נתיבות משה

פרשת ניצבים

"אַתֶּם נִיצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם, רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשׁוֹטְרֵיכֶם, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ, מֵחוֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שׁוֹאֵב מֵימֶיךָ. לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ … וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כּוֹרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עוֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵינוּ, וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם". (כ"ט ט'-י"ד).

משה רבנו מדגיש היטב את אחדות כל איש ישראל באותו מעמד, אשר עמדו בו כל בני הדור ההוא. לאחר מכן הוא ממשיך ובונה קומה נוספת של אחדות, בהבהירו כי הברית נכרתת לא רק עִם בני הדור החי, אלא גם "אֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם". הווה אומר כי כל דורות ישראל אשר יעמדו בעתיד, זרעם וזרע-זרעם של הניצבים כאן בַּברית – כלולים בה גם הם, כבר עתה ומראש. מכאן מבינים אנו אפוא את עוצמתו המיוחדת של עם ישראל, בהיותו קשור לדבר ה' ולתורתו 'לָאורך ולָרוחב' – שתִי וָעֵרֶב – בקשר האוגד יחד את בני הדור החי עם כל הדורות שהיו ויהיו.

ומתוך כך מתברר גם היחס לחריג, המבקש לנתק את עצמו מקשר הברית, שאליו מתייחסים הפסוקים הבאים (י"ז-י"ט): "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פוֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱ-לֹהֵינוּ, לָלֶכֶת לַעֲבוֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִים הָהֵם, פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שׁוֹרֶשׁ פּוֹרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה. … וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר: שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִירוּת לִבִּי אֵלֵךְ … לֹא יֹאבֶה ה' סְלוֹחַ לוֹ, כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא, וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה, וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם".

עונשו של הפורש אשר לבבו פונה מֵעִם ה' הריהו קשה ביותר – אולי העונש החמור ביותר בַּתורה – והוא ערוך כעין 'תשליל' של קשר הברית הכללי:

קשר הברית הריהו מקיף כול, כפי שראינו, וחובק את נצח דורות ישראל מכאן ועד עולם – ואילו היחיד או השבט הפורש דן את עצמו לגריעה מן הקשר הזה. לא יוכל הקב"ה להבליע את חטאו בתוך כלל ישראל, בבחינת 'ביטול ברוב', כי פרישה שכזאת איננה רק עניין לעצמה אלא מְסַכֶּנֶת את העם כולו, בדומה לניקוב חור בחבית היין. על כן ישוב גמולו של המועל בראשו: שמו ושמות בניו לא ייזכרו ולא ייפקדו בדברי ימי ישראל אשר מִמצרים עד ירושלים – "וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם".

*

"וּמָל ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ, לְמַעַן חַיֶּיךָ". (ל' ו').

בפסוק זה מקופלת בשורה מפתיעה, הבטחה גדולה וחשובה מכול, והנה באים אנו לחשוף ולהסביר זאת:

בפסוקים הקודמים ראינו היאך נרקמת גאולת ישראל בקשרי גומלין בין העם לא-לֹהָיו, כלהלן: הקב"ה הדיחָנו אל גלות בין גויים כי חטאנו, ועל כן הופכים אנו את הכיוון, "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקוֹלוֹ" (פסוק ב'); כתגובה, גומל הקב"ה עלינו לטובה: "וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִיחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִיבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים … וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבוֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ, וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבוֹתֶיךָ" (פסוקים ג'-ה').

עתה, על פי הסדר, הרי שוב בא 'תורֵנו' לפעול; עלינו לעלות ולהתעלות בדרגה נוספת, בהיותנו כבר בארץ ישראל, כדי שיימשך ויפרֶה תהליך הגאולה. והנה – הפתעה – לא כך מתואר כאן! רואים אנו היאך מחיש הקב"ה את צעדיו, איננו ממתין לנו, מכפיל את טובו ופועל שוב – כביכול 'במקומֵנו' – כי תש כוחנו דווקא בשלב הזה, והריהו עוזר לנו ומסייענו מעל ומעֵבר לַמידה, מל את עורלת לבבנו כדי שתתגלה אהבתנו אליו בכל לב ונפש, ובכך הוא משיב את חיינו!

לימים, חזה זאת גם יחזקאל הנביא – ביתר הרחבה – ואלה דבריו: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִים וְקִיבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם. וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם … וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וַהֲסִירוֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ … וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵא-לֹהִים". (ל"ו כ"ד-כ"ח).

*

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת … לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ וְלֹא רְחוֹקָה הִיא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא … וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא … כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ". (ל' י"א-י"ד)

מצוות ה' איננה רחוקה כלל וכלל – היא איננה בַּשמים וגם לא מעֵבר לַים – אלא קרובה היא כל-כך, בפינו ובלבָבֵנו, בתוך-תוכֵנו ממש.

ומאחורי המילים יכולים אנו לשמוע הבנה משלימה: מיהו זה הסבור כי נִפלֵאת ורחוקה היא התורה? – הווה אומר: זהו הניצב למרחוק, איננו מעז להתקרב, לטעום ולראות כי טוב ה', וממילא לגביו רחוקה היא המִצוָה – בגבהֵי השמים או מעֵבר לַים. ומיהו זה אשר לגביו "קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד"? – כמובן, זה האיש המעורב בדעת עם התורה, ניגש קרוב עד לב הדברים, שומע את קול ה' באופן אינטימי, ומקיים את מצוותיו באהבה, בכל לב ונפש.

*

"רְאֵה, נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע. אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמוֹר מִצְווֹתָיו וְחֻקּוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו – וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ, וּבֵרַכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ". (ל' ט"ו-ט"ז).

התיאור הזה – "וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ, וּבֵרַכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" – הריהו תיאור מדויק של דורנו שלנו, אנו החיים במדינתנו בארץ ישראל, ויכולים לקיים את מצוות ה'.

לנגד עינינו מתקיימים הפסוקים בפרשתנו – ואנו משתאים ומודים לה' בכל לבבנו על כל הטובה: חזרנו לארצנו ברחמי ה' עלינו, כַּכתוב: "וְשָׁב וְקִיבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה" (פסוק ג'), העם והארץ נבנים מחדש, ככתוב: "וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבוֹתֶיךָ" (פסוק ה'), קמה וקיימת מדינה רשמית של העם היהודי, ממשלה ישראלית-יהודית, ישיבות ואולפנות רבות בכל רחבי הארץ, ועוד ועוד… כמובן, עוד רב לפנינו הדרך – ועלינו לעבוד בכל כוחֵנו לבנות את מדינתנו באור התורה ובקיום מצוותיה.

*

…"הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ, לִשְׁמוֹעַ בְּקוֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ, כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאוֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבוֹתֶיךָ, לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, לָתֵת לָהֶם". (ל' י"ט-כ').

עצה כה פשוטה היא – "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" – ממש מובן מאליו כי זו תהיה בחירתנו; וכאילו שָׂח לנו ה' אֱ-לֹהינו: וכי מבקש אני ממך דבר אשר למעלה מכוחותיך, או נשיאת משא אשר לא תוכל להרימו? לא ולא! מציע אני כי תבחר בדבר הטבעי ביותר, "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ, לִשְׁמוֹעַ בְּקוֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ", כי זהו הדבר אשר יעניק לך חיי נצחים – חיי עם בארצו – ועל-כן כל העֵצה יעוצה רק לטובתךָ!

ניתן להמשיל כאן משל: לכשֶיאמרו לאדם כי עליו לחרוש ולזרוע כדי שיזכה לקצור, האם ימאס בעבודה כי קשה היא? האם לא יבין כי דמעת הזרע בטֵלה ובלולה ברינת הקציר?  אל-נכון, יֵדע האיש ונדע כולנו שהכול כדאי, שהרי – לבסוף – "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִינָּה, אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִים הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה. הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ, הָיִינוּ שְׂמֵחִים!" (תהִלים קכ"ו ב'-ג').

דילוג לתוכן