נתיבות משה

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כִּי תִישָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כּוֹפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקוֹד אוֹתָם, וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקוֹד אוֹתָם. זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעוֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים: מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל … תְּרוּמָה לַה'". (ל' י"א-י"ג).

יש לפרש כי הכסף אשר נתן כל אחד ואחד – כופר הנפש – בא להרחיק את היחיד מלעמוד ולהיפקד בעצמו. כי אם מתייצב האדם ישירות לְמניין הריהו כעומד לַדין, ובוודאי יימָצֵא חטאו, "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז' כ'). על כן ציווה ה' ברחמיו כי ימסור כל איש את כסף כופרו – שווים יהיו העשיר בזכויותיו והדל במעשיו – וסך הכסף הצָבור הריהו כופר כל עדת בני ישראל, וכך נבלע כל יחיד בתוך הכלל, וכל קהל ישראל מחפה על חטאי היחידים ומָצילָם, "וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקוֹד אוֹתָם".

אולי גם ניתן להוסיף ולומר שסכום "מחצית השקל" רומז לעיקרון הזה, כאילו מסנגר כל יחיד על עצמו כאומר: בל יבלטו חטאַי כי אינני שלם ואין לי עמידה בפני עצמי, הנני רק "מחצית", כולי מובלע וכלול בכלל ישראל, ורק כל הקהל מהווה יֵשות אחת שלמה, על כן יש ללמד עלי זכות – בזכותו של הכלל.

*

"וַיַּרְא הָעָם כִּי בוֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר, וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרוֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם – לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ". (ל"ב א').

התנהגותו של העם מזכירה לנו התנהגות תינוק יונק שדיים, אשר אִמו התרחקה ונעלמה מעיניו, והריהו לא יודע את נפשו – עטוף ברעב וגעגוע – צועק ובוכה ואחוז פָּניקה, מאַין יבוא עזרו?…

כה עזה היתה אמונת העם במשה, עד שבהיעלמו הם הרגישו אבודים, כאחוזי בולמוס הם חיפשו דבר מה להיאחז בו – משהו שתהא בו הופעה אֱ-לֹהית, ולא חשובה מהותו – העיקר שיבוא במקום משה איש האֱ-לֹהים אשר "לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ". במילים אחרות, לא היה זה עניין של אמונה כי אם דְבר תאווה, תאווה דתית לקִרבת אֱ-לֹהים, תאווה כמעט פיזית, ממש כשם שאדם התועה בַּמדבר תָאֵב ללחם וצָמֵא למים.

במצב הזה, אמר להם אהרון כי יביאו אליו את נזמי הזהב, לקח מידם, "וַיָּצַר אוֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה" (פסוק ד'). לא רחוק לחשוב שהיתה זו כוונה יזומה של אהרון, לעשות דבר אשר כל בר דעת יכיר מיד שאיננו אֱ-לֹהוּת. ואולם, אהרון טעה ולא העריך נכון את עוצמת התאווה הדתית, אשר אין בה כל הגיון כי אם סערה של רגשות מתפרצים; וברגע שראו את החפץ ניצב ועומד – לא חשוב היה להם אם זהו עגל או כל דבר אחר – מיד שיבחו ואמרו: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם!".

*

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה: לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ … עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה … רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עוֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם, וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל". (ל"ב ז'-י').

איש אחר, במקומו של משה, היה מגיב בשמחה עילאית ויוצא במחול על הצעה כזאת מאת ה'. אך לא כן משה, המוסר את נפשו על כלל ישראל. אין הוא מתפתה לַהצעה הזאת, ולוּ-גם לרגע קט. הריהו נתון כל כולו אל העם, לא אל תפארת ביתו נמשך לבבו, כי לא לכבודו הוא עושה ולא לכבוד בית אביו. ובכן, מְחַלֶה הוא את פני ה' ומפלל: "לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ … שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ, וְהִינָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ" (י"א-י"ב). ואכן נענה לו הקב"ה להמשיך ולבחור בבני אברהם יצחק ויעקב, ולא לעשות לו גוי חדש של בני משה.

ואולם, לאחר שהגן על העם בפני ה', יורד הוא ושני הלוחות בידו – תורת אֱ-לֹהים – ועתה הריהו מגן על דְבר ה' בפני העם המחולל וצוהל בפראות מול העגל. הריהו כאומר לעם: אי אפשר לרקוד בשתי חתונות, 'אם ה' האֱ-לֹהים לכו אחריו, ואם הבעל – לכו אחריו!'… "וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחוֹת וַיְשַׁבֵּר אוֹתָם תַּחַת הָהָר" (פסוק י"ט), כי אי אפשר שיעמדו לוחות ועגל בכפיפה אחת.

עתה נותר העם ללא תורה, ומשה נחלץ וממהר להשמיד את העגל – "וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרוֹף בָּאֵשׁ, וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק, וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (פסוק כ'). אחר-כך מורה משה לַלוויים להרוג את מובילי החטא, ושוב עולה אל ה' כדי להגן על ישראל העומדים בלא תורה ואבק מתכת העגל בתוך מעיהם…

הוא פותח כסנֵגור מעולה, איננו מכחיש את החטא אלא מודה בו בפה מלא – וַיֹּאמַר: אָנָּא, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדוֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב" (פסוק ל"א), ודווקא מכוח ההודאה הזאת הוא עובר לתביעה מאת ה': "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם אַיִן – מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ!". ממש כווירטואוז מהלך משה מול הקב"ה; הוא נוהג על פי הלכות החזרה בתשובה, שחייבים קודם-כול לפרוט את החטא ואחר-כך לעשות תשובה, ואז לבקש על העתיד. ואת הבקשה הוא מציג בתעוזה בלתי רגילה – ממש כמתן אולטימָטום לקב"ה! שוב הוא כמשליך את עצמו למען העם בגבורה עילאית, גם ודווקא לאחר שחטאו, והריהו כאומר לה': אכן, כואב ונורא הוא החטא, הוא צורב בנפשי כשם שפוגע הוא בך, כביכול; אבל אף-על-פי-כן אני והם ניצבים יחד, ואל נא תפריד בינינו! אם תישא חטאתם, מה טוב, ואם אַין – מחה אותי מספרך, כאילו לא נבראתי כלל…

ובעיקרו של דבר הצליח משה במאבקו ההֵרואי – שֶימשיך העם לחיות וללכת אל הארץ היעודה. בני ישראל לא נשמדו, חלילה, גם אם נָגַף ה' את העם על אשר עשו את העגל, גם אם פָּסַק כי עוד יבוא העונש לאחר זמן, "וּבְיוֹם פָּקְדִי, וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם" (פסוק ל"ד).

*

"וַיַּעֲמוֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר: מִי לַה' אֵלָי! וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי. וַיֹּאמֶר לָהֶם: כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל: שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ, עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו, וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, וְאִישׁ אֶת קְרוֹבוֹ. וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה, וַיִּפּוֹל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלוֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ". (ל"ב כ"ו-כ"ח).

בשעה שהתפרע העם סביב העגל, כשיכורים הלומי יין שאיבדו את חושיהם, שמרו בני לוי על קור רוחם ושיקול דעתם, ועמדו מנגד.

ובאמת, רואים אנו שהחוטאים הפעילים היו מעטים, שלושת אלפים איש, שהם רק חצי אוחז מכלל בני ישראל. על מה יצא אפוא הקצף על כל העם? – יש לומר, שהיה זה על כי לא יצאו כנגד החוטאים ביד רמה, הניחו להם להשתולל, וכך התקבל רושם כאילו כל העם מסכים לַדבר. מכאן מודעה רבה לאורייתא כי אַל יאמר אדם "לא אכפת" כאשר החוטאים מרימים יד בעיקרי הדת. כאשר רואים אנו עוולה – עלינו להרים קול צעקה! אל-נכון, כך עשו בני לוי בשעת מעשה, אלא שהיו מעטים. ומכיוון שחסידים וטהורים היו, נאמנים בלי סטיה וזיוף, ומכיוון שלא נפלו ברשת הספיקות, נבחרו הלוויים לבצע את הענישה הכואבת כלפי גרעין המורדים, עושי העגל, על-מנת לבער את הרע מקרב ישראל.

*

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה, כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם". (ל"ג י"ז).

זכה משה לקִרבת אֱ-לֹהים שאין גדולה ממנה, מה שלא זכה כל ילוד אשה, שאמר לו הקב"ה דבר חיבה שכזה, "כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם". וכאשר ביקש משה להמשיך בכך ולראות בכבוד ה' – כי הבין שהשעה משחקת לו – נענה לו הקב"ה רק באופן חלקי. את דְבר ה' בפסוק י"ט יש לפרש שהקב"ה הסכים לחשוף בפני משה רק את מידותיו והנהגותיו, וזה אשר אמר: "אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ, וְחַנּוֹתִי אֶת אֲשֶׁר אָחוֹן וְרִיחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם".

זהו אפוא המקסימום אשר יכול בן תמותה להשיג ולראות בלי שייפגע. רק את מידותיו, את גילוי שמו, חשף הקב"ה בפני משה – אבל לא את עַצמוּתו יתברך. על העצמיוּת הנסתרת אמר לו הקב"ה: "לֹא תוּכַל לִרְאוֹת אֶת פָּנָי, כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (פסוק כ'), ועוד הוסיף: "וְרָאִיתָ אֶת אֲחוֹרָי, וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (כ"ג). נמצאנו למֵדים אפוא כי בחינת הפָּנים היא העצמיוּת האֱ-לֹהית הנשגבת מבינת אנוש, ואילו מה שמכנה הקב"ה במילה "אֲחוֹרָי" הן מידותיו והתגלויותיו. את קיום ההבטחה רואים אנו בפרק הבא, בפסוק ו', האומר: "וַיַּעֲבוֹר ה' עַל פָּנָיו [של משה] וַיִּקְרָא: ה' ה', אֵ-ל רַחוּם וְחַנּוּן" וכו' וכו', וממשיך ופורט את כל שלוש עשרה המידות. (וראה שם את פירוש הרמב"ן).

*

"וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחוֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה … וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ". (ל"ד כ"ט).

ארבעים יום, עשרים-וארבע שעות בכל יום, היה משה עם הקב"ה בראש ההר, ונתעלה לדרגה שנשמתו פעלה על גופו פעולה שאינה מצויה כלל בבני אנוש. ראשית, הוא לא נזקק ללחם ומים – שהרי איך יוכל להפסיק גם לרגע אחד מללמוד מפי הגבורה את דברי התורה; ושנית – דְבר ה' חדר אל תוכו של האיש משה, ולא רק שנקלט בנשמתו כלפי פְּנים, אלא שהאיר גם מגופו, מעור פניו, כלפי חוץ.

משה כלל לא היה מודע לכך, אבל הרי זהו כל ייחודו – שדיבורו דְבר ה' הוא, שגילוי אֱ-לֹהים הינו חלק אינטגרלי מאישיותו. על כן אין כל פלא בכך שגם גופו השתלב בָּאחדות המופלאה של חומר ורוח המלֵאים ברכת ה', שילוב שהתבטא בקרינת עור פניו באור השכינה, כי כולו קודש.