נתיבות משה

פרשת תצוה

"וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרוֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי"… (כ"ח א').

אמנם קבעו חז"ל שכוהנים שלוחי שמים הם, ואינם נחשבים לשלוחיהם של בני ישראל – ולכן מוטלת עליהם עבודת הקודש אשר בני ישראל מנוּעים מלעשותה – אבל בכל זאת, הנה אומר הכתוב כי הכוהנים נלקחים לכהונתם "מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", היינו בשליחותם ובעבורם.

[וכך רואים אנו בַּמשנה במסכת יומא (דף י"ח עמוד ב') שהחכמים המדריכים את הכוהן הגדול בערב יום הכיפורים פונים אליו ואומרים: "אישי כהן גדול! אנו שלוחי בית דין, ואתה שלוחֵנו ושליח בית דין, משביעין אנו עליך במי ששיכן שמו בבית הזה שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך!" – ומשמע אפוא שהכוהן הגדול הריהו אכן שליחם של בני ישראל. בהמשך הדברים (בדף י"ט עמוד א') מבהירה הגמרא את נוסח פנייתם של זקני בית הדין כך שיתאים גם לָעיקרון ההלכתי שהכוהנים הינם דווקא שלוחיו של הקדוש-ברוך-הוא, אשר בחר באהרון ובזרעו לעבוד את עבודת הקודש].

"וְלָקַחְתָּ אֶת שְׁתֵּי אַבְנֵי שׁוֹהַם וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שִׁשָּׁה מִשְּׁמוֹתָם עַל הָאֶבֶן הָאֶחָת, וְאֶת שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים עַל הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית, כְּתוֹלְדוֹתָם. … וְנָשָׂא אַהֲרוֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה' עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרוֹן. וְעָשִׂיתָ חוֹשֶׁן מִשְׁפָּט … וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן … וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמוֹתָם … וְנָשָׂא אַהֲרוֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחוֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבוֹאוֹ אֶל הַקּוֹדֶשׁ, לְזִיכָּרוֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד". (כ"ח ט'-כ"ט).

הנה רואים אנו היאך על גופו של אהרון הכוהן באה לביטוי אחדות כל שבטי ישראל: על שתי כתפיו נתונות שתי אבני השוהם, ובהן נחלקים עדיין שבטי ישראל לשִשה מכאן, על כתף ימינו, ושֵשֶת הנותרים מכאן, על הכתף השמאלית. והנה, כאשר יורד מבטנו מן הכתפיים אל לב אהרון הכוהן, מתאחדים כל שנֵים-עשר השבטים ונקבצים אל תוך מסגרת אחת – אל חושן המשפט הנתון על לוח ליבו. כאן סדורים יחדיו כל שבטי ישראל, ואהרון נושא את כולם "עַל לִבּוֹ בְּבוֹאוֹ אֶל הַקּוֹדֶשׁ, לְזִיכָּרוֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד".

"וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמוֹתָם פִּיתּוּחֵי חוֹתָם, אִישׁ עַל שְׁמוֹ תִּהְיֶיןָ לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט". (כ"ח כ"א).

אמנם נחרתו על אבני החושן שְמות שנֵים עשר השבטים, אך ניתן להקשיב בפסוק הזה גם לנימת דברים המכוּונת לשמותיהם של כל בני ישראל, "אִישׁ עַל שְׁמוֹ".

כי עם ישראל איננו גוש אחד המטשטש את ייחודו של כל אחד מבניו. שישים ריבוא הם בני ישראל, ולכל איש יש שֵם, לכל איש תפקיד המיועד רק לו על פי כישרונו המיוחד. כך מתייחס אלינו הקב"ה – ביחס אישי ומקורב מאוד – והיחס הזה מטיל עלינו אחריות מיוחדת. דומה הדבר לבית חרושת ענק, ובו רבבות עובדים, אשר לכל פועל מוקצה בו תפקיד שרק הוא מוכשר לעשותו, הוא ולא זולתו, ועל כן עליו להיות נאמן ודייקן בעבודתו, פן ייפגם המוצר המוגמר. זוהי אפוא אחריותנו שלנו, וזו גם זכות גדולה, בהיותנו כה קרובים אל אֱ-לֹהינו הנענֶה לכל אחד ואחד – "קָרוֹב ה' לְכָל קוֹרְאָיו, לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" (תהִלים קמ"ה י"ח).

"וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת. … וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו … פַּעֲמוֹן זָהָב וְרִימּוֹן פַּעֲמוֹן זָהָב וְרִימּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב. וְהָיָה עַל אַהֲרוֹן לְשָׁרֵת, וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבוֹאוֹ אֶל הַקּוֹדֶשׁ לִפְנֵי ה'". (כ"ח ל"א-ל"ה).

כמין משל ישנו כאן, עד כמה חשוב שיישמע קולו של אהרון – אוהב שלום ורודף שלום – דווקא בַּקודש פנימה. כי פעמים רבות מתגלעות מחלוקות בַּקודש, על ענייני הקודש, ויכולות המחלוקות האלה להיות באמת לשם שמים, ועלולים החולקים להיתלות בַּ"שמים" כאילו בכך נִטהרים הם ורשאים להחזיק במחלוקתם עוד ועוד. ובכן, הנה נמסרת כאן תרופה לַמכה – "וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ [של אהרון] בְּבוֹאוֹ אֶל הַקּוֹדֶשׁ" – ובעלי המחלוקת מוזהרים כי יקשיבו לקולו, קול השלום, ויעשו כל שביכולתם לכבות את אש מחלוקתם ולמצוא את דרך האחדות, כשם שנושא אהרון את שמות כל שבטי ישראל יחדיו על לוח ליבו.