נתיבות משה

פרשת ואתחנן

"וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי, וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: רַב לָךְ! אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה". (ג' כ"ו).

יודע היה הקב"ה שתפילתו של משה הינה חזקה ותקיפה כל כך, עד שכמעט אי אפשר, כביכול, שלא להיענות לה. על כן הוזקק ה' יתברך להפריז בעוצמת ביטוי כעסו כלפי משה – כדבריו: "וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי" – ולפקוד עליו בנחרצות, כמעט באכזריות: "רַב לָךְ! אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה!".

ועם כל זאת, לחצאין, נענתה תפילתו של משה; הוא ביקש "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה" (פסוק כ"ה), ניתנה לו רק הסיפא – כי הורשה לראות את הארץ מפִּסגת הר נבו – והיתה לו בזה נחמה מסוימת. בפרשת פינחס כבר עמדנו על כך שראייתו זו של משה היתה כה עמוקה וחודרת עד שהיתה לה משמעות קניינית ממשית, לְדורות, על אף שבדרך-כלל פוסקים אנו שראיית חפץ או קרקע איננה מעשה של קניין.

זאת ועוד, מעמד ראיית הארץ ומינויו של יהושע היו שלובים זה בזה, כַּכתוב (בפסוק כ"ח): "וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבוֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה". ובכן, הנה יעבור התלמיד מכוח רבו אשר לא יעבור, וניתן לומר כי במעמד ראיית הארץ קיבל משה את כוח השילוח, ו"שלוחו של אדם כמותו". באופן כזה – בבחינה מסוימת ובעקיפין – זכה משה באותה שעה לאחיזה בארץ ישראל, גם אם לא בממש, כי יצאה הגזֵירה שעליו להסתפק במועט…

"וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי"… (ג' כ"ו).

לא ברור היאך יש לפרש את המילה "לְמַעַנְכֶם", ואיזו טובה צמחה לישראל מסירובו של הקב"ה לתפילת משה. ואולי, בהפלגה, יש לומר שאילו היה משה נכנס לארץ ישראל – בכל דבֵקותו וכיסופיו, העולים עשרת מונים על עוצמת הקשר בין כלל ישראל לארצם – היה הוא נעשה כעין קטיגור כלפי בני ישראל, והיה מושך עליהם חלילה את מידת הדין.

כי לא פעם ולא פעמיים חיפשו ישראל טַצדְקָאות שלא להמשיך בַּמסע, שלא להיכנס לארץ, ופעם אחת אף אמרו איש אל אחיו "נִתְּנָה רֹאשׁ [= נבחר מנהיג אחר, כנגד משה] וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר י"ד ד'). לעומתם, היה משה מתפלל בכל עוצם רצונו, מקירות לבו, שֶיזכה לבוא אל הארץ – ואילו ניתן לו הדבר, הרי היה כמבייש את הכלל וחושף את חולשתם.

זאת ועוד, אילו היה משה ממשיך להנהיג את ישראל גם בארץ, הרי בוודאי היה מנסה בכל כוחו למשוך את כל קהל ישראל אל רום מעלתו שלו בטיב הקשר אל הארץ, קשר של חיבור שמים וארץ, כמעט כמעלת מלאכים. היה הקב"ה צופה ויודע מראש שהמעלה הזאת איננה אפשרית ואינה מעשית לעת עתה – ועל כן דחה את תחנוניו של משה ומנע ממנו את ביאת הארץ. כך לא תובלט פחיתות מעלתם של בני ישראל, ותינתן להם הזדמנות ראויה לתקן – לנחול את הארץ באהבה רבה, על פי מדרגתם – בשִבתם עליה לאחר כיבוש וחלוקה.

ואולי ניתן לומר שפירוש זה משתקף גם במילותיו של הקב"ה למשה: "רַב לָךְ!", שהיה הוא כביכול כְּאומר לו: רבה היא אהבתך לארץ, רבה וגדולה מכדֵי שאוכל להיעתר לבקשתך – מן הטעם שאמרנו – ועל כן הנני פוקד: "אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה!". ולבסוף עוד נוסיף גם זאת, שֶמשום ענוותו הגדולה לא פירש משה לָעם את הדבר הזה אלא הסתפק ברמיזה והבליע את העניין בדבריו, שהרי משה האיש כל כולו מסור לָעם, כל כולו בבחינת "לְמַעַנְכֶם", לְשעה ולְדורות.

"לֹא תוֹסִיפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ, לִשְׁמוֹר אֶת מִצְווֹת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם". (ד' ב').

ידועה אִמרת חז"ל כי "כל המוסיף גורע", ובעיון בפסוק דנן ניתן להבינה לעומקה. כי המוסיף דבר-מה על מִצוַת ה' – על התורה המסורה לנו – הריהו כאומר, אף אם לא חשב על כך, שהתורה חסרה את אותו דבר שהוא בא להוסיף על-מנת לתקנה ולהשלימה, כביכול.

וכמובן, הרי זו גישה מופרכת ופגומה, וחוצפה היא כלפי שמיא לחשוב שאין התורה שלֵמה כנתינתה ושֶחובה להוסיף עליה 'עוד יראת שמים', 'עוד חומרה למהדרין', וכל כיוצא בזה. זהו עומקו של הציווי "לֹא תוֹסִיפוּ", כי כל תוספת אינה אלא גירעון, ו"תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ … מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת, צָדְקוּ יַחְדָּיו" (תהלים י"ט ח'-י').

"וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱ-לֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם". (ד' ד').

נראה לי כי הביטוי הזה – "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱ-לֹהֵיכֶם" – הריהו שיא ופִסגה לכל הברכות וההבטחות. במילים פשוטות מביעה התורה דבר שכמעט לא ניתן להבין, שנהיה דבֵקים וצמודים אל הקב"ה כביכול, ואף-על-פי-כן זהו בדיוק הדבר שמעניק הקב"ה לכל אחד מישראל, שיוכל להרגיש כי דבוק הוא בשכינה, כַּגָמוּל עלֵי אִמו.

ואף יתר על כן – דומני שעומק המשמעות יתבהר כאשר נבין שסוף הפסוק נובע מתחילתו. אמור מעתה כי עצם הדבֵקות בַּשכינה היא המעניקה חיים לישראל, היא טעם החיים, והיא-היא מהות החיים! זוהי אפוא אמיתם של חיי ישראל, להיות תמיד בקִרבת אֱ-לֹהים עד כדי דבֵקות ממש – קודשא-בריך-הוא וישראל חד הם!

"רְאֵה לִימַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִיוַּנִי ה' אֱ-לֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ: רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה". (ד' ה'-ו').

פשט הכתוב הוא כי את החוקים והמשפטים אשר למדו ישראל בַּמדבר, עתידים הם לקיים בארץ ישראל. ואולם, בין המילים נשמע גם הניגון שבזכות התורה "אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ", כי רק בקיומה תינתן לנו זכות הקיום בָּארץ, ורק כדי שנוכל לקיימה מצוּוים אנו להוריש את הגויים, יושבי הארץ.

ומשעה שנוחלים בני ישראל את הארץ ומקיימים בה את התורה, הריהם נעשים דוגמה ומופת לָעמים כולם, לכל באי עולם. סוף דבר, יכירו וידעו כל יושבי תבל כי תורתנו היא 'חכמתנו ובינתנו', ואז ישאפו גם הם להתקרב ולהיות נְאורים באורהּ. ניתן לומר כי עד עתה כבר עשו הגויים כִּברַת דרך, רבים מהם נטשו את אמונות ההבל והריהם מאמינים באמת התורה אשר ניתנה לנו בסינַי. עם זאת, עוד רב לפנינו הדרך עד אשר יעמדו לאומים "לִקְרוֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה ג' ט'). זהו אפוא התפקיד המוטל עלינו, שֶיהיו חיינו בארץ כה נעלים ומעוררי השתאות, עד שיימָשכו כל גויים אל השלֵמות הנשגבת הזאת: "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱ-לֹהִים קְרוֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱ-לֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו. וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִים כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נוֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם" (פסוקים ז'-ח').

"וַעֲבַדְתֶּם שָׁם [בארצות הגויים] אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם … וּבִיקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּמָצָאתָ, כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. … בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹלוֹ. כִּי אֵ-ל רַחוּם ה' אֱ-לֹהֶיךָ, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבוֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם". (ד' כ"ח-ל"א).

משה חוזה את ימי החשֵיכה לעם ישראל, בהיותו נידח בקרב הגויים, מידרדר שם לפולחן העבודה הזרה, והקב"ה מסתיר את פניו… ואולם, קשה שלא לחוש את שמחתו של משה המנבא כי "דַיוֹ לאבל שיעמוד באבלו", כי יבוא קץ גָלויות באחרית הימים, עם ישראל ישוב בתשובה אל ה' אֱ-לֹהיו, ויחיה "כל הימים" על אדמת ארץ ישראל (פסוק מ').

משה, אשר בעצמו לא זכה לדרוך בארץ, מתנחם בשמחת ישראל אשר גם אם ירחקו מארצם יזכו לשוב אליה לבסוף ולעבוד את ה' בשמחה ובטוּב לֵבָב. בקראנו את דברי משה חשים אנו את אהבתו לעמו, מבעד לכל חטאיו, שהרי 'ישראל שחטא ישראל הוא'. מרגישים אנו את הרֶגֶש החם הממלא את נפשו של משה – והננו מתרגשים עִמו, על כי זכינו להשתייך לעמֵנו המופלא מכל אומה ולשון, עם אשר משה היה הוֹוֶה ויהיה רבו ואוהבו, ועוד ישמח עִמנו בשמיעת קול תרועת משיח צדקנו, במהרה בימינו אמן!

"אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלוֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ. לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת, וְהוּא לֹא שׂוֹנֵא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם, וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי". (ד' מ"א-מ"ב).

ערי המקלט נועדו לשמש מחסה לאיש אשר קיפד את נפש חברו, אם מתקיימים בו שני תנאים – שרצח את רעהו בבלי דעת, ושמעולם לא שנא אותו קודם לכן. לא ברור אפוא מדוע בכל-זאת עליו לערוך גלות, שהרי לכאורה הוא נקי ועליו להיות פטור מכל עונש. אין זאת אלא שעלינו לומר כי ירדה התורה לסוף דעתם של בני אדם וקבעה כי אין די בקיומם של שני התנאים הנ"ל, ואם אירעה תקלה כה חמורה על ידי האדם, הרי גם לו יש חלק בַּדבר, ולא יוכל להיחשב כאנוס.

משל למה הדבר דומה? – לנהג הנוהג היטב, שולט ברכבו כראוי, שלא שמר רווח מספיק מן המכונית שנסעה לפניו. על אף שנהיגתו שלו היתה סבירה, בכל זאת לא חשב 'עד הסוף' על תקלה העלולה להיגרם על ידי הנהג האחר או על ידי תנאֵי הדרך. כאשר אירעה התאונה בוודאי היא היתה "בבלי דעת", ובוודאי לא שנא הנהג דנן את הנהג האחר – ואף על פי כן נתגלה כאן שאיננו בבחינת 'צדיק גמור' המפליג בזהירותו עד שֶישמרהו ה' מכל רע ולא תבוא תקלה על ידו. שוגג הוא – לא מזיד אך גם לא זכאי – ועליו לתת את הדין.

"שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבוֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמוֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ". (ה' י"ב).

נדירות הן המצוות שהתורה מפרשת את טעמן, והנה ניתן כאן טעם לאיסור המלאכה בשבת – "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ". ובאמת, עלינו לומר כי לא רק בנותן-טעם יש כאן אלא הרבה למעלה מזה, ומנוחתם של העבד והאמה ביום השבת – ממש כמנוחתנו שלנו – הריהי ממש מִגוף המצווה עצמה.

ואם אמנם רק ביום השבת מגיע הדבר לידי ציווי מפורש, הנה מִתגלָה כאן רוחה של תורה באשר לַיחס הראוי אל העבד והאמה, גם בכל ימות החול: עלינו להיות לבביים כלפיהם, להתחשב בהם ובצורכיהם בכל עניין כדי שירגישו בְּטוב, ולעולם לא לעצום עין ולהתעלם מצרתם ודוחקם.

"וְלֹא תַחְמוֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ. וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ, שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמוֹרוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ". (ה' י"ז).

רוב רובן של מצוות התורה הריהן מצוות מעשיות, 'עשה' או 'לא תעשה', והנה נחתמים עשרת הדברים במצווה אשר עיקרה היא במחשבה – "וְלֹא תַחְמוֹד … וְלֹא תִתְאַוֶּה". מחשבות אדם ומעשיו הריהם מכלול אחד, אין זה בלא זה, ובכל זאת לא נמנעה התורה מלצוות על שורשי הדברים – על המחשבות – שנשַרֵש מהן כל רע למען תהיינה טהורות ומזוככות, "לָקַחַת מוּסַר הַשְׂכֵּל צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵישָׁרִים" (משלי א' ג'), ואז ממילא לא נידרדר אל כל מעשי עוולה.

"וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחוֹשֶׁךְ, וְהָהָר בּוֹעֵר בָּאֵשׁ, וַתִּקְרְבוּן אֵלַי … וַתֹּאמְרוּ: … קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱ-לֹהֵינוּ, וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֵלֶיךָ, וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ". (ה' י"ט-כ"ג).

מעניין לציין כי בתיאורו זה של משה, לאחר שמיעת עשרת הדברים, אמרו בני ישראל: "וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ", בהיפוך הסֵדֶר לעומת המסופר בספר שמות, לאחר ברית חורב, כשאמרו "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (כ"ד ז').

ואמנם, צריכות שתי הבחינות הללו לעמוד כאחת. מצד אחד, בוודאי לא נפקפק באף אחת ממצוות ה' גם אם לא נוכל להבינה, ותמיד נדע כי תורת אמת בידינו ונקיים את כל דבריה בבחינת "נעשה ונשמע". ומאידך גיסא, לאחר שכבר למדנו ושמענו את מצוות התורה מפי משה, הרי באנו כבר להבנה עמוקה ונוכל לקיים את הדברים מתוך הבנתנו – כדרך אדם בוגר ובר-אוריין, לא כתינוקות של בית רבן – וזוהי הבחינה של "וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ". בדרך זו יֵעָשֶׂה כל פרט ופרט שאנו מקיימים ליהלום מלוטש, נהא שמחים בו דווקא משום שמבינים אנו את ערכו מלכתחילה, וכך תהיה השמיעה חלק אינטגרלי ממעשה המצווה עצמו.

ומעניין הדבר, שאת העיקרון הזה פוגשים אנו שוב בפרק הבא, בשאלתו של הבן אשר חז"ל דרָשוהו כחכם בהגדה של פסח. הנה קוראים אנו: "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר: מָה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִיוָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֶתְכֶם?" (ו' כ'); ותשובת האב איננה טכנית, כפי שמאלפים בעלי חיים ומלמדים אותם לעשות רק משום שזהו רצון אדוניהם; אדרבה, ניכר מתשובת האב כי אכן מעודד הוא את בנו לשאול על-מנת להבין, כי כל המרבה לשאול הרי זה משובח, ואף טוב שֶיפרוט הבן את שאלתו לְתרי"ג שאלות…

ומכל-מקום, תשובתו של האב היא רחבה ומנומקת – סיפור יציאתנו מבית עבדים על-מנת להביאנו לארץ ישראל, והסבר טעם קיום חוקי ה' "לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵינוּ, לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים, לְחַיּוֹתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה" (פסוק כ"ד). משמע אפוא כי חיי עולם ניטעים בנו בהיותנו עושי התורה מכוח שמיעתנו ולימודֵנו מפי הורים ומורים – "וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמוֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִיוָּנוּ" (פסוק כ"ה).

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵינוּ ה' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאוֹדֶךָ". (ו' ד'-ה').

פסוק זה הוא יסוד האמונה, ועליו נתנו רִבבות בני ישראל את נפשם – בקריאת הנצח "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" – כשם שאמר רבי עקיבא לקראת מותו ביד רשעי האומות: "'וּבְכָל נַפְשְׁךָ' – אפילו הוא נוטל את נפשךָ" (וכך פירש כאן רש"י).

ודומה שניתן לשמוע בכתובים הללו גם משמעות של חיים, משמעות המתעצמת דווקא בשל מסירות הנפש על חיים אשר כאלה. מילות "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵינוּ" ניתנות להתפרש גם כציווי לשמוע ולהבין את דְבַר ה', כאילו נֶאמר: 'שמע ישראל אל ה' אֱ-לֹהינו'. ושמיעה עמוקה – שמיעה של קבלה, הבנה והפנמה – ממילא תוביל לכך שיתקיים פירושו של רש"י: "'וְאָהַבְתָּ [אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ]', עֲשֵׂה דבריו מאהבה".

על הדרך הזו ניתן אף לומר שסיומֶת פסוק ה', "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאוֹדֶךָ" – זו הטוטליוּת ללא שיוּר – חלה גם על מִצוַת השמיעה (בראש פסוק ד'), גם על המעשה הנעשֶׂה באהבה (בראש פסוק ה'), ובעצם על כל מכלול החיים לפני ה'. הם הם הדברים אשר ראינו לעיל, שֶאמרו ישראל על כל דברי ה' "וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ", והשיב הקב"ה כי "שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה … הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּיבֵּרוּ" (ה' כ"ג-כ"ד).

להלן, בפרשת עקב, שוב מעלֶה משה את דרישת הטוטליוּת בכל לב ונפש, ושוב חלה הדרישה על האהבה – אך גם על עבודת ה' בפועל, כַּכתוב: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, מָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ? כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אוֹתוֹ, וְלַעֲבוֹד אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (י' י"ב).