נתיבות משה

"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם, לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא, וַה' אָמַר אֵלַי: לֹא תַעֲבוֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. ה' אֱ-לֹהֶיךָ הוּא עוֹבֵר לְפָנֶיךָ, הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִים הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם, יְהוֹשֻׁעַ הוּא עוֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּיבֶּר ה'". (ל"א א'-ג').

כל דברי משה האחרונים – דברים אלה שאמר לפני מותו – רוויים ומתובלים באהבה כפולה: אהבת ה' ואהבת עם ישראל. חשים אנו בבירור שגם כאשר קשים דבריו של משה אל העם, תמיד חופפת וגוברת האהבה, הידיעה כי גם אם אמנם יתחייב העם בייסורים – כי יֶחטָא – הרי סוף-סוף יוצאים ייסורים אלה לידי אהבה, כי מיישרים הם את הדרך לתשובה ולגאולה.

כאילו היה משה אומר לעמו: עד עתה הנהגתי אתכם ומעתה תלכו בלעדַי; ואולם, מה אני? – רק ציר שָלוחַ הייתי, העומד בין ה' וביניכם, וגם בהיעדרי חיים הִנכם באור ה', אשר הוא שֶשלָחַני. מעתה, ותמיד-תמיד, דעו וראו "כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ הוּא הַהוֹלֵךְ עִמָּךְ, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ!" (פסוק ו').

*

"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל: חֲזַק וֶאֱמָץ! כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם, וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם. וַה' הוּא הַהוֹלֵךְ לְפָנֶיךָ, הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ – לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת!". (ל"א ז'-ח').

בכל ליבו בירך משה את יהושע, ובנפש חפצה הוא העביר אליו את מטה ההנהגה – שלא כמנהיגים מן הסוג המוכר בָּעולם, אשר במעמד ההחלפה היו משגרים רמז כלשהו על פחיתותו של המנהיג הנכנס לעומת היוצא…

על פי המסופר בַּתלמוד, היו זקנים שבאותו דור לועגים ואומרים: "פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לְבָנָה – אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כּלימה" (בבא-בתרא דף ע"ה עמוד א').

והנה רואים אנו כי משה נהג בגבורה ובענווה, עשה את כל אשר לאל ידו כדי שלא יתקבל רושם כזה, וניתן אף לשמוע את הֵד דבריו, כאילו אמר ליהושע: ראשית, אל תִתן אל לִבך את הגזירה שנגזרה עלי, ואל תחשוש – לך לא יארע כַּדבר הזה, כי במפורש נצטוויתי להעביר אליך את תפקידי. ושנית, אל ירתיע אותך הבדל המעלה שבינינו, שאני הוא הרב ואתה התלמיד. מעתה – רק אתה! חזק ואמץ! הן הקדוש-ברוך-הוא בכבודו הוא אשר ילך לפניך ויהיה עמך, בדיוק כפי שהיה עִמָדי, "לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ", ועל כן לא ייתכן שום פיחות בהנהגת ישראל.

*

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: הִנְּךָ שׁוֹכֵב עִם אֲבוֹתֶיךָ … וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם, לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. … וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אוֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת, וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד, כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ … וַיִּכְתּוֹב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא, וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". (ל"א ט"ז-כ"ב).

אלה הם רגעים מרגשים ביותר, כאשר משה – עבד ה', אשר על ידו ניתנה תורה – עומד לצאת מן העולם. ואף-על-פי-כן, מעניין להקשיב לדבר ה' המדגיש את נצחיות התורה, דווקא בשעת הסתלקותו של האיש המזוהה אִתה יותר מכול, כאילו נאמר כאן: משה מת – אבל תורת ה' חיה וקיימת לעד, מעתה ועד עולם, בכל דורות ישראל.

ואף יתר-על-כן – ראו נא מיהו זה הכותב עתה את התורה, ומלמדהּ לישראל? זה משה האיש, המבטל את עצמו כלפי רצון ה' וכלפי תורתו, ונשאר עבד נאמן עד נשימה אחרונה. ואחרי אשר גמר לכתוב, עוד קרא משה לַלוויים וציווה אותם לאמור: "לָקוֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אוֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱ-לֹהֵיכֶם, וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד" (פסוק כ"ו) – כדי להדגיש פעם נוספת, פעם אחרונה בימי חייו, כי תעמוד תורת ה' לָנצח, כימי השמים על הארץ.

*

"וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים, וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם, וְהָיָה לֶאֱכוֹל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת, וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא: הֲלוֹא עַל כִּי אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה". (ל"א י"ז).

הסתרת פניו של הקב"ה הינה עונש נורא, כי ללא הגנתו ושמירתו נחשפים אנו לְ"רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת" – כאלה ואחרות – אשר אין אנו מבינים כלל מדוע ולמה באו עלינו…

ואולם, באמת, מסתיר הקב"ה את פניו מאִתנו רק כאשר קידמנו אנו וכיסינו את פנינו שלנו – ואף את לבבנו אטמנו – מִלראות ולהרגיש כי ה' שומרֵנו, ה' צילֵנו על יד ימינֵנו. ומקום התורפה הוא מקום הרפואה: סוף-כל-סוף נבין כי חטאנו באטימות הלב, אשר נותר ריקן מן השכינה: "הֲלוֹא עַל כִּי אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה"… ומִשעה שנגַלֶה את פנינו בתפילה זכה לה', בנאמנות ללא סייג, יקויַם בנו בוודאי: "יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַכֶּכָּה, וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה. ה' יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע, יִשְׁמוֹר אֶת נַפְשֶׁךָ. ה' יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם" (תהלים סוף קכ"א).

*

"כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה, הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה', וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי". (ל"א כ"ז).

חז"ל הבחינו בעשר הופעות של מידת 'קל-וָחומר' בתנ"ך (ב'בראשית רבה' צ"ב) – וזו הרביעית שבהן, כי המילים "וְאַף כִּי" מתפרשות במשמע 'קל-וָחומר'.

ואולם, עלי לומר שזהו 'קל-וָחומר' שיש בו פּירכה… כי אפילו משה איננו יכול לקבוע שאם הִמרו ישראל את פי ה' בימי חייו, בוודאי ימשיכו בכך גם לאחר מותו. הוא מביע חשש כבד, הוא דואג, אך סוף-סוף, זאת עלינו לדעת: תמיד, לְעולם, נתונה הבחירה החופשית – ותמיד, לְעולם, פתוחים לרווחה שערי התשובה!

ובמילים אחרות: אין כל מניעה ועיכוב בפני ישראל מִלשנות את דרכם ולהיות נאמנים לה' ולתורתו – גם אם אמנם קל היה יותר לנהוג כך בימיו של משה, ואף-על-פי-כן כשל העם ולא עמד אז בַּמבחן. אכן, לעִתים מכביד נטל העבר כמשקולת, אך בפנִיה אל העתיד – אין לךָ דבר העומד בפני הרצון!