נתיבות משה

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרוֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר: זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת, בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּישָּׁחֵט הָעוֹלָה תִּישָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי ה', קוֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִיא". (ו' י"ז-י"ח).

קודש קודשים הוא קרבן החטאת הבא לתקן את החטא, כי בְּמקום שבעלי תשובה עומדים – אפילו צדיקים גמורים אינם עומדים. גדול הוא השב בתשובה, באשר הוא מתעלה וממיר את ההנאה הפסולה שהיתה לו מן החטא, בהנאה הזכה ובַתענוג העילאי אשר הוא מפיק עתה מן התשובה. ואת התפנית הזאת – מן הריחוק והטומאה אל ההתקרבות והקדוּשה – מבטא הוא בהביאו את קרבנו, קרבן החטאת, אשר "קוֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִיא".

ומן הנקודה הזאת מעניין לקרוא שנית את פסוק י', העוסק בתורת קרבן המנחה ואומר כי "קוֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִיא, כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם". משמעות הדברים היא כי גם קרבן אשר האדם מתנדב להביאו – מעומק נשמתו, ולא בגלל שחטא – הריהו קודש קודשים, ואין הוא נופל בדרגתו מקרבן החובה. כי כאשר מתעלה אדם להכרה כי עליו להתקרב אל הקב"ה ולהביא את קרבנו אל המזבח בחצר המִשכָּן – גם אם מבחינה פורמלית זהו קרבן רשות – הרי בעומק לבבו מתגבש רצונו לדרגה של חובה, חובה עצמית, ועל כן מאפיינת התורה את קרבנו כקרבנות החובה, "קוֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִיא, כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם".

*

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: … כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ. … כִּי כָּל אוֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַה, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאוֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ. וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם, לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה". (ז' כ"ב-כ"ו).

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: … הַמַּקְרִיב אֶת זֶבַח שְׁלָמָיו לַה' … וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַחֵלֶב הַמִּזְבֵּחָה, וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרוֹן וּלְבָנָיו. … הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרוֹן, לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה. כִּי אֶת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה לָקַחְתִּי מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם, וָאֶתֵּן אוֹתָם לְאַהֲרוֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". (ז' כ"ח-ל"ד).

בפרשת וַיקרא עמדנו על טעם איסור אכילת חֵלֶב ודם, באשר מבטאים הם את עיקר חִיותו ותכונתו של בעל-החיים. דווקא משום כך עולים החלב והדם אל המזבח, אִשֶה לה' – הדם נזרק אל קיר המזבח או נשפך אל יסודו, והחלב מוקטר על אש המערכה.

עתה לומדים אנו שיעור נוסף המתייחס לחלקי הבהמה האחרים – חזה התנופה ושוק התרומה – והתורה קושרת במפורש את אלה באלה, כלהלן:

בעוד אשר החֵלֶב והדם אסורים באכילה לחלוטין, והם בבחינת קודש לַמזבח – על שולחן גבוה – הרי לחזה התנופה ולשוק התרומה ישנו דין קרוב לכך, אך הם נמוכים בדרגה אחת. אין מדובר כאן בדיני מאכלות אסורות אלא בכך שחלקים אלה מסורים לכוהנים, וממילא אסורים לזרים. זהו דין מתנות הכהונה – כתרומה ומעשר – הניתנים לשלוחי ישראל העובדים בפועל את עבודת הקודש, ואשר על ידם מתקרבים אנו אל הקב"ה, בהקריבם חֵלֶב ודם על גבי המזבח. כך מתבטא אפוא הקשר בין בני ישראל לבין בני אהרון הכוהנים המכפרים עליהם – כאשר בצַו ה' נלקחים החזה והשוק מן הבעלים המביא את הקרבן, וניתנים "לְאַהֲרוֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו, לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".