נתיבות משה

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִיבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי". (כ"ה א'-ב').

צא ולמד, איזו ענווה נגלית כאן מפי הקב"ה – שאדון הכול הוא ואין הוא זקוק לְדָבָר מבני אדם – ובכל זאת פונה הוא אל בני ישראל במעֵין בקשה, שייקחו אליו את תרומתם, תוך שנוקט הוא במילה: "לי". בתרומה זו ייבנה המקדש, כפי שמִסתַכֵּם הדיבור בפסוק ח': "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ", שוב תוך שימוש באותו מַטבֵּעַ-לשון – כאילו, כביכול, נחוץ לו לקב"ה בית לשִבתו.

ופשר העניין הוא בכך שהקב"ה מבקש להעניק לכל יהודי את ההרגשה שאמנם זקוק הוא לו ולתרומתו, ומבקש הוא למשוך את עם ישראל בדברים שֶיבנו לו מקדש כדי שיַשרה את שכינתו בתוכם, כפי שמסתיים הפסוק: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".

כללו של דבר, בא הקב"ה – בענוותָנוּתו האצילה – לפתוח בדו-שיח עם היחיד ועם הכלל, ויורד הוא ממרומיו אל מחנה ישראל כדי שנִדבתם ובִניינם יבואו כהיענוּת לפנייתו. בכך יוצר הוא את האווירה המתאימה לקירוב הלבבות בינו לבין ישראל עמו, הבונים מקדש לשמו בנִדבת רוחם ובמתת ידם – לא בתחושה של חובה אלא בהתעלות הנפש, איש כאשר ידבֵנו ליבו.

*

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". (כ"ה ח').

כאשר המקדש בנוי, הרי לא נֶאמר כי 'בתוכו' תשרה השכינה אלא "בְּתוֹכָם", בתוך כלל ישראל. ההופעה הנשגבת הזאת – שֶשכינה שרויה בישראל – מקרינה על כל איש ואיש, העומד בקירבה עצומה עם בורא עולם, עד שיכול הוא לפנות אליו ממש כאדם המֵשׂיחַ עם חברו, בפניה ישירה. על פי זה תיקנו חכמינו את מטבע הברכות שיאמר אדם "ברוך אתה ה'" וכו', או "אתה חונן לאדם דעת", "כי אֵ-ל שומע תפילות ותחנונים אתה", וכדומה. דבר פלא הוא, שידבר אדם שוכן בתי חומר עם היושב בַּשמים, ושֶהקב"ה יקשיב וישמע לתפילתו; והפֶּלֶא נפלא עוד יותר כאשר פונה האדם אל ה' בלשון של קירבה אינטימית – אבל זהו סוד השראת השכינה בישראל!

ויש לומר – אף יתר על כן – שהעוצמה של השראת השכינה שהיתה בַּמקדש ושָפעה אל נפשו של כל יהודי, מורגשת גם כיום בשעה שניגשים אנו אל הכותל המערבי. הננו ניצבים כה קרוב אל מְקום השראת השכינה, ושופכים שיח שפתותינו אל הקב"ה השוכן בתוכֵנו: "כי אתה שומע תפילת עמך ישראל ברחמים"! – אשרינו שזכינו בדורֵנו לַדָבָר הגדול הזה. מודים אנחנו לָך…

*

"וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פּוֹרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה … וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו"… (כ"ה כ').

על דרך הדרש יש לומר, שעלינו ללמוד משני הכרובים להביט איש באחיו. רק כאשר יחוש כל אדם מישראל קירבה גדולה לחברו, לכל אחד מישראל – בבחינת "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו" – אזי גם נזכה להתקרב אל השכינה, לעלות בַּסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, בבחינת "פּוֹרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה", ואז נהיה ראויים שֶיקויים בנו דְבר ה' "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".

*

"וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפּוֹרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". (כ"ה כ"ב).

הקב"ה אומר למשה רבנו כי ידבר עמו מבין הכרובים, וימסור לו את כל המצוות המיועדות לבני ישראל. ועל דרך הדרש ניתן לשמוע בפסוק הזה גם פניה של הקב"ה אל כל איש ישראל, דהיינו שהלשון "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ" וכו' מכוּונת לכל אחד ואחד. ועל זה הדרך יתבאר שמעל הכפורת, מבין שני הכרובים, יונק כל אחד מישראל שפע אֱ-לֹהי וקירבה יוצאת מן הכלל אל הקב"ה – אם אכן הוא פותח את ליבו לשמוע את דְבר ה' ולקיים את סופו של הפסוק, "אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ".

*

"וְעָשִׂיתָ חֲמִישִּׁים קַרְסֵי זָהָב וְחִבַּרְתָּ אֶת הַיְרִיעוֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ בַּקְּרָסִים, וְהָיָה הַמִּשְׁכָּן אֶחָד". (כ"ו ו').

אמנם פשט הכתוב מתייחס לחיבור כל היריעות, וכיסוי זה הוא הקרוי "מִשכָּן", אך נרמזים אנו כאן שכל חלקיו של אוהל מועד, מן האדנים והיתדות עד הכיסוי העליון, וכל אשר בתוכו, הכול הוא בבחינת "וְהָיָה הַמִּשְׁכָּן אֶחָד" – כלל אחד האוגד פרטים רבים יחדיו. זהו עיקרון יסוד, שכל הפרטים נאספים למכלול אחד, ואסור להבדיל ולעקור אף לא אחד מן הפרטים הללו, לפי שאין לו קיום עצמאי אלא במסגרת הכלל, ורק אז הוא ממלא היטב את תפקידו.

הדבר משול לגוף האדם – רמ"ח איברים ושס"ה גידים – ואף כאן הכלל הוא היֵשות החיה, השלֵמה, וכל הפרטים משתבצים בו ותורמים את תפקידם. טול אחד מהם – ויהא מיד בשר מת וחסר כל ערך; מאידך גיסא, אם יינטל איבר חשוב מן הגוף – ייפגע הגוף כולו, ללא תקנה.

מכאן נלמד שגם המִשכָּן, האוהל בו נועד ה' עימנו ושוכן בתוכֵנו, הריהו תלוי בשלֵמות כל פרטיו. לא לתפארת המליצה מצווה התורה על כל פרט ופרט – אלא לפי תכנית אֱ-לֹהית עליונה, שזהו ההרכב ההכרחי של כל החלקים כדי להשרות את השכינה בישראל.

והם הם הדברים גם לגבי תרי"ג המצוות שבַּתורה: אין לאף מצווה קיום נפרד מן התורה, ואין תורתנו שלֵמה אם תיעקר ממנה, חלילה, אחת ממצוותיה – ממש כשם שֶייקרוס הבניין אם תינטל ממנו אחת מאבניו.