0

שלא להלוות סאה בסאה - סימן קס"ב

שולחן ערוך כפשוטו יורה דעה

הלכות ריבית

הרב שאול דוד בוצ’קו

בסימן זה ה’ סעיפים

 

 

סימן זה דן באיסור דרבנן, והוא, האיסור להלוות סחורה (פירות) כנגד אותה כמות סחורה, מחשש שערכה יעלה עד זמן הפירעון ונמצא המלווה מקבל יותר משווי המעות שהלווה. אין בזה חשש תורה כלל, כי אין זו ריבית קצוצה (מוסכמת), וגם יתכן שהערך לא יעלה אלא ירד. אלא יש כאן נראות של ריבית. כי אנשים מתרגמים את שווי הסחורה לפי הערך שלהם. לכן אם יעלה בשעת הפירעון, זה ייראה כריבית. מאחר שזו חומרה התלויה בנראות ריבית, מצינו בו היתרים רבים במצבים מסוימים (יש לו סחורה, שער קבוע, ועוד), ולמעשה זה איסור נדיר.

הסעיף ראשון דן באיסור להלוות סאה בסאה (מידת נפח שווה של סחורה, הניתנת בהלוואה כנגד אותה כמות סחורה). הסעיפים שלאחריו (ב-ד) דנים במצבים שונים בהם בכל זאת מותר לבצע הלוואה כזו. הסעיף האחרון דן במקרה שבו בעת הפירעון מתעורר ויכוח בין המלווה ללווה: האם ההלוואה נעשתה באחד המצבים המותרים, או שמא נעשתה באופן האסור.

 

 

סעיף א

(א) א אסור ללוות סאה בסאה (ב), ב אפילו לא קצב לו זמן לפרעון (ג). וכן כל דבר (ד), ג חוץ ממטבע כסף ד היוצא (ה) אז בהוצאה (ו), דשמא יתייקרו ונמצא שנותן לו יותר ממה שהלוהו (ז), ה אם לא שיעשנו דמים (ח) שאם יתייקרו יתן לו אותם הדמים (ט). ואם לא עשהו דמים, ונתייקרו, נותן לו הדמים שהיו שוים בשעת הלוואה (י), ואם הוזלו נותן לו הסאה שהלוהו (יא). הגה: יש מי שכתב דבזמן הזה מטבע של זהב דינו ככסף וְלוֹוִין זהוב בזהוב (יב), וכן נוהגין להקל ואין למחות בידם, כי יש להם על מי שיסמוכו (פסקי מהרא”י סי’ נ”ד). יש מי שאומר דמותר ללוות ככר לחם בככר לחם, כמטבע של כסף, דמאחר דדבר מועט הוא לא קפדי בני אדם להדדי בזה (הטור והרבה פוסקים ועב”י), וכן נוהגין להקל (יג).

א משנה ב”מ דף עה, א. ב הרא”ש שם בפסקיו דלא שרי (פי’ במשנה) אלא היכא דיש לו, וכתב הב”י שכן משמע מעובדא דרב, דיזיף דינרי וכו’, שם דף מד, ב. ג שם דף מה, א כמימרא דרבי יוחנן שם, וכפי’ רש”י. ד הרי”ף והרא”ש שם. ה ברייתא שם דף עה, א וכאוקימתא דרב ששת.

 

  • הקדמה לסעיף – כדי להבין את הסימן, עלינו להכיר את ההבדל בין “מטבע” ל”פירות”. שני מושגים הם:

1) “טבעה” בלשון ההלכה היא ה”מטבע”, כלומר הכסף שאיתו קונים. חכמים רואים בו את ה”עוגן” הכלכלי שערכו אינו משתנה.

אין הכוונה שערכו הכלכלי אינו משתנה, אלא שהוא משמש אמת מידה לשערי הסחורות

לכן מותר ללוות 100 ש”ח ולהחזיר 100 ₪, גם אם בינתיים השתנה הערך של מטבע זו, וכח הקנייה שלה עלה, וכעת אפשר לקנות בה יותר סחורה. כי המטבע נחשבת לדבר היציב. ולא השתנה אלא הערך של הפירות.

2) “פירות” (דבר שאינו יציב): כל סחורה אחרת (חיטים, שמן, ואפילו שעונים). ערכם של הפירות משתנה תמיד, ביחס למטבע, ובזה גזרו חכמים איסור הלוואה, כי ה”פירא” (פירות) נחשבים כמוצר שערכו לא יציב, מול המטבע שערכו נחשב יציב.

כאשר אדם מלווה סאה (מידת נפח) של חיטים, ומסכם שיקבל חזרה סאה של חיטים, ישנו חשש שאם מחיר החיטים יעלה בשוק, הוא יקבל בסוף “ערך ממוני” גבוה יותר ממה שנתן. חכמים אסרו זאת משום שנראה כריבית (“אבק ריבית”).

  • אסור ללוות סאה בסאה – אסור להלוות סחורה (כגון שק חיטים) בהתניה שיחזיר לו את אותה כמות של סחורה.
  • אפילו לא קצב לו זמן לפרעון – הוסיף זאת, כי לדעת הרמב”ם לא אסרו זאת אלא אם קבע זמן לפירעון, כי רק אז נראה שרוצה שיחזירו לו כשהערך יעלה. אבל במקרה שלא נקבע זמן, מותר להלוות סאה כנגד סאה, כי זה לא נראה כריבית. אמנם המחבר פסק לא כמותו, ואוסר להלוות גם אם לא קבעו תאריך להחזרה, כי עצם העובדה שישנה אפשרות שהמחיר יעלה אוסרת את הדבר.
  • וכן כל דבר – האיסור אינו רק בחיטים, אלא בכל מוצר צריכה או חפץ שהמחיר שלו עשוי להשתנות (כגון מכשירי חשמל או רהיטים).
  • חוץ ממטבע כסף היוצא – דווקא מטבעות שמשתמשים בהם (כסף היוצא) מותר להלוות תמורת מטבע דומה, ולא מטבעות של אספנות.
  • בהוצאה – רק כסף (מטבע) נחשב “דבר יציב”, כפי שהסברנו בהקדמה לסעיף, לכן מותר להלוות שקלים תמורת שקלים.
  • שנותן לו יותר ממה שהלוהו – זהו טעם האיסור, החשש שהמלווה ירוויח מעליית המחיר. וזה איסור מדרבנן, כי רווח זה רק נראה כריבית.
  • אם לא שיעשנו דמים – הדרך המותרת להלוות סחורה היא לקבוע את שוויה הכספי בשעת ההלוואה (למשל: “אני מלווה לך שק חיטים ששווה עכשיו 100 ₪).
  • שאם יתייקרו יתן לו אותם הדמים – אם התנו כך, הלווה יחזיר 100 ₪, או שווה ערך של 100 ₪ בחיטים. ואם מחיר החיטים עלה בינתיים, יחזיר לו כמות פחותה ששוויה 100 ₪.
  • שהיו שוים בשעת הלוואה – אם לא עשו “שומת דמים” והחיטים התייקרו, אסור ללווה להחזיר שק חיטים, אלא יחזיר את הערך הכספי שהיה בשעת ההלוואה.
  • ואם הוזלו נותן לו הסאה שהלוהו – אם מחיר החיטים ירד, יכול להחזיר לו את הסאה, כיוון שאין כאן רווח למלווה. אבל לא יתן לו יותר, כי גם זה נראה כריבית.
  • וְלוֹוִין זהוב בזהוב – הרמ”א מתייחס למובא בגמרא, שרק מטבע ממתכת ה”כסף”, נחשב מטבע יציב. אך מטבע ממתכת הזהב, נחשב “פרי”, כיוון שלא משתמשים בו במסחר, וערכו תלוי בשווי הכסף שצריך לשלם תמורתו. לכן מציין הרמ”א שבזמנו גם מטבעות זהב שימשו למסחר, ולכן נחשבו לדבר יציב, והוא מוגדר “מטבע” ולא סחורה[1], ומותר להלוות זהוב בזהוב.
  • וכן נוהגין להקל – כאן מובא היתר מעשי מאד: להלן בסעיף ג יתבאר, שכאשר מחיר השוק של הסחורה ידוע, אין איסור של סאה בסאה. לכן בימינו שיש מחיר ידוע ללחם, אין שום איסור להלוות כיכר בכיכר.

היתר זה מעשי ורלוונטי גם למקרים בהם למרות שאנשים לא מקפידים, אין היתר “סאה בסאה”. כי אם מחיר הסחורה ידוע, מותר ללוות גם כמויות גדולות תמורת השבתם. לכן מותר לחברת קייטרינג ללוות לחמים מקולגה ולהחזיר אותה כמות, אף במקרים שהמחיר יעלה.

 

 

סעיף ב

(יד) ו אם יש לו מעט מאותו המין (טו), אפילו אין המפתח בידו (טז), לוה עליו כמה סאין לפרוע סאה בסאה (יז). ז ואם אין לו כלום מאותו המין (יח), יתן לו המלוה מעט מאותו המין או ילוהו לו, ואחר כך ילוה לו כמה סאין (יט) (ד”ע דלא כתלמידי רשב”א). הגה: היה ללוה מעט מאותו המין פקדון ביד אחר, הרי זה כאילו היה בידו (כ). אבל אם אחרים חייבים לו, לא מקרי יש לו (כא) (ב”י וכן משמע בגמרא דאיזהו נשך). וכן אם יש לו במקום אחר ואין למלוה דרך לשם (כב) (הגהות מרדכי). לוה שאמר שיש לו מעט מזה המין, יוכל המלוה להלוות לו ואינו צריך ראיה לדבריו (כג) (שם בשם ר”ת). הא דמותר (כד) להלוות לו כשיש לו מאותו המין, היינו סתם, אבל אם המלוה מתנה שאם יתייקרו חטים ישלם לו חטים ואם יוזלו יתן לו מעות דמי שוויין כשער של עכשיו, אסור דהוי קרוב לשכר ורחוק להפסד (כה) (ריב”ש סימן י”ט).

ו שם במשנה, וכדמפרש רבי יצחק שם, וכדתני רבי חייא לסיועיה. ז סמ”ק והרא”ש בתשובה כלל קמ סימן טז, ותשובת הרשב”א, וכן כתב הכל בו.

 

  • הקדמה לסעיף – בסעיף זה מובא היתר באיסור סאה בסאה. כבר התבאר, שאיסור סאה בסאה הוא איסור קל, שאסרוהו חכמים משום “נראות של ריבית”. לכן כאשר חל שינוי קטן במציאות (כגון, אם יש ללווה “נקודת אחיזה” בסחורה), אפשר להקל בו, כפי שנלמד בסעיף זה.
  • אם יש לו מעט מאותו המין – אם ללווה יש אפילו כמות קטנה של אותה סחורה בבית, מותר לו ללוות כמה שירצה מאותו המין. ההסבר: אנו רואים זאת כאילו המלווה “החליף” אתו את הסחורה שיש לו, והסחורה של המלווה היא זו שהתייקרה אצלו (כלומר, נחשב כאילו ההלוואה אינה יוצרת רווח מחמת יוקר, משום שהלווה יכול היה לפרוע מיד).
  • אפילו אין המפתח בידו – כלומר, גם אם כרגע הסחורה הזו של הלווה נעולה כרגע, והגישה אליה חסומה בפניו, עם כל זה, זה נחשב שיש לו אותה.
  • לפרוע סאה בסאה – על בסיס כמות קטנה שיש לו, הוא יכול ללוות כמות גדולה.
  • אין לו כלום מאותו המין – ואז אין אפשרות לומר שהמוצר שלווה בא כתחליף למה שבידו, והאיסור חוזר למקומו.
  • ואחר כך ילוה לו כמה סאין – הפתרון הוא: המלווה נותן ללווה מעט חיטים במתנה (סאה), ואז ללווה כבר “יש לו”, ויוכל ללוות עליהם כמה סאים שירצה.
  • הרי זה כאילו היה בידו – כי מה שהפקיד אצל אחר, הרי זה שלו.
  • לא מקרי יש לו – חוב אינו נחשב כ”יש לו”, כי חוב שאדם חייב לו הוא זכות ממונית, ולא בעלות על סחורה ממשית, על כן אין יכול ללוות עליו.
  • ואין למלוה דרך לשם – זהו צמצום ההיתר: אם הסחורה שיש לו קיימת במקום רחוק מאד, כגון במדינה אחרת, אין זה נחשב כאילו “יש לו” אפשרות להחליף סחורה זו עם סחורת המלווה.
  • ואינו צריך ראיה לדבריו – אמירתו מספיקה, ואין צריך ראיה לאמת את דבריו.
  • הא דמותר – נקדים ונסביר את המושג “קרוב לשכר ורחוק להפסד”: אדם לוֹוה כסף, ועושה כעין שותפות עם המלווה. כך הוא אומר לו: אם ארוויח, נחלק את הרווחים. אם לא ארוויח, או אפסיד, אחזיר את כספך במלואו, ולא אנכה חלק מן ההפסד. אין זו ריבית מן התורה, כי יש כאן סוג של שותפות, שמהותה: חלוקת הרווחים בין הלווה למלווה. אבל חכמים אסרו זאת, כי אין כאן שותפות שוויונית: רק כשמחלקים הן את הרווחים והן את ההפסדים, זו שותפות אמיתית. אבל כאן המלווה יכול רק להרוויח ולא יכול להפסיד, כי וודאי יקבל את הקרן, ואולי גם יהיו רווחים, על כן זו ריבית מדרבנן. וזה איסור חמור מריבית של “סאה בסאה”, שיש בה רק נראות.
  • דהוי קרוב לשכר ורחוק להפסד – כל ההיתרים מבוססים על העובדה שאיסור “סאה בסאה” הוא חומרא, על כן אפשר להקל בו, אם יבוצעו שינויים קלים. אבל הסכם “קרוב לשכר ורחוק להפסד”, הוא איסור חמור יותר מסתם “סאה בסאה”, כי נוטה יותר לריבית, על כן היתר “יש לו” לא מועיל להתיר הלוואה כזו.

 

 

סעיף ג

ח היה לאותו מין שער בשוק (כו), קבוע (כז) וידוע ט לשניהם (כח), מותר ללוות סאה בסאה (כט). הגה: ועיין לקמן סימן קע”ה איזה מקרי שער קבוע (ל). והא דיכול ללוות על שער שבשוק, היינו דהלוה יכול לפרוע לו אימת שירצה (לא), אבל אם התנה שלא יקבל פרעון עד שעת היוקר, אסור (לב) (הרא”ש בתשובתו וסמ”ק וכל בו).

ח מסקנת הגמ’ שם דף עב, ב וכפי’ השני שברש”י. וכן פי’ הרי”ף והרא”ש שם, והרמב”ם בפ”י מה”מ. ט כדעת הרמב”ם שם.

 

  • היה לאותו מין שער בשוק – כלומר, מחיר ידוע למוצר.
  • קבוע – יציב, שאינו משתנה מידי יום, או תקופה קצרה. כי מדובר בסחורה רגילה, המצויה בשוק.
  • וידוע לשניהם – שיש מחיר קבוע.
  • מותר ללוות סאה בסאה – ההיגיון הוא שהלווה יכול היה לקנות את הסחורה בכל רגע בשוק במחיר הקבוע, ולכן זה נחשב כאילו הסחורה כבר מצויה אצלו.
  • לקמן סימן קע”ה איזה מקרי שער קבוע – שם יבוארו בעזרת השם פרטי הגדרת “שער קבוע”. אמנם בימינו, יש מחיר קבוע בשוק, בדרך כלל, לרוב המוצרים. על כן בדרך כלל, מותר להלוות סאה בסאה.
  • יכול לפרוע לו אימת שירצה – ההיתר של “שער קבוע” קיים רק אם לא קבעו זמן לפירעון.
  • אסור – כי אז כוונת המלווה ברורה: הוא חפץ להרוויח את התייקרות ערך הסחורה. זה נראה כריבית גמורה, לכן גזרו חכמים.

 

 

סעיף ד

(לג) י מלוה אדם את אריסיו (פי’ אריס הנוטע או זורע שדה חבירו ויש לו חציו או שליש בפירות) סאה בסאה לזרע, בין קודם שירד האריס לשדה בין אַחַר שירד (לד). במה דברים אמורים, במקום שנהגו שיתן האריס הזרע (לה), יא אבל במקום שדרך בעל הקרקע ליתן הזרע (לו), אם כבר ירד האריס לשדה (לז), אסור.

י משנה שם דף עד, ב וכדאסברא רב אידי לרבא שם. יא ברייתא שם וכדאסברא רב אידי לרבא שם.

 

  • הקדמה לסעיף – אריס הוא פועל חקלאי העובד בשדה של בעל הקרקע, ובתמורה לעבודתו הוא מקבל אחוז קבוע מן היבול (חצי, שליש וכדומה). לגבי מי מספק את הזרעים לזריעה, קיימים שני מנהגים שונים: יש מקומות שבהם האריס הוא זה שמביא את הזרעים, ובמקומות אחרים בעל השדה הוא שמספק אותם.
  • בין אַחַר שירד – במקרה זה הוסכם מראש שהאריס יביא את הזרעים. כל עוד האריס לא הביא אותם בפועל, ההתקשרות ביניהם עדיין אינה מחייבת, ובעל השדה רשאי לומר לו: “מאחר שלא הבאת את הזרעים כפי שסוכם, אני מבטל את ההתקשרות ומביא אריס אחר”. לכן אם בעל השדה מלווה לאריס חיטים לזריעה, אין זה נחשב הלוואה רגילה, אלא חלק מהסיכום ביניהם: האריס יחזיר לבעל השדה הן את חלקו המוסכם ביבול והן את כמות הזרעים שקיבל. ממילא אין כאן חשש “סאה בסאה”, כי אין זו הלוואה, אלא תנאי בחוזה העבודה.
  • במקום שנהגו שיתן האריס הזרע – במקום זה, המנהג הוא שהאריס מביא את הזרעים. כל עוד לא מסר אותם, ההסכם עדיין לא נכנס לתוקף. לכן עדיין ניתן לשנות את תנאי ההתקשרות, ובכלל זה: מה ייתן האריס לבעל השדה.
  • שדרך בעל הקרקע ליתן הזרע – אף שבמקום זה המנהג הוא שבעל השדה מספק את הזרעים, אם שני הצדדים סיכמו ביניהם לשנות ממנהג המדינה, מותר. ולכן אם סיכמו שהאריס יביא את הזרעים, ההסכמה תקפה.
  • אם כבר ירד האריס לשדה – כאשר המנהג הוא שבעל השדה נותן זרעים, יש בכך שני מרכיבים: א] מרגע שהאריס התחיל לעבוד, בעל השדה אינו רשאי לחזור בו ולפטרו מעבודתו כדי לקחת אריס אחר; ב] בעל השדה הוא זה שמספק את הזרעים.

כאשר האריס מסכים להביא את הזרעים בעצמו, הוא משנה בכך רק את המרכיב השני – מי מספק את הזרעים – אך לא את הראשון. בעל השדה עדיין לא יכול לחזור בו. לכן, מרגע שהאריס כבר התחיל לעבוד, בעל השדה אינו יכול לבטל את ההתקשרות.

ממילא, אם בשלב זה בעל השדה מלווה לו חיטים לזריעה, זו נחשבת הלוואה רגילה לכל דבר, ולא חלק מהסכם העבודה. לכן אסור להלוות לו “סאה בסאה”, משום שאם הזרעים יתייקרו, האריס יחזיר יותר ממה שקיבל, וזו נראות של ריבית.  

 

 

סעיף ה

(לח) יב הלוה לו סאתים חטים ועשה לו שטר עליהם (לט), אם לא יברר המלוה שיצא השער בשעת הלואה (מ), או שהיה ללוה מעט מאותו המין (מא), ישבע הלוה שלא יצא השער ושלא היה לו כלום מאותו המין, ולא יפרע אלא דמים שהיו שוים בשעת הלואה (מב) (ואין המלוה יכול לומר הקניתי לו מעט משלי ע”י אחר, דלא מהני בלא דעת הלוה (מג)). יג ואם יתחייב לו חטים (מד), וההלואה היתה במקום אחד והתביעה במקום אחר, והחטים יקרים יותר במקום התביעה, לא ישלם לו אלא כְּשָׁוְויָן במקום ההלואה (מה). הגה: לא התירו ללוות (מו) כשיש לו אלא סאה חטים בסאה חטים, אבל סאה חטין בסאה דוחן (מז) אסור, אעפ”י שהן בשער אחד (מח) ויש לו דוחן (מט) (טור בשם הראב”ד ובה”ת).

יב טור בשם תשובת אביו הרא”ש, כלל כח סימן טו. יג שם.

 

  • הקדמה לסעיף – האיסור של “סאה בסאה” נועד להגן על הלווה. אם המחירים יעלו, הוא ייאלץ להחזיר יותר ממה שקיבל בפועל. לעומת זאת, ההיתר להלוות סאה בסאה – כאשר מתקיימים תנאים מסוימים – הוא לטובת המלווה.

סעיף זה דן במקרה שבו המלווה והלווה חלוקים האם התנאים להיתר אכן התקיימו, ולכן האם מותר לדרוש החזרת סאה שלמה או רק את ערכה.

  • ועשה לו שטר עליהם – אם אין שטר, הלווה נאמן, משום שהוא מוחזק בכסף. כאן מלמד המחבר שגם כאשר יש שטר בידי המלווה, עדיין אין הוא יכול לגבות סאה שלמה אלא אם יוכיח שההלוואה הייתה מותרת (כלומר, שהתנאים התקיימו). ללא הוכחה, הוא גובה רק את ערך החיטים בשעת ההלוואה.
  • שיצא השער בשעת הלואה – אם נקבע מחיר רשמי (יצא השער) בשעת ההלוואה, מותר להלוות סאה בסאה.
  • שהיה ללוה מעט מאותו המין – גם מקרה זה מתיר הלוואה סאה בסאה.
  • דמים שהיו שוים בשעת הלואה – מאחר שהלווה מוחזק בכסף, ואין למלווה ראיה שהתנאים להיתר התקיימו, אין להוציא ממנו יותר מערך החיטים כפי שהיה בשעת ההלוואה.
  • דלא מהני בלא דעת הלוה – המלווה אינו יכול לטעון שהקנה ללווה מעט חיטים באמצעות אחר, כדי ליצור “יש לו” ולהתיר את ההלוואה. כי אין קניין ללא דעת הלווה[2].
  • ואם יתחייב לו חטים – כאשר הלווה התחייב להחזיר חיטים בכמות שקיבל (בשעת ההלוואה), הדבר אפשרי רק אם יצא השער בשעת ההלוואה או שהיה לו מעט מאותו המין, כלומר, שההלוואה הייתה מותרת מלכתחילה.
  • אלא כְּשָׁוְויָן במקום ההלוואה – אם ההלוואה נעשתה במקום אחד והתביעה במקום אחר, והחיטים יקרים יותר במקום התביעה, הלווה משלם לפי ערכם במקום ההלוואה, כי שם נוצרה ההתחייבות.
  • לא התירו ללוות – סאה בסאה.
  • סאה חטין בסאה דוחן – כלומר, ללווה אין חיטים כלל, אלא רק דוחן.
  • אעפ”י שהן בשער אחד – מחירם הרשמי בשעת ההלוואה שווה.
  • ויש לו דוחן – העובדה שיש ללווה דוחן, אינה נחשבת כאילו יש לו חיטים. לכן אין המלווה רשאי להלוות לו סאה בסאה (אף אם הדוחן והחיטים היו באותו שער).

 

[1] ויש מבארים בדעת הרמ”א, שלכן התיר להלוות זהוב כנגד זהוב, כי בזמנו, כמעט לכולם היה זהב בבית. ולפי זה, דין הזהב כדין “יש לו”, שיתבאר להלן בסעיף הבא.

[2] ואין לומר “זכין לאדם שלא בפניו”, כי אין זו זכות. שהרי אם יש לו חיטים, ההלוואה הופכת ל”סאה בסאה”, דבר שאינו לטובתו.

 

קיצורי הלכות – שלא להלוות סאה בסאה (סימן קסב)

  1. אסור להלוות סחורה בדרישה שהלווה יחזיר אותה סחורה, אם מחירה עלול לעלות. אולם למעשה איסור זה מוגבל, כמבואר בסעיף הבא. [א]
  2. אם בשעת ההלוואה היה לסחורה מחיר ידוע, או שהייתה בידי הלווה כמות כלשהי מאותה סחורה, מותר להלוותה ולקבל תמורתה סחורה דומה גם אם מחירה עלה. [ב-ג] לכן, למעשה, כמעט שאין מצוי איסור של סאה בסאה.

הלכות ריבית

הקדמה להלכות ריבית

סימן קנ”ט – שמותר להלוות לעובד כוכבים ולמומר בריבית

סימן ק”ס – גודל איסור הרבית ועד היכן צריך ליזהר ממנו

סימן קס”א – דין אבק רבית ואיזו נקרא רבית דאורייתא

סימן קס”ב – שלא להלוות סאה בסאה

סימן קס”ג – דין הפוסק חיטין לחייבו כשער של עכשיו

סימן קס”ד – הממשכן שדה לא יחכירנו

סימן קס”ה – דין המלוה על המטבע והוסיפו עליו

סימן קס”ו – המלוה לחבירו לא יעשה מלאכה בעבדו ולא ידור בחצרו

סימן קס”ז – באיזה אופן מותר להלוות מעות בתנאי שיתעסק בו לריוח

סימן קסח-קסט – כמה דיני רבית הנעשות באמצעות העכו”ם

סימן ק”ע – שלא יוכל ישראל להיות ערב לישראל שלוה מן העכו”ם ברבית

סימן קע”א – דין עובד כוכבים שהלוה ברבית ונתגייר

סימן קע”ב – דין הממשכן בית או שדה על מנת שיאכל פירות

סימן קע”ג – הרבה פרטי דיני רבית

סימן קע”ד – דין המוכר לחבירו על מנת להחזיר

סימן קע”ה – דין הפוסק על הפירות כפי השער

סימן קע”ו – איזהו השכרה מותרת ואיזו אסורה

סימן קע”ז – שלא לקבל צאן ברזל מישראל, וכמה דיני משא ומתן האסורים משום רבית

נספח: איסור ריבת בזמננו

קיצור ההלכות המעשיות שבשו”ע וברמ”א – הלכות רבית – סימנים קנ”ט-קע”ז