נתיבות משה

"וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר: בִּלְעָדָי! אֱ-לֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה". (מ"א ט"ז).

אם נרחיב מעט את דברי יוסף אל פרעה, הריהו כאומר לו כך: אני, יוסף, אינני בעל סגולה עצמית, ולא נתברכתי בכוח על אנושי; אבל מאמין אני בא-להים – יוצר עולם ומנהיגו – ודע לך שהוא ורק הוא יכול לענות את שלום פרעה. אכן, קרוב הנני אל הא-להים, ובמעמד זה הריני כסרסור, ואקווה כי אוכל למסור לך דְבר תקווה טובה, שיענה הקב"ה את שלומך, לחיים ולא למוות.

ואמנם, מיד כאשר השלים פרעה את סיפור חלומותיו, שמח יוסף לאשר באוזניו את העיקרון בו פתח – והפעם כבר עשה זאת כהקדמה לפיענוח צפונות חלומותיו של פרעה, לאמור: "הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּיבַּרְתִּי אֶל פַּרְעֹה, [את] אֲשֶׁר הָאֱ-לֹהִים עוֹשֶׂה [הוא] הֶרְאָה אֶת פַּרְעֹה" (מ"א כ"ח). ופרעה – נפעם מן המעמד עד עמקי נשמתו, ובלא שנִתכוון לכך – מצא עצמו "עונה אמן" ומשבח לא-להים, ככתוב: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו: הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱ-לֹהִים בּוֹ?" (מ"א ל"ח).

*

"וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּירֵם, וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: מֵאַיִן בָּאתֶם? … וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו, וְהֵם לֹא הִכִּירֻהוּ". (מ"ב ז'-ח').

הנה כאן מתחילה מערכה חדשה בַּדרָמה של יוסף ואחיו, בבוא האחים מצריימה אל ארמונו של יוסף – כולם, למעט אחד – והוא מחליט להתנכר אליהם ולהוליכם, מבלי שיבינו, לעלילה סוערת של מעלות ומורדות. מעתה ואילך עוסקת הפרשה במהלך העלילה, וניתן למנות בה עשרה צעדים – עד לַמעמד האחרון של התוודעות יוסף אל אֶחָיו בפרשת וַיגש – ואֵלו הם:

התנכרות יוסף לאֶחָיו והאשמותיו כי עֶרוַת הארץ באו לראות  /  הצטדקות האחים ופקודת יוסף כי יובא אליו בנימין  /  מאסרם ושחרורם  /  הכרת האחים בחטאם: "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ" (מ"ב כ"א)  /  מאסר שמעון, ציוד האחים במזון ושילוחם עם השבת כספם  /  ירידתם השניה למצרים, יחד עם בנימין  /  רחמי יוסף על בנימין, ובִכיוֹ בתוך חדרו  /  סעודתו עם אֶחָיו וחלוקת מתנותיו להם – "וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ" (מ"ג ל"ד)  /  ציודם במזון ושילוחם עם כספם ועם הגביע באמתחת בנימין  /  המִרדף אחריהם והחזרתם, בגזירה כי בנימין יינתן עבד ליוסף.

הנני מבקש לחזור ולומר שכל העלילה כולה – וכל הצעדים הכלולים בה – רומזת אל מהלכי הגלות והגאולה, אלפי שנים של דברי ימי ישראל. ישנם רמזים לסיבות הדברים, ישנם רמזים לאירועים, ולא נפרש אותם כאן. נאמר רק את העיקר: תחילת ההידרדרות נעוצה בחטא שנאת החינם, כפי שאמרנו בפרשת וַישב, ואילו סופו של המהלך – באיחודם מחדש של יוסף ואֶחָיו – הוא הרומז לריפויו ואיחויו של השבר הזה, בשיבה לאחדות ואחווה בגאולת ישראל, ועוד נשוב לכך בפרשת וַיגש.

*

"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ, עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת. וַיַּעַן רְאוּבֵן אוֹתָם לֵאמֹר: הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ". (מ"ב כ"א-כ"ב).

כאן מבחינים אנו ב'עליית מדרגה' בהבנתם של האחים כי שגו וחטאו בכל יחסם אל יוסף, מֵראשיתו של המדרון – "וַיִּשְׂנְאוּ אוֹתוֹ, וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלוֹם" (ל"ז ד') – ועד נקודת השפל של מכירתו כעבד, בן בלי שֵם, תוך אטימת הלב לתחנוניו. כבר ראינו את גודל נפשו של ראובן אשר הציל את יוסף ממוות, שמענו את זעקתו כאשר גילה כי נמכר יוסף ושוּלח ביד זרים – ועתה הוא מציג לפני אֶחָיו את שטר החוב לפירעון…

ובכן, זהו צעד ראשון בדרך לניקוי החטא – אך עדיין אין כאן הפנמה מלאה של העוול, וממילא גם החזרה בתשובה איננה שלֵמה. בינתיים מבינים האחים שהיה עליהם לרחם על יוסף – אך האהבה, האחווה, עודנה נסתרת וחסומה. אולי רמוז הדבר גם בַּפסוק: "וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו, וְהֵם לֹא הִכִּירֻהוּ" (מ"ב ח'), שעדיין לא הכירו את אחיהם, משמע כי לא הכירו בעומק חטאם כלפיו. נחוצים עוד שלבים של עינויי גוף ונפש, עוד נכונו עלילות, עוד תבואנה תהפוכות, עד אשר נחזה לבסוף באיחוי הקרע: "וַיְנַשֵּׁק [יוסף] לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵיהֶם, וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ" (מ"ה ט"ו).

*

מבינים אנו שיוסף חיבל תחבולות כלפי אֶחָיו, ושניצל עד תום את מעמדו כמִשנֶה למלך מצרים, על-מנת להביאם לתשובה מחטא שִׂנאתם כלפיו. מבינים אנו גם מדוע דרש יוסף שיובא בנימין – כדי לבחון אם עדיין שונאים האחים את בני רחל, או שכבר נגמלו מכך. אולי אף עשה יוסף את כל מהלכיו ברוח הקודש. אך עדיין לא נתברר לי אם באמת מותר היה לו לצער את אֶחָיו עד כדי כך – ולצער עוד יותר את אביו הזקן – למען התכלית הזאת, נחוצה וקדושה כל כמה שתהא. האם המטרה מתירה ומכשירה את כל האמצעים הללו? האם אין גבולות לתחבולות? – אתמהה, וַתהי לפלא בעינַי…