נתיבות משה

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם, וְשָׁמַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבוֹתֶיךָ". (ז' י"ב).

מנויים כאן שלושה תנאים חשובים לשמירת שבועתו של הקב"ה לאבותינו – שלושה שהם ארבעה – וקיים ביניהם סדר הגיוני, הנצבר והולך עד מלוא תוקפו.

ראשית, השמיעה – ושתי משמעויות מקופלות בה, בדירוג. תחילה באה ההקשבה לדבר ה', הקשבה מתוך עניין ורצון להבין; אחר-כך – תוך ירידה לפרטים – מבשילה ההבנה האמיתית, ויודעים אנו מה שואל מעִמנו ה' אֱ-לֹהינו.

שנית, השמירה. בשלב זה מעמיקים אנו בַּדברים, מפנימים אותם, ומתפתחת האחריות והמחויבוּת האישית. כבר אין מדובר בצו חיצוני לגבינו אלא בדבר-ערך יקר השמור בלבבנו, ואשר אנו אחראים על שמירת ערכו.

ולבסוף – המעשה. כאן יוצאת ובאה אחריותנו מן הכוח אל הפועל, בהגשמת דְבַר ה' במעשה ממשי; עתה בא רצון ה' לידי מילוי, במו-ידינו ממש, והריהו נטוע בעולם כיתֵד אשר לא תימוט.

ועדיין נשאלת השאלה, אם אכן עושים אנו את חובתנו – מן השמיעה עד הקיום בפועל – מדוע מוזכרים כאן אבותינו? מדוע לא יגמול לנו הקב"ה את הטובה במישרין, גם ללא זכות אבות?

ואולי ניתן להשיב כי גם אם לא נמלא את כל שרשרת התנאים הנ"ל בהידור – וגם אם נקיים את משפטי ה' לא מתוך מלוא ההבנה והשמירה אלא כמתמידים במסורת הדורות של אבא וסבא – עדיין יגמול לנו הקב"ה במידת החסד. כשם שנִסמכים אנו על המסורת, כך ייסמך הוא-יתברך על הבטחתו לָאבותינו הראשונים, יְזַכה בזכותם את בני בניהם, "וְשָׁמַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבוֹתֶיךָ".

*

"וַאֲהֵבְךָ [ה' אֱ-לֹהֶיךָ], וּבֵרַכְךָ, וְהִרְבֶּךָ, וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ, דְּגָנְךָ וְתִירוֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ, עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבוֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ". (ז' י"ג).

ראינו לעיל שהכתוב "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאוֹדֶךָ" (ו' ה') מתפרש גם כעשיית מצוות ה' באהבה, בכל לב ונפש. עתה רואים אנו היאך גומל לנו ה' באהבתו – אהבה תחת אהבה – כאשר הננו שומעים ומקיימים את דבריו. כי האהבה איננה יכולה להיות חד סִטרית, ותמיד היא הדדית. זהו ייחודם של חיינו, חיי ישראל לפני ה', שֶכּלולים הם באהבה: אנו אוהבי ה', הוא בוחר בנו באהבה, ופרי האהבה הוא ברכת ה' לנו: "וּבֵרַכְךָ, וְהִרְבֶּךָ, וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ … עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבוֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ".

*

"בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים, לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ". (ז' י"ד).

הברכה הזאת – "בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים" – מקפלת בתוכה שני משמעים שאינם סותרים אלא משלימים זה את זה. ראשית יש להבין שנהיה אנו ברוכים יותר מכל העמים, ושנית – שנתברך מפי כל אומות העולם, אשר יְנַשׂאו אותנו עליהן. כך שורר שלמה על מלך ישראל: "יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם … וְיִתְבָּרְכוּ בוֹ כָּל גּוֹיִים יְאַשְּׁרוּהוּ" (תהִלים ע"ב י"ז); וכך ניבא זכריה בן בֶּרֶכיה: "וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִים עֲצוּמִים לְבַקֵּשׁ אֶת ה' צְבָאוֹת בִּירוּשָׁלָים … בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשׁוֹנוֹת הַגּוֹיִים, וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר: נֵלְכָה עִמָּכֶם, כִּי שָׁמַעְנוּ אֱ-לֹהִים עִמָּכֶם" (ח' כ"ב-כ"ג). [על שני המשמעים הללו בַּפסוק הזה עמד רבנו בחיי בן אשר בפירושו].

*

…"וְלֹא תַעֲבוֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ". (ז' ט"ז).

לכאורה, מוזר הוא הנימוק "כִּי מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ" לאיסור העבודה הזרה. מוקש הריהו תקלה ונזק, ובוודאי שלא זהו טעם האיסור, שהרי עבודה זרה היא כפירה בא-לֹהֵי ישראל, קיעקוע יסוד בניין האומה והרשעת הברית אשר כרת ה' עם אבותינו ועִמנו.

אין זאת, אלא שעלינו לתת את הכתוב לעניין אחר – ולפרש שמדובר כאן באפשרות שייגע איש ישראל בעבודה זרה לא מתוך כוונה ממשית אלא כבדרך אגב, כהזנת עיניים שהיא עניין אמנותי ו"תרבותי", או אפילו בצחוק. תקלה כזאת עלולה לנבוע מן העירוב עם עובדי האלילים, מן השכֵנוּת והשיתוף עִמהם בנסיבות חברתיות וברשות הרבים. ובכן, מזהירה התורה מן התקלה הזאת, ומנמקת כי כל קישור עם הטומאה – גם מגע מרפרף – מותיר עקבות וחותָם רע בַּנפש, ומשחית דעתו של אדם. חובה אפוא להיזהר מאוד, להתרחק ולעצור מבעוד מועד, כדי שלא להחליק בַּמדרון ולהיכשל.

בסופו של הפרק – בפסוקים כ"ה-כ"ו – מחדדת התורה את הדברים עוד יותר, ומצַוָה כי במסגרת המלחמה עם העבודה הזרה מחויָבים אנו לקיים בה דין שריפה, "פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ". ולא זו אף זו – נאסר עלינו גם לחמוד את יופיים ואת יוקר-ערכם של הפסילים ולקחתם לבתינו, מן הטעם שאמרנו לעיל, כַּכתוב: "לֹא תַחְמוֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ פֶּן תִּיוָּקֵשׁ בּוֹ, כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱ-לֹהֶיךָ הוּא". הווה אומר אפוא כי תחילת דבר בְּסכנה, וסופו בְּתועבה; ומן התועבה יש להפליג בַּהרחקה פן תִדבַּק בנו ונהיה אנו כמותה, חלילה, כַּכתוב: "וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמוֹהוּ, שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא!".

*

"וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר, לְמַעַן עַנּוֹתְךָ לְנַסּוֹתְךָ … וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִיבֶךָ, וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבוֹתֶיךָ, לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם". (ח' ב'-ג').

ארבעים שנות ההילוך במדבר הריהן כתקופת הגידול והחינוך אשר עובר הילד בבית הוריו. בשנים אלה עמֵלים האב והאם בכל כוחם לנטוע בנפש בנם עקרונות ועיקרים של אמונה, יסודות של חיי היהדות והליכות בדרך ראויה ונכונה. כך גם נהגו הקב"ה ומשה עבדו בטיפולם בבני ישראל – מיציאת מצרים עד הר נבו – על-מנת להכשיר את העם לחייו בארצו היעודה.

והנה נתון כאן יסודו של החינוך אשר ניתן לדור המדבר – העינוי והרעב למען דעת את יסוד החיים, שלא לחם בלבד הוא, אלא הריהו כל מוצא פיו של הקב"ה.

יש לדייק היטב, כי אין התורה אומרת שהלחם איננו חשוב כלל לחייו של אדם, אלא נֶאמר כי "לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם". הווה אומר שחייבים אנו להרכיב ולשלב באופן ראוי בין גוף לְנפש, בין הלחם לבין דבר ה', כי הגוף הוא הנותן לַנפש כוח לעשות חַיל, והאדם מתבסס על גופו – ממנו ובו – בעלותו לשמוע ולקיים את כל מוצָא פי ה'.

ואף יתר על כן. במובן מסוים, גם הלחם הוא בבחינת מוצָא פי ה', כשם שכל עולמו של הקב"ה נברא במאמרו, ולו-גם כאשר הוא-יתברך נותן בנו כוח ובינה לזרוע ולקצור, ללוש ולאפות. על כן, אמור מעתה כי עיקר העיקרים הוא לדעת ולהבין שהכול באשר לָכּול מאת ה' הוא ניתן לנו. כך הוא באשר למזוננו המניע חיים בגופנו, ובוודאי שכך הוא באשר למצוות התורה שהן כמזון לנפשנו. אוי לנו אם נדאג רק לחיי הגוף – רק לַלחם ולְשובע בִּטנֵנו – ואשרינו אם נדע שגופנו ולחמנו הינם יסוד כוח נפשנו לשמוע ולעשות את דבר ה', ולהיות בו דבֵקים כל הימים, "כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם".

*

"וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר … וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה … וָאֶתְפּוֹשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחוֹת וָאַשְׁלִיכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי, וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם". (ט' ט"ו-י"ז).

אין ספק שלמעשה שבירת הלוחות היתה השפעה כבירה, וכי הוא הוליך לְתיקון באמצעות זעזוע נורא. ואף על פי כן – אודה ולא אבוש – מעולם לא זכיתי להבין היאך אפשר בכלל לעשות מעשה שכזה. עם כל כוונתו הטובה של משה – ויהא גם שֶכוונתו הוּכחה כצודקת ויעילה בנסיבות החמורות שנוצרו – האם נעלֶה על דעתנו שייקח אדם ספר תורה וישליכהו ארצה בכוונה תחילה?? והלוא הלוחות לא בדיו נכתבו על קלף, ביד סופר, אלא "מַעֲשֵׂה אֱ-לֹהִים הֵמָּה, וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱ-לֹהִים הוּא, חָרוּת עַל הַלֻּחוֹת" (שמות ל"ב ט"ז) – ואיך, איך ייתכן?… והנני צריך בזה עיון גדול, וה' יאיר עינַי.

*

"וּבִשְׁלוֹחַ ה' אֶתְכֶם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לֵאמֹר: עֲלוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם, וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְלֹא הֶאֱמַנְתֶּם לוֹ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלוֹ". (ט' כ"ג).

על פי סדר דבריו של משה – כפי שהוא מתאר את האירוע – ההבנה הפשוטה היא שבני ישראל לא שמעו בקול ה' מכיוון שלא האמינו לו. ואולם, תיתכן גם הבנה הפוכה – שבני ישראל לא שמעו בקול ה' מסיבה כלשהי, ועובדה זו של אי-השמיעה גרמה בהכרח גם למיעוט אמונתם.

ואת הסיבה הזו הננו מכירים כבר היטב… בני ישראל לא רצו להיות עם סגולה, כי הבינו שבָּאופן הזה יהיו חייהם בארץ ישראל תובעניים מאוד – הם יידרשו לעמוד בדרגת קדוּשה גבוהה במיוחד – ותוטל עליהם אחריות כבדה מנשוא. הם רצו להיות ככל העמים, ללא משא עול מלכות שמים, גם אם רצונם זה ימנע את כניסתם לארץ ישראל. על כן הם בחרו ביודעין שלא לשמוע בקול ה' – שהרי מגמתו של הקב"ה בהוציאו את העם מצרים לארץ כנען היא ברורה ומובנת מאליה – וכפועל יוצא מכך גם "קיצצו בנטיעות" ודיכאו את אמונתם בכוונת מכוון…

זה היה הרקע לקִצפו הנורא של הקב"ה ולרצונו להשבית את ישראל מהיות גוי לפניו – ואף על פי כן עמד משה בַּפרץ והצליח למנוע את רוע הגזירה, אם כי נחתם דינם של בני הדור ההוא לנדוד במדבר עד תוּמם.

*

"וָאֶתְפַּלֵּל אֶל ה' וָאוֹמַר: אֲ'דֹ'נָ'י' ה', אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ … אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ. פֶּן יֹאמְרוּ [הגויים יושבי] הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָנוּ מִשָּׁם: מִבְּלִי יְכוֹלֶת ה' לַהֲבִיאָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּיבֶּר לָהֶם, וּמִשִּׂנְאָתוֹ אוֹתָם, הוֹצִיאָם לַהֲמִיתָם בַּמִּדְבָּר. וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ בְּכוֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבִזְרוֹעֲךָ הַנְּטוּיָה". (ט' כ"ו-כ"ט).

יש לשים לב ששתי טענותיו של משה על סכנת דברי הגויים – שאין הקב"ה יכול להוליך את ישראל לארצם, ושהוא שונא אותם – הינן סותרות זו את זו. על פי ההיגד הראשון כוחו של הקב"ה מוגבל, כביכול, ואילו על-פי ההיגד השני – אדרבה – כוחו רב, ובזעם שִׂנאתו יכול הוא לכלות את כל בניו…

אין זאת, אלא שעלינו לומר כי משה גייס את כל כוחו בתפילה להצלת ישראל, והעלה כל נימוק אפשרי – גם אם יסתרו הנימוקים זה את זה – כי מי יודע איזה מהם יועיל… כך הוא, גם אם לגוף העניין יודע משה, ואף מודיע, שהבל דוברים הגויים – שהרי בכוח גדול הוציא ה' את ישראל ממצרים ואיך ייתכן לומר "מִבְּלִי יְכוֹלֶת", וגם שנאת ה' לעמו בוודאי לא תיתכן, שהרי בנים הם לו, הוא שוכן בתוכם, "וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ".

*

"בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה' אֵלַי: פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים כָּרִאשׁוֹנִים … וְאֶכְתּוֹב עַל הַלֻּחוֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחוֹת הָרִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר שִׁיבַּרְתָּ … וַיִּכְתּוֹב [ה'] עַל הַלֻּחוֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים"… (י' א'-ד').

בפסוקים אלה ניצחתי פעם בוויכוח את הכמרים [בשווייץ], אשר טענו כי הברית הישנה נשברה והוחלפה בברית חדשה. הסברתי באוזניהם באר היטב כי אמנם ייתכן שבני ישראל יחטאו לה', וייתכן שהוא יגמול להם בעונש קשה, כפי שהיה בחטא העגל ובשבירת הלוחות. ואולם, יהא אשר יהא, רק ה"כלי" – או לוח האבן – יישבר ויֵעָשֶׂה מחדש; תוכן הדברים, מכתב האֱ-לֹהים, לא יזוע ולא ישונה לְעולם; הוא ייכתב שנית בדיוק כפי שהיה כתוב מאז ומקדם.

ועל זה הדרך הוספתי ואמרתי באוזניהם: אמנם חָטָא ישראל ונגזרה עליו גלות ארוכה בין האומות, אך ייעודו של העם – לשוב לחיות בארץ ישראל, לחדש בה את המלכות ולבנות מחדש את המקדש – ייעוד זה לא נִשתנה כמלוא נימה, ולא ישתנה, כי יוגשם במלואו – כפי שרואים אנו את התהליך המתקדם והולך לנגד עינינו ממש!

*

"וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל, מָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ? כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אוֹתוֹ, וְלַעֲבוֹד אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. לִשְׁמוֹר אֶת מִצְווֹת ה' וְאֶת חֻקּוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לְטוֹב לָךְ". (י' י"ב-י"ג).

מן הניגון שבַּפסוק שומעים אנו שֶרק דבר קטון שואל מעִמנו ה'; כי הנה לכאורה מוצגת כאן שאלה פשוטה על שאלת ה', ותשובתה הפשוטה אף ממנה: "וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל, מָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ? – [לא קרבנות אלפי אֵילים, לא רִבבות נַחלֵי שָמֶן] – כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ" וכו' וכו'.

אמנם, בקריאה שניה, לומדים אנו כי מדובר כאן בפרוגרמה שלֵמה, הכוללת רכיבים משמעותיים ביותר של מסכת יחסינו אל הקב"ה – אשר זו רשימת פְּעָלֶיהָ: לְיִרְאָה, לָלֶכֶת, לְאַהֲבָה, לַעֲבוֹד, לִשְׁמוֹר.

ובמחשבה מעמיקה – שתי ההתרשמויות הן אמת, ויחדיו תעמודנה. נכון הדבר כי תורת ה' הינה מסועפת ביותר, והרכיבים האמורים כאן מתפרטים הלאה והלאה לְתרי"ג מצוות עם כל פרטיהן ודקדוקיהן; אך בו-בַּזמן נכון גם הרושם הראשון – שהדבר הוא פשוט – כדרשת הגמרא במסכת ברכות (דף ל"ג עמוד ב') הממשילה את בקשָתו זו של הקב"ה לְאדם שמבקשים ממנו כלי גדול, ויש לו, שֶאז דומֶה עליו ככלי קטן. זאת ועוד, הדבר הוא פשוט ומובן כל-כך גם משום שקיום כל המצוות על פרטיהן ודקדוקיהן הריהו סוף-סוף רק לטובתנו – "לְטוֹב לָךְ" – עונג עילאי הוא לנו, לא סֵבֶל ולא נֵטֶל, ועל כן נִמלָאים אנו בַּהרגשה שאכן רק 'מילתא זוטרתא' היא כל הדרישה האֱ-לֹהית מאִתנו.

*

"כִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הוּא אֱ-לֹהֵי הָאֱ-לֹהִים וַאֲדוֹנֵי הָאֲדוֹנִים … עוֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאוֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה. וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". (י' י"ז-י"ט).

כפעם בפעם חוזרת התורה ומצווה על אהבת הגר, ואף מזכירה לנו את היותנו גֵרים – עבדים – בארץ מצרים. ואמנם, כפי שכתבנו בסוף פרשת שלח-לך, עד ימינו אלה עוד ישנן מדינות הנחשבות "מתקדמות", אשר בהן ניתנות לַתושבים כל הזכויות, ולַגֵרים כל החובות… אנו, לא כן עִמנו. כשם שמצוּוים אנו על אהבת ישראל – "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" – כך מצווים אנו גם כי "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ" (ויקרא י"ט פסוקים י"ח וְ-ל"ד); והנה עתה מוצג לנו גם מופת לאהבתנו זו – אהבת ה' את הגֵר.

צא וראה עד היכן הפליגה התורה, כאשר שומעים אנו את גודלו ותוקפו של הקב"ה אשר אין חקר לו – "אֱ-לֹהֵי הָאֱ-לֹהִים וַאֲדוֹנֵי הָאֲדוֹנִים" – ובאותה נשימה שומעים אנו גם על חמלתו והיותו סומך לַחלשים ביותר: דיין אלמנות, אבי יתומים, "וְאוֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה".

*

"וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם … וְלִימַּדְתֶּם אוֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם … וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ. לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבוֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם, כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ". (י"א י"ח-כ"א).

כל דברי ה' – אמונתו ויראתו – צריכים אנו שיהיו בראש מחשבותינו ודאגותינו, ובמילים אחרות: חייבים אנו לתיתם 'עלינו' – על לבבנו, על נפשנו, על מזוזות בָּתינו. ואם נעשה כך נזכה לברכת ה' בארץ, ברכה נצחית – לאורך ימים, כימי השמים על הארץ. והסיפא חוזרת לָרישא: אמונת ה' ויראתו 'מונָחות' עלינו כשם שנטויים הם "הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ", כאושר וכבוד החופפים על הווייתנו ומעשינו, כל ימי חיינו!