרא י"ט ב'), ו"יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ, כִּי תִשְׁמוֹר אֶת מִצְווֹת ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (כ"ח ט').