0

דין הפוסק חיטין לחייבו כשער של עכשיו - סימן קס"ג

שולחן ערוך כפשוטו יורה דעה

הלכות ריבית

הרב שאול דוד בוצ’קו

בסימן זה ג’ סעיפים

בסימן זה עוסק השולחן ערוך בדין “הפוסק חיטים לחייבו כשער של עכשיו” – כלומר, מקרה שבו אדם קובע מחיר לסחורה כעת, אך התשלום יינתן רק מאוחר יותר. ריבית הנעשית במסגרת מכירה (דרך ממכר) אינה אסורה מן התורה, אלא מדרבנן. משום כך אסור למוכר להעלות את מחיר הסחורה מעבר לשוויה הנוכחי רק מפני שהוא ממתין לקבלת הכסף, שכן תוספת זו נחשבת כשתלום עבור זמן ההמתנה, והיא “אבק ריבית”.

עם זאת, מאחר שמדאורייתא אין כאן ריבית, מצאנו דרכים מסוימות שבהן ניתן להתיר מכירה שבה המחיר בפועל גבוה יותר בגלל דחיית תשלום. בסימן זה מובאות דוגמאות למצבים שבהם הדבר מותר.

לאורך הסימן נבחין בין שני סוגי איסורים: א) “אבק ריבית” – איסור דרבנן, כאשר יש תוספת תשלום הנובעת מהמתנת מעות. ב) “נראות ריבית”, מצב שבו אין ריבית לא מן התורה ולא מדרבנן, אך הדבר נראה כריבית ולכן אסור מדרבנן מטעם מראית עין, והוא איסור קל יותר.

סעיף א

א מי שהיה נושה בחבירו מעות ואמר לו (א): תן לי מעותי שאני רוצה ליקח בהם חטים (ב), אמר ליה: צא ועשה אותם עלי כשער של עכשיו ויהיה לך אצלי חטים בהלוואה (ג), ב אם יש לו חטים כשיעור מעותיו מותר (ד), אפילו לא יצא השער (ה). ואם לאו (ו), אסור ג אפילו יצא השער (ז) (נ”י בשם רמב”ן והרב המגיד שם ושכן כתב רמב”ן ורשב”א). (ונאמן המוכר לומר שיש לו, ואין ראייה לדבריו (ח)) (הגהות מרדכי דאיזהו נשך), כדלעיל סימן קס”ב (ט).

א ברייתא דרבי אושעיא ב”מ דף סג, א (ולשון רמב”ם פ”ד ה”י מה”מ). ב פי’ רש”י דזכי ביה מהשתא. ואע”ג דלא משך, כי מיקרי, ברשותיה מיקרי. ולא הוה ליה רבית, הואיל, ואם בא לחזור, קאי עלייהו במי שפרע. ג הואיל ואין לו, ולא נתן לו עכשיו מעות במה לקנות לו, דָמי לרבית.

  • ואמר לו – ללווה.
  • שאני רוצה ליקח בהם חטים – המלווה תובע את פירעון החוב במזומן, כדי לרכוש בו תבואה.
  • ויהיה לך אצלי חטים בהלוואה – הלווה משיב שאין בידו מעות לפרוע, אך יש לו חיטים. לפיכך הוא מציע שהחיטים יעברו לבעלות המלווה כבר עתה תמורת החוב (“כשער של עכשיו”), אלא שמוסכם ביניהם שהחיטים לא יימסרו כעת, אלא יישארו אצל הלווה כהלוואה, ויוחזרו למלווה מאוחר יותר – בזמן שמחירן יעלה.
  • חטים כשיעור מעותיו מותר – ההיתר קיים רק אם ללווה יש בפועל את החיטים שהוא “מוכר”[1].
  • אפילו לא יצא השער – ההיתר קיים גם אם עדיין לא נקבע מחיר רשמי לסחורה זו (חיטים, במקרה שלנו)[2]. החיטים נחשבות כשייכות כבר למלווה מרגע הסיכום, וכאשר יימסרו לו – סחורתו שלו עצמו באה לידיו. גם אם ערכם עלה, אין כאן תוספת ריבית על ההלוואה, אלא עליית ערך הנזקפת לזכות בעל הסחורה.
  • ואם לאו – כלומר, אם אין ללווה חיטים כלל.
  • אפילו יצא השער – כי אינו יכול למכור דבר שאין לו. ולכן, כיוון שאין ללווה חיטים, ההסדר הופך להצמדת ההלוואה למחיר החיטים. תוספת זו היא שכר המתנת מעות, ואסורה מדרבנן (אבק ריבית)[3].

כלל הברזל: חוב כספי אסור להצמיד למחיר סחורה (אם המחיר עתיד לעלות), אלא אם כן הסחורה קיימת בעין תחת ידי הלווה, שאז נחשב הדבר כאילו המלווה כבר קנה את הסחורה והיא שלו.

  • לומר שיש לו, ואין ראייה לדבריו – כלומר הוא לא חייב להביא ראיה לדבריו, כי אין האדם חשוד לשקר בעניין זה.
  • כדלעיל סימן קס”ב – סעיף ב.

סעיף ב

ד הרי שהיה לו חטים ועשה הלואתו עליו (י), ובא אחר זמן ואמר ליה: תן לי חטים (יא), שאני רוצה למכרם וליקח בדמיהם יין (יב). אמר ליה (יג): צא ועשה אותם עלי יין כשער שבשוק עתה (יד), אם יש לו יין, הרי זה מותר (טו). ואם לאו, אסור (טז) (ר”ן ונ”י).

ד שם בברייתא.

  • ועשה הלואתו עליו – כלומר, החיטים משמשות כערבון להלוואה, כך שאם לא יפרע, ייטול המלווה את החיטים. נמצא שהחיטים נחשבות כבר כממון המלווה.
  • תן לי חטים – אם המלווה היה מבקש כעת החיטים עצמם, הדבר היה מותר לחלוטין, שהרי אלו חיטים השייכים לו מכוח העירבון. גם אם ערכן עלה, אין בכך ריבית, כי מדובר בעליית שווי של סחורה שכבר שלו.
  • רוצה למכרם וליקח בדמיהם יין – אלא שהמלווה אינו מבקש את החיטים עצמן, אלא מבקש “להמיר” אותם לסחורה אחרת – יין – מתוך כוונה למכור את היין בעתיד, שגם הוא עשוי להתייקר.
  • אמר ליה – המלווה אומר ללווה, המוגדר כעת “המוכר” של היין.
  • כשער שבשוק עתה – המלווה מציע: ניקח את ערך החיטים לפי מחירם הנוכחי (שעלה מאז ההלוואה), ונחשב אותם כאילו קניתי ממך יין בשווי זה, שגם הוא עשוי להתייקר.
  • הרי זה מותר – אם ללווה יש יין בפועל, הדבר מותר. אף שהיין לא נמסר כעת, מבחינה משפטית-הלכתית הקניין חל על היין שברשות הלווה, והמלווה נחשב כמי שקנה אותו. עליית ערך היין לאחר מכן נחשבת כרווח בסחורה של המלווה, ולכן אין כאן ריבית.
  • ואם לאו, אסור – אם ללווה אין יין, אסור. הוא אינו יכול “למכור” יין שאינו קיים, ולכן ההסדר אינו מכירה אלא הצמדת החוב למחיר היין. זהו אבק ריבית מדרבנן, ואסור.

סעיף ג

(יז) ה אמר לו: הלויני מנה. אמר ליה (יח): מנה אין לי, חטים במנה יש לי, ונתן לו חטים במנה כמו שהוא השער (יט) וחזר ולקחם ממנו בתשעים (ועדיין הם שוים מאה (כ)), אם פרע לו לבסוף המנה בפירות, מותר (כא). אבל אסור לפרוע במעות (כב), מפני הערמת רבית, מאחר שאמר ליה תחלה הלויני מנה (כג). ו ואם עבר ועשה, הרי הוא מוציא ממנו מאה בדין, שאפילו אבק רבית אין כאן (כד). הגה: ויש אומרים דהוי אבק רבית (כה) (טור בשם הרמב”ן והרא”ש). וכל זה לא מיירי אלא כשלא התנו מתחלה על כך (כו), אבל אם התנו מתחלה לקנות ממנו בפחות, הוי רבית גמור (המ”מ פ”ה דה”מ בשם הרמב”ן והרשב”א, וכן הוא בנ”י), אפילו פרע לו פירות (אסור) (כז) (נימוק”י פ’ א”נ).

ה מאוקימתא דאביי למתניתין כדתני רב ספרא ברבית דבי ר’ חייא וכו’, שם דף סב, ב, אע”ג דאדחייא אוקימתא, מ”מ סברא דידיה לא מדחיא, הסכמת הפוסקים. ו טור בשם הרמב”ם בפ”ה מה”מ וכן הכריע הרשב”א מלשון הברייתא (וה”ה ונ”י).

  • הקדמה לסעיף – הסעיף מציג דרך לבצע פעולה שאולי נראית כהלוואה בריבית, אך מבחינה הלכתית היא מותרת, כאשר נעשית בצורה הנכונה.
  • אמר ליה – המלווה משיב למבקש ההלוואה.
  • חטים במנה, כמו שהוא השער – במקום להלוות מנה (מאה פרוטות) במעות, אומר המלווה שאין לו כסף אך יש לו חיטים בשווי מנה. הלווה מקבל את החיטים כהלוואה, ומוכר אותם למלווה עצמו אבל במחיר נמוך יותר, למשל תשעים. מכירה זו מותרת שכן מותר למכור סחורה בכל מחיר שהמוכר והקונה מסכימים עליו. בפועל הלווה מקבל 90, אך הוא חייב להחזיר חיטים בשווי מנה, כפי שלקח.
  • ועדיין הם שוים מאה – אם לאחר מכן ירד מחיר החיטים והם שווים כעת 90, הרי זה היתר גמור. הוא מחזיר חיטים בשווי מנה כפי שלקח, ואין כאן ריבית.
  • מותר – כי אכן לווה חיטים בשווי מנה והחזיר חיטים בשווי מנה. העובדה שבאמצע מכר את החיטים בתשעים, אינה קשורה להלוואה, אלא עסקה נפרדת, וזה מותר.
  • אבל אסור לפרוע במעות – בשעת הפירעון אסור להחזיר לו מנה בכסף, כי אז נוצר מראית עין של ריבית: בפועל קיבל 90 ופרע מאה. אף שמשפטית אין כאן ריבית גמורה, כי לווה חיטים במנה והחזיר חיטים במנה, יש כאן נראות של ריבית ולכן נאסר.
  • שאמר ליה תחלה הלויני מנה – הבעיה נוצרת מפני שהלווה אמר בתחילה “הלוויני מנה”. אילו היה אומר “הלוויני חיטים”, לא הייתה כל נראות של ריבית: הוא היה לוקח חיטים, מוכר אותם כרצונו, ומחזיר חיטים – ללא חשש.
  • שאפילו אבק רבית אין כאן – למרות שהדבר אסור משום נראות ריבית, אם עברו ועשו, המלווה רשאי לדרוש חיטים בשווי מנה. אין כאן אפילו אבק ריבית רק איסור קל של “נראות כריבית”, ולכן הדין עמו וגובה את מלוא החוב.
  • ויש אומרים דהוי אבק רבית – יש אומרים שיש כאן לא רק נראות ריבית, אלא ממש אבק ריבית: בפועל הלווה קיבל 90 ופורע 100, לפי דעה זו המלווה אינו יכול לדרוש מהלווה יותר מ־90.
  • כשלא התנו מתחלה על כך – כל זה נאמר כאשר לא הייתה התנייה מראש. אבל אם הלווה אומר למלווה מראש: “אמור שאין לך כסף, תן לי חיטים, אמכור לך אותם בזול (בתשעים) ואחזיר לך מאה” הרי זו הערמה ברורה, ללוות 90 ולהחזיר 100. זהו איסור ריבית גמור.
  • אפילו פרע לו פירות (אסור) – מאחר שמלכתחילה הוסכם על תוספת תשלום, הרי זו ריבית גמורה, וגם פירעון בחיטים לא יועיל להתיר. אמנם דעת המחבר היא, שגם במקרה כזה אין ריבית דאורייתא, כי מבחינה משפטית ההלוואה הייתה של חיטים והפירעון בחיטים. האיסור הוא רק משום נראות ריבית.

[1] אף אם יש ללווה כסף לקנות בו את הסחורה, אין זה מועיל אם אין לו את הסחורה בפועל. אכן לדעת הט”ז , אם יש לו מעות לרכישת סחורה – מותר; אולם הש”ך, על פי הבית יוסף, פסק שאם אין לו סחורה בפועל, אסור אף אם יש לו כסף. שהרי הצהיר בשפה ברורה כי אין לו כסף לפרוע את החוב, וממילא המעות שיש לו מיועדות לצרכים אחרים, ואינן נחשבות כסחורה מוכנה.

[2] אף שלא נקבע מחיר רשמי בשוק (לא יצא השער), מותר למכור סחורה הקיימת בעין בכל מחיר שיסכימו ביניהם.

[3] בהמשך, בסימן קעה סעיף א, יתבאר שבמקרה בו נתן המלווה כסף עכשיו (“פוסק”) – אם יצא השער – הדבר מותר, כי יכול המוכר, בכסף שקיבל, לקנות את הסחורה מיד. אך כאן שמדובר במעות חוב ישן, אסור ללא סחורה בעין.

 

קיצורי הלכות – דין הפוסק חיטין לחייבו כשער של עכשיו (סימן קסג)

    1. לווה שאין בידו כסף לפרוע את חובו, רשאי להציע למלווה סחורה שיש לו בשווי החוב, אף שייתן לו את הסחורה או את שוֹוְיה במועד מאוחר יותר, לאחר שמחירה יעלה. [א]
    2. היתר זה נאמר רק כאשר הסחורה נמצאת ברשות הלווה. [א]
    3. הכלל הוא שאסור להצמיד חוב כספי למחירה של סחורה, אם המחיר עתיד לעלות, אלא אם כן הסחורה קיימת בעין תחת יד הלווה. במקרה זה נחשב הדבר כאילו המלווה כבר קנה את הסחורה והיא שלו. (ז)

 

 

הלכות ריבית

הקדמה להלכות ריבית

סימן קנ”ט – שמותר להלוות לעובד כוכבים ולמומר בריבית

סימן ק”ס – גודל איסור הרבית ועד היכן צריך ליזהר ממנו

סימן קס”א – דין אבק רבית ואיזו נקרא רבית דאורייתא

סימן קס”ב – שלא להלוות סאה בסאה

סימן קס”ג – דין הפוסק חיטין לחייבו כשער של עכשיו

סימן קס”ד – הממשכן שדה לא יחכירנו

סימן קס”ה – דין המלוה על המטבע והוסיפו עליו

סימן קס”ו – המלוה לחבירו לא יעשה מלאכה בעבדו ולא ידור בחצרו

סימן קס”ז – באיזה אופן מותר להלוות מעות בתנאי שיתעסק בו לריוח

סימן קסח-קסט – כמה דיני רבית הנעשות באמצעות העכו”ם

סימן ק”ע – שלא יוכל ישראל להיות ערב לישראל שלוה מן העכו”ם ברבית

סימן קע”א – דין עובד כוכבים שהלוה ברבית ונתגייר

סימן קע”ב – דין הממשכן בית או שדה על מנת שיאכל פירות

סימן קע”ג – הרבה פרטי דיני רבית

סימן קע”ד – דין המוכר לחבירו על מנת להחזיר

סימן קע”ה – דין הפוסק על הפירות כפי השער

סימן קע”ו – איזהו השכרה מותרת ואיזו אסורה

סימן קע”ז – שלא לקבל צאן ברזל מישראל, וכמה דיני משא ומתן האסורים משום רבית

נספח: איסור ריבת בזמננו

קיצור ההלכות המעשיות שבשו”ע וברמ”א – הלכות רבית – סימנים קנ”ט-קע”ז