נתיבות משה

"וַיֹּאמֶר [יתרו אל משה]: מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עוֹשֶׂה לָעָם? … וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחוֹתְנוֹ: כִּי יָבוֹא אֵלַי הָעָם לִדְרוֹשׁ אֱ-לֹהִים". (י"ח י"ד-ט"ו).

מסתבר שמפעלו של משה לא הסתכם רק בשמיעת בעלי הדין וההכרעה ביניהם, שהרי הביטוי "לִדְרוֹשׁ אֱ-לֹהִים" הוא רחב ועמוק מִפסיקת ההלכה גרידא. יש לומר שֶמתחדד כאן ההבדל בין אופי דתם של גויים – שעיקרה הוא בפולחן ובטקסים – לבין אופיה ודמותה של היהדות, אשר ביסודה מונח הממד העמוק של הדברים; זהו העיקרון שאותו מסביר משה לחותנו, כוהן מִדיָן. דרישת ה' היא ההבנה כי הקב"ה בורא עולם ומנהיגו ביושר מידותיו, מיטיב לַטובים ודן את הרשעים. הקב"ה מחוקק חוקים, אך גם מורֶה תורה לעמו – והיהדות שוזרת את שני אלה יחדיו, כפי שממשיך משה ומסביר: "וְהוֹדַעְתִּי [לָעם] אֶת חֻקֵּי הָאֱ-לֹהִים וְאֶת תּוֹרוֹתָיו" (פסוק ט"ז). והתורה הריהי מכלול עצום ורב, למִן תרי"ג המצוות הנתונות בה – עם לימוד כל פרטיהן בשלוש עשרה מידות – ועד כל תיאור וסיפור ומה שעלינו להפנים ולקחת לֶקַח מתוכם, כדבר הפסוק האוגד את הכול: "קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (ויקרא י"ט ב').

ונראה שיתרו אכן הבין את דברי חָתָנו, שהרי הוא יועץ לו כי יזהיר ויורֶה לָעם "אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרוֹת" (י"ח כ') – גם הדברים המוחלטים וגם התוכן העמוק העומד בבסיסם – "וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן". הדרך אשר בני ישראל מהלכים בה אינה מסתכמת במעשים כשלעצמם; המחשבה הטהורה היא תשתית למעשים הללו, הערכים הם יסוד לקיום המצוות, ורגשי הנשמה הזכה אשר נתן בנו הקב"ה הם המעצבים את כל דמותנו בעולם הזה, בעיני אֱ-לֹהים ואדם.

*

"וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל, יִרְאֵי אֱ-לֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת, שׂוֹנְאֵי בָצַע"… (י"ח כ"א).

דבר גדול אמר כאן יתרו, וממנו נלמד על אשר עלינו להקפיד בבואֵנו לבחור את ראשי העדה. מנהיגינו אמורים להצטיין לא רק בידיעותיהם אלא בנאמנותם וביראת ה' אשר בלבבם – שתהא יראתם קודמת לחכמתם, כי רק מכוחה של יראת אֱ-לֹהים אמיתית הם יוכלו לרדת לעומקה של הלכה. בזוג המילים "אַנְשֵׁי אֱמֶת" אמור העיקר הגדול, שיעמדו לנו מנהיגים אשר רק האמת לנגד עיניהם – אמת ואהבת ישראל בחוברת אחת – וזוהי תכונתם, זהו אופיים, זה הדבר השרוי בעומק ליבם ובנשמתם!

*

"בַּחוֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי". (י"ט א').

המילים "בַּיּוֹם הַזֶּה" מדגישות שנפתחת כאן תקופה חדשה. כביכול אתמול היינו במצרים והיום בהר סיני – והמעבר מהתם להכא איננו רק גיאוגרפי אלא מגלה ומבטא משמעות חדשה, מהפכנית ועמוקה ביותר.

דומה שגם משה רבנו מִתעלֶה עתה לפרק חדש – הוא עולה אל ה', יורד מן ההר אל העם, ומוסר לנו דברים נשגבים מפי הגבורה, דברים אשר לא שמעתם אוזן מעולם. הנה, אומר הקב"ה, אמנם כל הארץ שלי היא – אך רק אתכם ידעתי, "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים", "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (פסוקים ה'-ו'). ובַמילים הספורות הללו – בשער התקופה הנפתחת עתה – ניתנת לנו פרוגרמה של נצח, לכל הימים על פני האדמה, והאופק שקוף ופתוח בפני ישראל עד עולם.

*

"מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱ-לֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל". (י"ט י"ט).

מלבד שתי הדיברות הראשונות, אשר נשמעו לָעם היישר מפי הגבורה, היה משה מוסר, כמתורגמן, את דברי ה' אל העם. רש"י פירש את הכתוב שֶמשה אומר לָעם את אשר הוא שומע, והקב"ה מסייעו ונותן בו כוח "להיות קולו מגביר ונשמע".

ואולי ניתן לומר שהמַענֶה האֱ-לֹהי – "וְהָאֱ-לֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" – נשמע בד-בבד עם דברי משה, והיה בכך אישור והסכמה מִשמים שאמנם שמע משה והבין היטב את דברי ה', ומסר אותם בדיוק כפי שנאמרו לו. הווה אומר כי קול ה' נשמע יחד עם חיתוך דיבורו של משה, ובני ישראל שמעו את שניהם – את הדיבור מלמטה עם ההֵד החזק מלמעלה, שֶיחדיו הם הקול ה"מגביר ונשמע" – ובכך ניטע בנו ביטחון גמור שהכול אמת ויציב, שדברי התורה אשר מסר לנו משה הינם בדיוק נמרץ מה שנֶאמר לו מפיו של הקב"ה, נותן התורה.

*

"אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים". (כ' ב').

ידועים דבריו של רבי יהודה הלוי בספר 'הכוזרי' (מאמר א' כ"ה), שהקב"ה פתח את דבריו לבני ישראל דווקא כמי שהוציאם ממצרים, "ולא אמר: 'אני בורא העולם ובוראכם'". טעמו של דבר הוא בכך – שהקב"ה התוודע אליהם במישור החוויה שהם ראו והרגישו בעצמם, ולא במישור מרוחק הזוקק הוכחה והבהרה. ואולם, יש להוסיף הדגשה על המילה "הוֹצֵאתִיךָ", שכן העבד הריהו כבול גם בנפשו, צפוד ומכונס, ואין לו כל יכולת ופנאי נפשי להתעלוֹת ולהגות במחשבות גבוהות. עתה – במעמד זה – מאיר הקב"ה את עיני בני ישראל ומדגיש באוזניהם שהוא הוציאם מהוויית העבדות, מן המֵצַר, והריהם עתה בני חורין ומשוחררים בנפשם, עצמאיים במחשבתם, וקרואים אל הבנת דבר ה' – בַּמרחב-יה – כאילו נולדו מחדש.

*

"זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ". (כ' ז').

יום השבת איננו רק יום מנוחה מעבודת השבוע, אלא יום אשר חייבים אנו לקדשו. יש לומר כי הקדושה נובעת מהתקרבותנו אל הקב"ה בכך שנוהגים אנו כפי שנהג הוא בבריאת העולם: הוא ברא כול בשֵשֶת ימים, ואף אנו קרואים לעבוד וליצור כל שִשָה – ולנוח בַּשביעי כשם ששָבַת הוא כאשר כילה את מעשה בראשית. הווה אומר כי מִצוַת השבת ניתנה לנו כדי להידמות ולהתקרב אל הקב"ה במעשינו, וההתקרבות הזאת, כל-עצמה, היא הקדוּשה.

כך מקודשת השבת משני צדדים, מלמעלה ומלמטה גם יחד: מה הוא יתברך נח בַּשביעי אחרי שעשה את היקום בשִשָה ו"עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ" (פסוק י') – אף אנו מצווים לפעול ולנוח, ממש כמותו, "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבוֹד … וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ" (ח'-ט') – וכך מקדשים גם אנו את השבת, "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ". הקדושה הכפולה הזאת אחת היא בשורשה, כשם שאחודים אנו עִמו יתברך, קודשא-בריך-הוא וישראל חד הם.

*

"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נוֹתֵן לָךְ". (כ' י"א).

מכיבוד ההורים מגיעים אנו לאריכות ימים במובן הכללי ביותר, אריכות שרשרת הדורות כולם, מִנִי קֶדֶם עד עולם. כי כל בן מצוֶּוה לקבל ולרשת מאביו את הנאמנות לקב"ה ואת הנאמנות לָעם – "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ" – ומתוך כך יקויים בו: "זְכוֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר" (דברים ל"ב ז'). המבט לאחור ולפָנים כאחד – בבחינת דע מאין באתָ ולאן אתה הולך – הוא המבטיח את רציפות ונצחיות שרשרת האבות-והבנים בישראל, והוא סוד אריכות ימינו על נחלתנו, כימי השמים על הארץ.

*

"לֹא תִּרְצָח. לֹא תִּנְאָף. לֹא תִּגְנוֹב. לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר". (כ' י"ב).

דווקא השלילה המוחלטת – בקיצור נמרץ וללא כל הסברים – היא המייחדת את האיסורים הללו. הקב"ה כאילו דורש מאִתנו שלא להתפלפל, שלא לדרוש כאן דרשות, פן תימצאנה פרָצות בחומת האיסור כאילו מותר הוא בנסיבות מסוימות. ולא היא! אפילו אדם החייב מיתה על פי דין תורה – הרי מי שיפגע בו ייחשב לרוצח. ובכן, "לא" ו"לא", ושוב "לא". אינני מבקש כאן את הגיונךָ, אומר לנו הקב"ה כביכול; אין הדברים האלה תלויים בסברתךָ ובחקירותיךָ, ואין בהם כל פשרה – כי עצם החיים הם, ועל יסודות החיים אין דנים ואין מתפשרים.

*

"לֹא תַחְמוֹד בֵּית רֵעֶךָ. לֹא תַחְמוֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמוֹרוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ". (כ' י"ג).

בניגוד לאיסורֵי הרצח, הניאוף והגניבה, אשר נהירים גם לַגויים, הנה ניתנת כאן מצווה יחודית, המבדילה בין ישראל לָעמים. אומות העולם עשויות להבין ולקבל איסורים שבמעשה, כאשר מזיק אדם לחברו או פוגע בו; ואולם דברים שבַּלֵב – כאיסור "לֹא תַחְמוֹד" ודומָיו – אלה אינם אסורים, ומשפט הגויים איננו מתעניין בהם. לא כן תורתנו, תורת האמת. אנו, בני ישראל, נדרשים לטהר את ליבנו ולא רק את מעשינו. קרואים אנו לזכך את מידותינו ונפשֵנו מסִיגים של חמדה אסורה, מכל הרהור עבירה בין אדם לַחברו ובין אדם לַמקום. תורתנו מגישה לנו סולם – סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה – ואנו קרואים לעלות, לנגוע בפִסגת הקדוּשה, בקרבת אֱ-לֹהים, כדבר משורר התהִלים: "כִּי הִנֵּה רְחֵוֹקֶיךָ יֹאבֵדוּ … וַאֲנִי קִרֲבַת אֱ-לֹהִים לִי טוֹב" (ע"ג כ"ז-כ"ח).

*

"וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלוֹת עַל מִזְבְּחִי, אֲשֶׁר לֹא תִיגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו". (כ' כ"ב).

אל מזבח ה' מצווים הכוהנים לעלות בכֶבֶש משופע, בהילוך עדין ומתון. הנפת איברי הגוף בתנועה נמרצת של עליה במדרגות – הריהי אסורה ופסולה. ועל דרך הרמז ניתן לשמוע כאן הֵד להנחיה אֱ-לֹהית המסורה לנו בעבודת ה'. כאשר ניגשים אתם אל העבודה – מדריך אותנו הקב"ה, כביכול – אל תרבו בפלפולים ובסברות נמרצות של היפוכי-דעת, הדומים לתנועות הפיתול והדילוגין בעליית המעלות. לא זה הדרך; אלא הֱוו מהלכים ועולים מתון-מתון, בפשיטות, כהילוך על גבי הכֶבֶש המשופע. דעו כי ככל שתֶחכְּמו תישאר חכמתכם מוגבלת, תמיד יהיו גם תחומים נסתרים אשר יישגבו מִבינתכם – ועל כן יָאָה לכם הצניעות. דווקא כך ראוי אפוא לגשת אל הקודש, שמא "תִיגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו" – הלוא היא החכמה המתפרצת אל מעֵבר לגבולה, הסֶרַח העודף של הפלפול, עושר-הדעת המופרז השמור לבעליו לרעתו.