נתיבות משה

"וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ: הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. … וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנּוֹתוֹ בְּסִבְלוֹתָם … וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיַּעֲבִידוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ". (א' ח'-י"ג).

לקח מר עלינו ללמוד מכאן – היאך מתייחסים הגויים לתרומתם של בני ישראל היושבים בתוכם. לא אחת חייבות היו ממלכות הגויים את שִׂגשוגן ופיתוחן לַיהודים אשר השקיעו בהן הון ומאמץ – אך ביום פקודה התקיים שוב ושוב הכתוב: "אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף"…

מכל מקום, הנה זוהי האנטישמיות הראשונה המתגלה דווקא מטעם המלכות והשלטון – ולפרעה הזה אשר "שכח" את יוסף והתעמר בעמו, קמו תלמידים רבים, בכל הדורות, עד דורנו שלנו…

גלות ישראל תחת ממלכתו של מלך רשע שכזה – כמוהו כתלמידיו – מסתיימת לא פעם בגירוש, ודברי ימינו "עשירים" בגירושים מממלכות הגויים. פרשתנו מסתיימת בהבטחתו של הקב"ה למשה: "עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה, כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ" (ו' א'). אין זו תעודת כבוד, שזקוקים אנו לגירוש על מנת לצאת מִגולה לגאולה, אך מכל-מקום רואים אנו היאך מכה בנו הקב"ה בשוט האנטישמיות באמצעות מלך קשה כפרעה, וגואלנו גם דרך גירושים ומכות אכזריות.

הדבר הנתפס בשעת-מעשה כצרה גדולה, מתברר לבסוף כברכת-ישועה; כי בזכות האנטישמיות לא התבולל ישראל בָּעמים – "וּבַגּוֹיִים לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כ"ג ט') – ובזכות הגירושים נסללה דרכנו לארץ אבותינו. זוהי חכמתו העליונה של ה' אֱ-לֹהי ישראל, אהיֶה אשר אהיֶה, "כִּי הוּא יַכְאִיב וְיֶחְבָּשׁ" (איוב ה' י"ח), "מֵמִית וּמְחַיֶּה, מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל" (שמואל-א' ב' ו').

*

"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדוֹת הָעִבְרִיּוֹת … אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אוֹתוֹ וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדוֹת אֶת הָאֱ-לֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. וַיֵּיטֶב אֱ-לֹהִים לַמְיַלְּדוֹת, וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד. וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדוֹת אֶת הָאֱ-לֹהִים – וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים". (א' ט"ו-כ"א).

ההדגשה אשר מדגישה התורה שֶהמיילדות יָראו את הא-להים, מאירה את הצד שכנגד – שהן לא יָראו את פרעה ואת פקודותיו. כי בְּמקום שיש יראת הבורא – אין יראת הנברא. ומשעה ש"השתחררו" המיילדות מייראת פרעה, שוב לא חשו לחייהן כלל, ולא רק שלא קיימו את פקודת הרצח, אלא שהידרו בפעולתן אף מעֵבר לתפקידן, כפי שכותב רש"י שֶ"וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" אין פירושו רק שהניחו לַתינוקות לחיות, אלא גם שסיפקו להם מים ומזון.

ועל כל זאת באו המיילדות על שכרן. עיקר השכר היה בעצם העובדה שבזכותן גדל מספר בני ישראל – "וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד" – אך מעֵבר לכך זכו גם הן עצמן לברכה מיוחדת: "וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים". היתה זו הנהגה אֱ-לֹהית של מידה כנגד מידה, כאילו אמר להן הקב"ה: אתן מסרתן את נפשכן כדי להחיות את בָּנַי – חייכן שאני מחַיֶה ומַרבה את בניכן ובני-בניכן, ומעמיד מהם בתי-משפחות בישראל, לדורֵי דורות.

*

"וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא, וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלוֹשָׁה יְרָחִים. וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ, וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גּוֹמֶא … וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד, וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאוֹר. וַתֵּתַצַּב אֲחוֹתוֹ מֵרָחוֹק, לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ". (ב' ב'-ד').

אנו עוקבים אחר דרכן של יוכבד ומרים בחודשי חייו הראשונים של משה – ולומדים עקרונות חשובים ביותר.

ראשית, זכתה יוכבד לסימן מובהק משמים שבנה אשר נולד לה הוא ילד מיוחד במינו – "וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא" – והיא נענתה מיד לָאות הזה, פתחה במאמץ מיוחד מצידה, "וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלוֹשָׁה יְרָחִים". אחר-כך – כאשר כבר לא ניתן היה עוד להסתיר את הילד – הריהי מפקידה את גורל בנה בידי שמים, כאומרת לפני הקב"ה: "הביטה נא, הנה עשיתי אני את חלקי, כל אשר לאל-ידי, ועתה עשה נא את שלך, תן חיים לַילד הזה וגמול נא עליו לטובה". היא שמה אותו בתיבת גומא על מי היאור – ובדרך הטבע לא יוכל ישרוד שם אפילו יום אחד…

יוכבד סומכת אפוא על הנס – אך עושה זאת רק לאחר שהשקיעה מצידה כל מאמץ אפשרי, ומרים ממשיכה את הדרך הזאת בהתייצבות ובהשגחה מרחוק, "לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ". או אז, אין זו הפקרת הילד לחסדי שמים תוך פריקת האחריות האנושית – אלא אדרבה, רואים אנו בהנהגתן של יוכבד ומרים ביטוי לאמונה וביטחון עילאיים ברחמי שמים, כאילו פועלות הן כביכול יחד עם הקב"ה – האם ובִתה נוקטות בכל תחבולה אפשרית, והוא-יתברך מפליא לעשות בצירופי נסיבות ואירועים אשר יביאו להצלתו של הילד.

*

"וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחוֹץ עַל הַיְאוֹר … וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף … וַתִּפְתַּח … וְהִנֵּה נַעַר בּוֹכֶה, וַתַּחְמוֹל עָלָיו … וַתֹּאמֶר אֲחוֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה: הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיּוֹת? … וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד. וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה: הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי, וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ … וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִיאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה, וַיְהִי לָהּ לְבֵן"… (ב' ה'-י').

בוא וראה עד כמה מופלאה היא השגחתו של הקב"ה. באותה שעה ובאותו מקום בו הונחה תיבת גומא קטנה – על שפת היאור בתוך קני הסוּף – בדיוק לשָם ירדה בת פרעה עם נערותיה, ראתה, ונכמרו רחמיה… ובוודאי לא יכולה היתה בת פרעה לגדל את התינוק אלמלא חכמתה של מרים שהציעה את אשר הציעה, והביאה את יוכבד להיות מינקת בשכר לבנה שלה (!).

אכן, "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ – [זה פרעה שציווה להשליך כל זָכָר לַנהר] – וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם" (משלי י"ט כ"א). כי לא זו בלבד שלא מת הילד הזה, אשר מִבֶּטֶן נבחר להיות מושיע לישראל – אלא שהובא אל ביתו של המלך אשר גזר על רצח כל זכר, המלך אשר נתכוון לשעבד את ישראל עוד שנים ודורות, ודווקא בביתו שלו גדל הילד אשר יתייצב כנגדו ויסכל את עצתו הרעה. כי משעה שהחל הקב"ה לברוא את גאולת ישראל מיד צר – אין דבר וָאיש אשר יוכלו לעצור בעדו, "כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי, הוּא צִיוָּה וַיַּעֲמוֹד" (תהלים ל"ג ט').

*

"וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד … וַתִּקְרָא [בת פרעה] שְׁמוֹ מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר: כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ". (ב' י').

ניבּאה בת פרעה, ולא ידעה מה ניבּאה… כי עתיד הילד הזה להיות מושה ומעלֶה עם שלם מן המים! – ולכשתבוא אותה שעה, ויידון פרעה וכל חֵילו בַּמים אשר בם ביקש להטביע את ילדי ישראל, יעמוד משה עִם עמו על שפת הים, וישירו שירה גדולה: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה … מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם, וּמִבְחַר שָׁלִישָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף" (ט"ו א'-ד').

*

…"וַיֵּצֵא [משה] אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלוֹתָם, וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ, וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל". (ב' י"א-י"ב).

פשט הכתוב הוא שמשה הביט כֹה וכֹה, ראה שאין איש רואה את מעשיו, ואז היכה את המצרי. ואולם, בין השורות, שומעים אנו גם צליל תוכֵחה, על כי הביט משה היטב אל אֶחָיו, "וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ" – אין אף לא אחד אשר יקום להושיע ולהציל את אָחיו, אח נַענֶה ומוכֶּה ביד הנוגשׂ המצרי…

*

"וּמֹשֶׁה הָיָה רוֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ … וַיָּבוֹא אֶל הַר הָאֱ-לֹהִים חוֹרֵבָה. וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בּוֹעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדוֹל הַזֶּה, מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה? וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱ-לֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה … וַיֹּאמֶר: אָנֹכִי אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ, אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם, אֱ-לֹהֵי יִצְחָק וֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב"… (ג' א'-ו').

מתוך סקרנות של חיפושי דרך הגיע משה עד הר האֱ-לֹהים – וכאן נִראָה אליו מלאך ה' מתוך הסנה הבוער – ובהמשך זוכה הוא לגילוי ישיר של הקב"ה המתוודע אליו ב"אָנֹכִי".

ואולי ניתן להבין כי משה נרמז מן המחזה אשר סר לראות – ומתוך ההתבוננות הוא הבין כי הסנה אינו אלא מָשָל לעם ישראל. זה וגם זה – 'בּועֵר בָּאֵשׁ וְאֵינֶנּוּ אוּכָּל'. ומשה תוהה: מה סוד כוחו של העם הזה? היאך לא יִכלֶה ויֹאבד מתוך צרותיו וסִבלו ביד רִשעֵי הגויים? ועל כך מקבל משה רֵאשית-תשובה בַּהתגלות: "אָנֹכִי אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ, אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם, אֱ-לֹהֵי יִצְחָק וֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב". האבות הקדושים הללו נסכו בישראל כוחות מופלאים של עמידה והתגברות, כוחות אמונה וביטחון, כוח חיים שאיננו אוּכָּל גם בָּאש. ועל כן עוד יזכו ויעלו מבירא עמיקתא לאיגרא רמא, וכאן יעמדו רגליהם – בהר האֱ-לֹהים – וישמעו מפי הגבורה: "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (כ' ב').

*

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': בִּי אֲ'דֹ'נָ'י, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי … כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם? אוֹ מִי יָשׂוּם אִילֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִיקֵּחַ אוֹ עִיוֵּר? – הֲלא [= האם לא]  אָנֹכִי ה'!. וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ … וַיֹּאמֶר [משה]: בִּי אֲ'דֹ'נָ'י, שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח. וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה"… (ד' י'-י"ד).

כאשר אנו עוקבים אחר השיח בין הקב"ה לבין משה, מתברר שהקב"ה כלל לא כעס כאשר חשש משה שבני ישראל לא יאמינו לו, ובתגובה לַחשש הזה צייד את משה באותות אשר יסייעוהו בהוכחת הדברים. אחר כך, כשהעלה משה את הקושי כי כבד פה הוא, שוב לא כעס הקב"ה אלא הסביר כי רק הוא – הקובע מי יהיה אילם, חרש, פיקח או עיוור – הוא שייתן את כוח הדיבֵּר בפי משה. רק כאשר המשיך משה בַּניסיון להשתמט גם לאחר הנימוק הזה, נֶאמר: "וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה".

ומאחר שהקב"ה ודאי ידע מלכתחילה שכבד פה הוא משה, ניתן להבין כי אדרבה – הוא בחר בו לַשליחות גם ודווקא משום כך! כי אין חפץ לַה' בַּזֶה אשר נסמך על כוח דיבורו, איש אשר לשונו היא כחרב בידו. איש כזה עלול ליפול בקלות אל מלכודת היוהרה, כאילו בכוחו שלו הוא עושה ומצליח, ולא בכוח ה' אשר שלָחו. על כן מבקש הקב"ה מִמשה שילך וידבר אל העם ואל פרעה – דיבור בכוח לא-איש, דיבור אשר כל-כולו בשֵם ה' השָׂם פֶּה לָאדם – וכך יודגש העיקרון שגאולת ישראל ממצרים הריהי מעשה שמים, לא מעשה אדם.

וכאשר גם לאחר כל זאת מוסיף משה להתעקש ולהקשות, ומבקש כי יימָצא שליח אחר – אכן גוער בו הקב"ה, מצרף לַמשימה את אהרון (הנזכר כאן לָראשונה בַּתורה), ומצווה את משה: "וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו, וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ, וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן" (ד' ט"ו).

*

"וַיְדַבֵּר אַהֲרוֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּיבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה … וַיַּאֲמֵן הָעָם, וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם, וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ". (ד' ל'-ל"א).

לעתים נרמז לנו העתיד-לבוא, בצורתה של מילה הנתונה לאחר ו' ההיפוך. צורה זו מכוּונת לזמן עבר, אך המילה עצמה הריהי בלשון עתיד. כך נעשֵׂית אפוא גאולת מצרים כבניין-אב לגאולה העתידה, שֶנאמר: "וַיַּאֲמֵן הָעָם" – וכשם שהאמינו אז, כך יאמינו גם בבוא הגאול בעתיד.

בפרשת בשלח נרמז העיקרון הזה ביתר בהירות, כַּכתוב שם: "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ. – אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'" (י"ד ל"א – ט"ו א'). ובכן, שוב ניתנת המילה "וַיַּאֲמִינוּ" בזמן עתיד המכוון לעבר, אך מיד אחר כך עוברת התורה ללשון עתיד של ממש, "אָז יָשִׁיר". ואכן דרשו חז"ל במכילתא-דרבי-ישמעאל (בשלח) כי עשר שירות הן; תשע אמורות בלשון נקבה, כי יש אחריהן שיעבוד, ואילו העשירית אין אחריה שיעבוד ועל-כן תֵאָמֵר בלשון זכר, כַּכתוב: "שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ, תְּהִילָּתוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ" (ישעיהו מ"ב י').

בטוחים הננו כי בבוא יום פקודה, ייתמו בבת אחת כל החששות, יתפוגגו כל הספֵקות, והאמונה השלֵמה תקיף את כל שדרות העם! או אז תפרוץ שמחה גדולה, רינת גאולה, "וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ" – ושיר חדש יוּשַר לַה' על גאולתנו ועל פדות נפשנו.