נתיבות משה

פרשת ראה

"כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם – לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה". (י"ב ה').

ההבנה הפשוטה היא שהקב"ה יבחר מקום לשכינתו בארץ ישראל – בנחלתו של אחד השבטים – ובני ישראל מצוּוים כבר עתה, מראש, לדרוש את המקום הזה ולבוא שמה כעולי רגל.

ואולם, ניתן גם להבין שהמילים "וּבָאתָ שָׁמָּה" אינן בכלל הציווי אלא מהוות הן הבטחה, אשר תתגשם אם וכאשר יקויַם הציווי.

על פי ההבנה הזאת חובתנו היא לדרוש את ה', לחתור אל מקום השראת השכינה על מנת להתקרב אל הקב"ה ככל יכולתנו – גם בתקופה שעוד טרם התגלה המקום, וגם כאשר כבר ניצב המקדש על תילו. ובכן, אומר הכתוב כי אם באמת ובתמים ובכל לב נדרוש אל ה' אֱ-לֹהינו – כי אז בוודאי יימָצֵא לנו, ונזכה לבוא אל המקדש בגופנו ובנפשנו.

ממש כך שפך דוד את תפילתו כי יזכור לו ה' את עינוייו – את שבועתו ונדרו שלא לבוא באוהלו ושלא לתת תנומה לעיניו – "עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה', מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב" – וכאשר יתגלה המקום, אזי: "נָבוֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָיו, נִשְׁתַּחֲוֶה לַהֲדוֹם רַגְלָיו" (תהלים קל"ב א'-ז').

"וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עוֹלוֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרוֹתֵיכֶם … וּבְכוֹרוֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם. וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם, וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם, אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ". (י"ב ו'-ז').

אין צריך לספר כמה טרחה נטרח, כמה הכנות נעשה ואיזו שמחה תאחז בנו אם יודיעו לנו שהמלך עתיד לבוא ולסעוד עִמנו בסלון בֵּיתֵנו. והלוא הדברים קל-וחומר… איזו הרגשה נפלאה – יחידה במינה ויוצאת מן הכלל – מרגיש האדם האוכל בקדושה ובטהרה לפני ה', בבית ה', כאילו מֵסֵב הוא עם הקב"ה ליד שולחן אחד במסיבת רֵעים אהובים.

בוודאי אין מילים לתאר את ההרגשה הזאת, אך הֵד כלשהו לַדבר זכיתי פעם לראות בנעורַי – לפני יותר משמונים שנה – על שולחן סבי זצ"ל, ר' חיים נפתלי שמואל שטרנבוך. כאשר הסתיימה בביתו סעודה רבת משתתפים, ביקש סבא ממישהו שיקרא לַשכן מעֵבר לָרחוב על מנת שֶיצטרף, יטעם משהו, ויוכלו כולם לזמן בְּמניין. אנכי, כילד חצוף, שאלתי את סבא: מדוע להטריח את השכן מביתו? מה כל כך חשוב הזימון במניין?.. ענה לי סבא בתקיפות: האם קל בעיניך לוותר על אמירת "ברוך אֱ-לֹהינו שאכלנו משלו"? וכי אין זה חשוב להזמין את השכינה אל שולחננו? – ומאז אינני שוכח את הלימוד הגדול הזה מפי סבא, ואני זוכר זאת היטב בקראי את הפסוקים דנן, "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה … וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם, וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם".

"הִישָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עוֹלוֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה. כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ, שָׁם תַּעֲלֶה עוֹלוֹתֶיךָ"… (י"ב י"ג-י"ד).

אפשר ומותר להתפלל אל הקב"ה בכל מקום – כי מלוא כל הארץ כבודו – אך אף-על-פי-כן מצווה מן המובחר היא להתפלל בבתי כנסיות ובתי מדרשות, כי שם אווירת הקדושה מוסיפה רצינות לתפילה, ושם מרגיש האדם כי עומד הוא לפני ה'.

ואולם, בהקרבת הקרבנות העיקרון הזה הוא דין ממשי ולא רק 'הידור מצווה'. משעה שנִבנָה המקדש בירושלים נאסרו הבמות עולמית, ואסור בשום אופן להקריב קודשים מחוץ לַמקדש, שלא על גבי המזבח. פיזור העבודה מהווה זילות ופגם, ואילו החיבור אל הקב"ה דווקא בַּמקום אשר יבחר הריהו חובה גמורה. הנה כך שורר ריה"ל בשירו 'ציון הלוא תשאלי': "שָׁם הַשְּׁכִינָה שְׁכֵנָה לָךְ, וְהַיּוֹצְרֵךְ / פָּתַח לְמוּל שַׁעֲרֵי שַׁחַק שְׁעָרָיִךְ"; ואכן, שם מאזין ה' לתפילת עמו, רק שם רוצה הוא בניחוח קרבנותינו, ומשם יצווה לנו את הברכה, חיים עד העולם.

"כִּי יַרְחִיב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, וְאָמַרְתָּ: אוֹכְלָה בָשָׂר … בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר. כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' … וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ … וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ. רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכוֹל הַדָּם, כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ, וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר". (י"ב כ'-כ"ג).

הנה מלמדת אותנו התורה כי לא רק שאין איסור לאכול בשר שלא במסגרת הקרבת קרבן – אלא שכאשר המקדש מרוחק הרי זהו דבר רצוי ומקובל, "וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ". ניתן לומר בהכללה כי כל פעולה שעושה האדם לבריאות גופו, לחיזוק כוחותיו, לנעימוּת חייו ולהנאתו, הריהי פעולה רצויה ואין התורה באה להגבילה – כי אם אדרבה, הריהי מעודדת זאת. כמובן, אל לו לָאדם לרדת לְגסות גוף ונפש; עליו לשחוט ולבדוק כדת וכדין, עליו לברך לה' על מזונו, לחלוק מפיתו לַעניים, ולפעול בכל כוחו למילוי רצון ה' – ועדיין כל אלה הינן דרישות המוסיפות ואינן גורעות מן המותר, "בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר".

ואולם, ניתן כאן סייג אחד של איסור – "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכוֹל הַדָּם". כפי שכבר ראינו בפרשת וַיקרא, וכפי שאומר כאן הכתוב במפורש, טעמו של האיסור נעוץ בכך שהדם הוא עיקר חִיותה של הבהמה – ולא ראוי שנאכל אנו את לוז חייו של בעל החיים, אלא רק את בשרו המחזק את גופֵנו. הדם, דינו שיעלה כקרבן לְגבוה, אל מקור החיים, כַּכתוב מיד להלן (בפסוק כ"ז): "וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ, וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל".

"כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא … וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת. וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּיבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר: נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים … וְנָעָבְדֵם. לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא … כִּי מְנַסֶּה ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֶתְכֶם, לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אוֹהֲבִים אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. … וְהַנָּבִיא הַהוּא … יוּמָת, כִּי דִבֶּר סָרָה עַל ה'". (י"ג ב'-ו').

אכן, ניסיון קשה מנסה ה' את שומעי נביא השקר, אשר חזו בעיניהם כי "בָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ", האות והמופת אשר קיומם הריהו ראָיה כביכול לְתוכן דברי הנביא: "נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים … וְנָעָבְדֵם".

כשם שאוהב ילד את אמו ודבֵק בה ללא תנאי – ולעולם לא יחליפנה באחרת – כך מצופה מאִתנו שנִדבַּק בא-לֹהֵינו, ולא נֹאבה לשמוע על אלֹהים אחרים, גם אם יתמוך הנביא את דבריו באלף מופתים המתקיימים ובאים. כי סוף-סוף, מהי המציאות אשר פוגשים אנו ברגע זה – ומי יודע אם לא תשתנה מיד, כחזיון תעתועים – לעומת נצח ישראל?

כי במהלך נצח חיינו מאז היינו לעם – מאז אבותינו הראשונים, מאז מעמד הר סיני בו שמענו "אנכי" מפי הגבורה, כל ימי הילוכֵנו יד ביד עִם ה' אֱ-לֹהינו ושכינתו בתוכֵנו – נִטעָה ונִשרְשה אהבת ה' בלבבנו, אהבה חזקה וּודאית יותר מכל זיקוקין די-נור של אותות ומופתים המופיעים עתה לנגד עינינו, גם אם ברגע זה הם נראים כאמת ויציב.

"הַכֵּה תַכֶּה אֶת יוֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִיא [= עיר הנידחת] לְפִי חָרֶב, הַחֲרֵם אוֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ … וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם, לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ"… (י"ג ט"ז-י"ח).

עונשם של אנשי עיר הנידחת הינו חמור ואכזרי – הם נהרגים עד אחד, ועירם מושמדת ועומדת כתֵל חורבות, לדיראון עולם. וסכנה טמונה כמוקש לרגלינו, שמא תִדבַּק בנו התאכזרותנו אל החוטאים הללו כתכונה קבועה, ונְאַבֵּד את מידת רחמנותֵנו הטבועה בנו מִקֶדֶם, כבני אברהם…

כנגד סכנה זו מובטחת לנו כאן הברכה, כי עם קיום הדין הקשה בעובדי העבודה הזרה ישוב הקב"ה מחרון אפו, ישפיע לנו מרחמיו ומטובו הגדול, "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים" – יחזק את מידת הרחמים אשר כה מאפיינת אותנו – לבל נהיה אכזריים, חלילה, כאשר אין הדבר הכרחי.

"לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ". (י"ד כ"א).

החלב הוא מזון חייו של הגדי היונק, ואִמו מעניקה לו את תמצית החיים באהבה רבה, במסירות וברחמים גדולים. על כן אסור לנו להפוך את היוצרות מרחמים לדין, לשחוט את הגדי ולבשל את בשרו בחלֵב אמו שהיה לו סם חיים. הרי זו אפוא מצווה מוסרית מן המעלה הראשונה, מצווה הבאה להשריש בלִבנו את מידת האנושיות כלפי בעל החיים, אף אם הותר לנו בשרו למאכל.

"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן … לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפּוֹץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתוֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ, וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסוֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ". (ט"ו ז'-ח').

ידועה דרשת חז"ל אשר רש"י מביאהּ כאן בפירושו, שֶחייב איש ישראל להעניק לָאביון "דֵּי מַחְסוֹרוֹ", כפי שהיה רגיל בטרם ירד מנכסיו, ואפילו סוס לרכוב עליו. רוח הדברים הריהי אפוא שאין אנו מצוּוים לסייע רק במעט – כדי "להחזיק את האביון בחיים", או כדי לצאת ידי חובתנו. מצוּוים אנו לתמוך בו בנדיבות, ובתוך-כך עלינו להודות לקב"ה הודָיָה גדולה – ולשמוח שמחה רבה – על שזיכָּנו להיות בין העוזרים ולא בין הנעזרים.

"וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ [העבד העברי]: לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ, כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ. וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּ בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת, וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם"… (ט"ו ט"ז-י"ז).

אמנם ראוי אדונו של העבד הזה לכל שבח על שהעניק לעבדו תחושה כה טובה עד שלא חפץ העבד לעזוב את ביתו – אך בכל-זאת ישנו גם צד שני לַמטבע…

כי הנה, מתגלגלים הדברים כך שאוזנו של העבד נרצעת – אוזן ששמעה בהר סיני את דבר ה': "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כ"ה נ"ה) – ואין לפטור את אדונו של העבד מאחריותו החלקית לַתוצאה הזאת.

הדרישות הינן מורכבות אפוא, ומוטל על האדון לפלס ביניהן את הדרך: מצד אחד עליו להתייחס כראוי אל עבדו, ומצד שני אל לו לגרום לָעבד לפתח תלות שכזאת, שלא ירצה לחזור ולהיות חופשי ועצמאי בחייו ובמעשיו לפני ה' אֱ-לֹהָיו. ואלמלא דמִסתפינא, הייתי קורא את המילים "וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם" לא כציווי אלא כתוצאה מיחסו הטוב והבלתי-מאוזן של האדון, שאם יחבק את העבד באופן מוגזם, הריהו בעצם כובל אותו אליו וגוזר עליו להיות לו לעבד עולם – ואין זו כוונת התורה, ולא זהו רצון ה'!

"וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱ-לֹהֶיךָ, צֹאן [לקרבן הפסח] וּבָקָר [לקרבן חגיגה], בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת, לֶחֶם עוֹנִי"… (ט"ז ב'-ג').

כבר בפרשת פינחס ראינו כי ישנו צד 'עֲשֵׂה' באכילת מצה בימי חג המצות, אף על פי שמן הדין די באכילתה בערב הראשון. כאן חוזרת התורה ומדגישה זאת בהקשר לקרבן הפסח – ועל אף שהריהו נאכל בלילה, אור ליום ט"ו, בכל זאת אומרת התורה "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת". ובכן, בכל כזית מצה שאוכל אדם בימי המועד הריהו מדגיש את אי אכילת החמץ – והרי זה מעין 'עשה' הבא מכלל 'לא-תעשה', על אף שאין הוא בא במניין תרי"ג, ובאכילות הללו ודאי מתקרב האדם לקב"ה, אשר קִדשנו במצוותיו וציוָנו, בבחינת "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (משלי ג' ו').

"וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ … וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. …

חַג הַסֻּכּוֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים … וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחוֹג לַה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' … וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ". (ט"ז י'-ט"ו).

הן בחג השבועות, הן בחג הסוכות, פורטת התורה את האורחים אשר מצוּוים אנו להזמינם אל שולחנֵנו ולשתפם בשמחתנו, שמחת העליה לרגל ושמחת ההודָיָה על כל הטוב אשר נתן ה' לנו. ניתן אף להפליג ולומר שכל עצמם של החגים לשם כך ניתנו לנו – כדי שנוכל להרים בהם את החלשים, לשמחם ולשתפם עִמנו באופן שכל כלל ישראל יתחזק ולא ייקרע בין עשיר לבין דל. היתום והאלמנה יחושו כי שוב הם בחֵיק משפחה תומכת, העבד והגֵר יחושו חופשיים ובני חורין, הלוי יֵדע כי הננו גומלים לו ביד נדיבה על עמלו הרוחני – ומכל אלה תיבנה שִׂמחתנו שלנו על שזוכים אנו להחזיק בידם של הצריכים לכך ולשַׂמחָם – " וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ".