נתיבות משה

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: בּוֹא אֶל פַּרְעֹה, כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִיבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁיתִי אוֹתוֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ". (י' א').

הציווי למשה "בּוֹא אֶל פַּרְעֹה" הוא עדין יותר מאשר אילו נצטווה 'לֵך אל פרעה', ודומה שניתן לתת לַדבר טעם כפול.

ראשית, הקב"ה הריהו כאומר למשה כי פרעה – שאמנם שונא-ישראל הוא – אולי כבר היה נכנע לפני ה' ומשה, אלמלא הקשיח ה' את ליבו וחיזק את כוחו לעמוד במִריו, פעם אחר פעם. פרעה זכאי אפוא שֶיפנה אליו משה בלשון רכה, כי ישנו מעליו 'כוח עליון' המסייע לו בהתעקשותו שלא לשלח את ישראל.

טעם נוסף נרמז בַּמילים "לְמַעַן שִׁיתִי אוֹתוֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ" – שכביכול ייכנסו האותות אל תוך לבבו – כדי שיבין שכל המהלך הוא בעצם לטובתו (!). כי אכן, זכות גדולה תהיה לפרעה ולעמו אם יכירו בֵּא-לֹהֵי ישראל שאדון העולם הוא, ומנהיג כל אומה ולשון כָּראוי לה. אם יזכה פרעה, יבין שהקב"ה נוהג במידת דין כאשר נחוץ הדבר – בייחוד כדי להציל את עמו הנבחר, בנו-בכורו – אך ינהג במידת רוך ורחמים אם וכאשר תהלך ממלכת מצרים בדרך הישר. או אז יזכה פרעה לקחת חלק בהגשמת החזון הנפלא (האמור בסוף התפילה), כי "יכירו ויידעו כל יושבי תבל כי לךָ תכרע כל ברך, תישבע כל לשון. … ויקבלו כולם את עול מלכותךָ ותמלוך עליהם מהרה לעולם ועד, כי המלכות שלך היא ולעולמי עד תמלוך בכבוד".

*

"וַיָּבוא מֹשֶׁה וְאַהֲרוֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי הָעִבְרִים … שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי". (י' ג').

כהשלמה לדברים שאמרנו לעיל – שהקב"ה הוא אֱ-לֹהיהם של כל יושבי תבל – הרי מדגיש הכתוב את "כרטיס הביקור" של משה ואהרון, המדברים דווקא בשם "ה' אֱ-לֹהֵי הָעִבְרִים". כי מראש ומִקֶדֶם, דווקא ישראל הוא העם הנבחר, ורק עליו מייחד הקב"ה את שמו. לכן רק מבני ישראל מבקש הקב"ה כי יעבדוהו, כולם כאחד; לשם כך עליהם לצאת מארץ מצרים ולהתרחק מגילולֶיהָ – כתביעת משה מפרעה: "שַׁלַּח עַמִּי – וְיַעַבְדֻנִי".

ויש להבהיר כי הלקח הזה של ההבדלה בין ישראל לעמים נחוץ גם לבני ישראל עצמם – כדי שלא תעלה על דעתם מחשבת שיתוף והתמזגות בַּגויים. על כן הדגישה התורה כי במכת החושך היה אור בכל מושבות ישראל – להבדיל בין אור וחושך, בין ישראל לעמים – ולקראת מכת הבכורות נֶאמר העיקרון הזה במפורש: "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשׁוֹנוֹ … לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה' בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל" (י"א ז').

*

"גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם". (י"א ג').

בפרשיות ספר בראשית עמדנו על כך שיושבי ארץ כנען העריכו והוקירו את אבותינו, בזכות אישיותם והתנהגותם עם סביבתם. כאן רואים אנו דבר מופלא אף יותר: חֶרֶף כל המכות והפּגָעים אשר באו על המצרים בהנהגתו של משה בן עמרם – בכל זאת גדול היה בעיניהם. ועל שום מה היה האיש משה נערץ על-ידי המצרים? אין זאת, אלא שמעלתו וקדושתו היו כה בולטות וקורנות כלפי חוץ, עד שהם לא יכלו שלא להתרגש ולהתפעל מכך, ועל כן הביעו כלפיו את כל הכבוד האפשרי.

יש להניח שמשה לא היה גְדַל-גוף ורב כוח – הרי לא נתחשל בעבודה קשה כי גדל בארמון המלך – וגם נואם חוצב-להבות לא היה, אלא כּבַד פה לשון. הגויים העריצוהו אפוא, כנראה, דווקא בשל היותו איש רוח בכל הופעתו והליכותיו. הוא נטה את מטהו אל על – והנה בא הברד או פָשַט הארבה על מצרים. הוא נשא תפילה לֵא-לֹהָיו, והנה סרו הפּגָעים וַתהי הרווחה. ניתן אפוא לקרוא על משה את אשר נֶאמר כהנחיה למנהיג אחר בתקופה אחרת, "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכוֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי, אָמַר ה' צְבָאוֹת" (זכריה ד' ו') – כי את האידיאל הזה הגשים משה בכל מהלך חייו.

*

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרוֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחוֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". (י"ב א'-ב').

ובכן, ברגע ההיסטורי בו אנו עומדים נולד לוח חדש – וראיית הירח החדש (הוא "החודש") של ניסן פותחת את המניין החדש, באחד לחודש הראשון, הוא יום ראש ראשי החודשים.

לוח בריאת העולם, הוא הלוח הכללי, מתחיל באחד לחודש תשרי – אך כאן, במצרים, נבראה עתה בריאה חדשה אשר קובעת מועד חדש לתחילת ציוּן חודשים ושָנים – וזוהי בריאת ישראל. החודש בו יצאנו מעבדות לחֵרות, החודש בו התקרבנו אל הקב"ה כעמו, כבנו-בכורו, הוא החודש אשר ייקבע לְדורות כראשון בַּשנה וכראש חודשים.

ומכאן והלאה נפתחת תקופה חדשה גם בדברי ימי העולם. כי מעתה ישמשו במקביל שני לוחות שנים – לוח ישראל המיוסד מן החודש הראשון הוא ניסן, והלוח הכללי המיוסד מִתשרי, שהוא ראשון לַבריאה אך שביעי למניין בני ישראל. שני הלוחות הללו – שני עולמות הם: העולם היהודי הקרוב לה', ועולם הגויים אשר מנגד; כל האומות יחד מעֵבר מִזֶה, ואנו מעֵבר מִזֶה, ולא קָרַב זה אל זה…

*

"וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף, עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אוֹתוֹ בָּהֶם. … וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאוֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵיכֶם"… (י"ב ז'-י"ג).

הדם הריהו נושא החיים בתוך הגוף, ודם הנפש – היוצא מבית השחיטה של שֶׂה קרבן הפסח – נחשב לתמצית החִיוּת. על כן ציווה הקב"ה כי יינתן הדם הזה על פתחי הבתים, אות חיים, פשוטו כמשמעו. כביכול, עובר הקב"ה בארץ מצרַים ומבחין בין בית לבית: בית יהודי המסומן בדם – תָו חיים כמִצוַת ה' – יידון לחיים; ואילו בית "יבש" – ללא דם הנפש – הריהו חשוב כמת, ותפגע בו גזירת "וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר" (י"ב י"ב).

*

"שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ, אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאוֹר מִבָּתֵּיכֶם, כִּי כָּל אוֹכֵל חָמֵץ – וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מִיִּשְׂרָאֵל"… (י"ב ט"ו).

השׂאור המחמיץ את העיסה, הריהו גוש בצק ישן הניתן בתוך עיסה חדשה וגורם לה לתסוס ולתפוח. ניתן לדרוש אפוא את הכתוב ולהסביר שעלינו להשבית כל שאור – כל געגוע או זיקה לַימים שחלפו ועברו. בַּל נתרפק חלילה על זיכרונות ימינו במצרים, "בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשׂוֹבַע" (ט"ז ג'), ובַל נהיה כַּאספסוף הקובל כי "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִינָּם, אֵת הַקִּישֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים" (במדבר י"א ה').

אדרבה, עלינו להתחדש ולהתנער, לצאת ממצרים ומטומאותיה – להשאיר הכול מאחור ולא לקחת מאום, אף לא זֵכֶר-לַדבר – כי חמץ אסור גם ב'משהו', במעט-מזעֵיר. ההתחדשות היא המתבטאת בַּבצק ובַמאפה החדש – "וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ … וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגוֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ" (י"ב ל"ד-ל"ט). וההתנערות מתבטאת בשניים: ראשית, בזריזות הכנת המצות בטרם תחמיץ העיסה – כי התפיחה מנפחת גם את "האני" ומרחיקה את האדם מן האֱ-לֹהים – ושנית, בָּציווי על דרך אכילת קרבן הפסח: "וַאֲכַלְתֶּם אוֹתוֹ בְּחִיפָּזוֹן, פֶּסַח הוּא לַה'" (י"ב י"א) – כי כאשר מגיע זמן הגאולה אין להתמהמה אף רגע!