נתיבות משה

"כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא, הָבוּ גוֹדֶל לֵא-לֹהֵינוּ. הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא". (ל"ב ג'-ד').

לאחר שני פסוקים של קריאה להאזנה, אמורים פסוקים ג' וְ-ד' כהקדמה לכל הפרק – הקדמה יוצאת מן הכלל, קריאת שבח לַקב"ה, אשר כל פועלו במשפט, בצדק וביושר. מכאן מתמקדת השירה בדברי ימי ישראל, העם שהוא מבחר היצירה האֱ-לֹהית, אשר כולה עשויה למענו ותלויה בו – "ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר" (פסוק י"ב) – וזהו העיקרון המוביל בַּשירה כולה, מן התוכֵחה ועד הגאולה.

*

"הַרְנִינוּ גוֹיִים עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם, וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו, וְכִיפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ". (ל"ב מ"ג).

רבו פירושיו של הכתוב הזה; יש שאמרו כי יכפר הקב"ה לאדמתו ולעמו (תרגום אונקלוס), יש שאמרו כי העם יכפר על ארץ ישראל בעבור הדם אשר שוּפַּך בה (אבן עזרא), ויש שאמרו כי הארץ תכפר על העם – וזוהי הדרך הנראית לי. אדמת הארץ תכפר על עמו של הקב"ה – עלינו – כאשר נשוב אליה, כי עצם שיבתנו לציון הריהי זכות העומדת לנו לכפרה, לקראת גאולתֵנו השלֵמה.

ניתן לשמוע נימה זו בפירושו של רש"י, אך בעל 'אור החיים' כתב זאת בבהירות – וזו לשונו: "כי הנמצא עדיין מהחטאים על ישראל תכפר עליהם הארץ – אשר היתה לשַמָּה ולחֶרפָּה שנים רבות – זה יהיה לכפרת עוון עם ה'".

*

"וַיָּבוֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם, הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן". (ל"ב מ"ד).

ראו באיזו ענווה נוהג משה רבנו, שעות ספורות לפני מותו. הוא מוליך את יורשו לצידו, כאומר לכל העם: הנה זהו האיש אשר ימשיך את דרכי, הנני מוסר לו את מטה שליחותי – והוא יהיה שְליח ה', ממש כשם שהייתי אני.

אחר כך הוא ממשיך ואומר: "שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם, אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמוֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. כִּי לֹא דָבָר רֵיק הוּא מִכֶּם, כִּי הוּא חַיֵּיכֶם, וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עוֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (פסוקים מ"ו-מ"ז).

הביטוי "שִׂימוּ לְבַבְכֶם" מתפרש כשמיעת הלב – שמיעה העשויה להביא להיפוך-לב בתשובה שלֵמה, שמיעה במובנה העמוק, הכולל הפנמה בלב העם והטמעת הדברים באישיותו הקיבוצית. ואת המורשת הזאת מוטל על בני הדור להעביר לבניהם אחריהם, אשר יֵשבו בָּארץ, ישמרו ויעשו את כל דברי התורה. השמיעה והקיום הינם לנו סם חיים ואף תנאי לעצם חיינו בארץ – "כִּי הוּא חַיֵּיכֶם, וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עוֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ".

שוב הננו שמים לב עד כמה ממעט משה את עצמו: הוא איננו עובר את הירדן – ובני העם עוברים. את אכזבתו המרה אין הוא מזכיר עתה, אפילו לא במילה. כל כולו למען ישראל, במבט אל הדורות העתידים לבוא – אשר יזכו לְמה שלא זכה הוא – על-מנת שיאריכו ימים על אדמת הארץ הניתנת להם למורָשָה.

*

"עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה, הַר נְבוֹ … וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עוֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ, כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרוֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר … עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִין, עַל אֲשֶׁר לֹא קִידַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". (ל"ב מ"ט-נ"א).

מה גדולה היא זכותו של משה – שכאשר ניגש הקב"ה להסביר לו, כביכול, מדוע כך מסתיימים חייו לאחר מאה ועשרים שנה, הרי אין הוא מזכיר אף עבֵירה – ולוּ-גם אחת ויחידה. כל עילת דינו של משה הריהי רק החמצה אחת, מחדל ולא מעשה, שֶהיתה שעה והיה מקום בהם יכלו הוא ואהרון לקדש את שם ה' בישראל – והם לא עשו כן…