נתיבות משה

"וַיָּבוֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אוֹתוֹ, הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אוֹהֶל מוֹעֵד, וּלְכָל עֲבוֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקּוֹדֶשׁ. … וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ, וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה, אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ. וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אוֹתָנָה בְּחָכְמָה, טָווּ אֶת הָעִזִּים". (ל"ה כ"א-כ"ו).

מן הביטויים שבפסוקים הללו – "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ", "הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אוֹתָנָה בְּחָכְמָה" – הננו למֵדים כי לא רק על פי הציווי והחובה התגייסו האנשים והנשים לבניין המקדש. מרחב גדול נותר לַיוזמה העצמית, לָרצון הספונטני, והללו מתבטאים בלשון התורה בנשיאת הלב, היינו בָּרֶגֶש החם המעורר ומתסיס את הרצון לקחת חלק בבניין בית ה' – וכך להתקרב אליו יתברך ב'אִתערותא דלתתא', מן הארץ אל השמים, לעלות בַּסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה.

*

"וּלְהוֹרוֹת נָתַן בְּלִבּוֹ [= בלב בצלאל בן אורי], הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן. מִילֵּא אוֹתָם חָכְמַת לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחוֹשֵׁב … עוֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחוֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבוֹת. וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה, לָדַעַת לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדַת הַקּוֹדֶשׁ לְכֹל אֲשֶׁר צִיוָּה ה'". (ל"ה ל"ד – ל"ו א').

כמה וכמה פעמים חוזר בפרשתנו הביטוי המיוחד 'חכמת הלב', כי את המִשכָּן אין בונים רק בחכמת הראש – במחשבת המוח – וגם לא רק בתבונת הכפיים, אלא הכרחי כאן חום הלב, אהבת ה' מלאת רֶגֶש, ככתוב (בדברים ו' ה') "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ". האהבה, היא המניעה ומפעילה את האדם, היא הדוחפת לקִרבת אֱ-לֹהים, ואז – מכוח אהבת הלב וחכמת הלב – באה גם חכמת המעשה, ומתבצע המעשה עצמו.

עוד יש לשים לב היטב לדבר התורה על עושי המלאכה: "אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה", וגם צירוף זה חוזר כמה פעמים. כי זאת לדעת, שחכמת האדם לא מִשֶלו היא אלא מן הקב"ה, שהוא מְקור הכול. הוא אשר נְטָעָהּ בליבֵּנו ובדעתֵנו – שהרי על כך מבקשים אנו: "וחָננו מאִתךָ חכמה בינה ודעת", והוא יתברך נענה לתפילתנו, ואז יכולים אנו לעשות ולפעול למען שמו הגדול.

*

"וַיַּעֲשׂוּ … אֶת הַמִּשְׁכָּן עֶשֶׂר יְרִיעוֹת … וַיְחַבֵּר אֶת חֲמֵשׁ הַיְרִיעוֹת … וְחָמֵשׁ יְרִיעוֹת חִבַּר … וַיַּעַשׂ [חֲמִישִּׁים] לֻלְאוֹת תְּכֵלֶת … וַיַּעַשׂ חֲמִישִּׁים קַרְסֵי זָהָב וַיְחַבֵּר אֶת הַיְרִעוֹת אַחַת אֶל אַחַת בַּקְּרָסִים – וַיְהִי הַמִּשְׁכָּן אֶחָד". (ל"ו ח'-י"ג).

התורה מדגישה כי בסופה של כל המלאכה עמד האוהל שלם, "וַיְהִי הַמִּשְׁכָּן אֶחָד". על אף שהיתה המלאכה מורכבת כל כך, ועשירה באלפי פרטים ופרטי פרטים, ועל אף שרבבות אנשים לקחו בה חלק, היה הכול מתואם להפליא, והתוצאה היתה הרמונית ושלֵמה. אין זאת, אלא שאחדות העם למען רצון ה' היא מתכון בטוח להצלחה, גם כאשר המשימה נראית מורכבת וסבוכה ביותר – וטוב שנלמד מכאן מוסר-השכל ולקח לְדורות!