0

המלוה לחבירו לא יעשה מלאכה בעבדו ולא ידור בחצרו - סימן קס"ו

שולחן ערוך כפשוטו יורה דעה

הלכות ריבית

הרב שאול דוד בוצ’קו

בסימן זה ג’ סעיפים

 

 

סימן זה דן בהרחבת איסור ריבית, ומבאר שלא רק תוספת כספית נחשבת ריבית, אלא גם הטבות, שירותים או שימושים שהלווה מעניק למלווה בעקבות ההלוואה. העיקרון הוא: כל הנאה שיש לה שווי כספי, ואם הותנתה במפורש בעת ההלוואה, דינה “ריבית מן התורה”. מעבר לכך ישנם מצבים שבהם האיסור הוא מדרבנן בלבד, ואף מקרים שבהם אין כל איסור מלבד מראית עין של ריבית, ואף על פי כן אסרו חכמים כדי להרחיק את האדם מן העבירה.

סימן זה מבהיר מתי המלווה חייב להחזיר את שווי ההנאה, מתי החיוב הוא על פי בית דין, ומתי רק לצאת ידי שמים, וכן מתי מותר ללווה שלא לקיים את התחייבותו.

 

 

סעיף א

המלוה את חבירו א לא יעשה מלאכה בעבדו (א), אפילו הוא בטל (ב), ב ולא ידור בחצירו חנם (ג), ולא ישכור ממנו בפחות (ד), ג אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא (פירוש שאינה עומדת להשתכר) (ה) וגברא דלא עביד למיגר (ו). ד ואם דר בו כבר (ז), כיון דחצר לא קיימא לאגרא אין צריך לתת לו אפילו לצאת ידי שמים (ח), ואפילו אם הוא גברא דעביד למיגר (ט). ה ולהרמב”ם, אפילו אם הוא גברא דלא עביד למיגר (י), הוי אבק רבית (יא) וצריך להחזיר אם בא לצאת ידי שמים (יב).  (ובחצר דקיימא לאגרא, הוי אבק רבית (יג) (לכולי עלמא) (טור). ועיין עוד בחושן המשפט ריש סימן ע”ב (יד)).

א כרבא בריה דרב יוסף בר חמא וכו’ ב”מ דף סה, א. ב משנה שם דף סד, ב. ג מימרא דרב יוסף בר מניומי א”ר נחמן שם וכלישנא קמא. ד טור בשם הרמב”ן והרא”ש שם בפסקיו ושפי’ כן דברי הרי”ף, וכן דעת תלמידי הרשב”א והגמי”י בפ”ו מה”מ בשם הרמב”ן והרשב”א. ה שם בפ”ו וכ”כ הגהות שם בשם סמ”ג וא”א ודברי הרי”ף כפשטן מוכחי כדברי הרמב”ן.

 

  • לא יעשה מלאכה בעבדו – של הלווה.
  • אפילו הוא בטל – כלומר, גם אם העבד אינו פעיל (בטל), ואין הפסד ללווה סוף סוף המלווה “מרוויח” מעבודת הפועל ואסור, כי מדובר בהטבה שהלווה נותן מפאת ההלוואה.
  • ולא ידור בחצירו חנם – מגורים בחינם בחצר הלווה וודאי ניתנים מחמת ההלוואה, ונחשבים ריבית דרבנן, כאשר החצר אינה עומדת להשכרה.
  • ולא ישכור ממנו בפחות – גם תשלום נמוך מהמקובל נחשב ריבית דרבנן, שכן מדובר בבית שאינו עומד להשכרה, כמו שהסביר השולחן ערוך, וההטבה ניתנת מפאת ההלוואה.
  • שאינה עומדת להשתכר – כלומר, הלווה אינו משכיר את החצר לאחרים, ואינו מרוויח ממנה כלל.
  • וגברא דלא עביד למיגר – כלומר, הלווה אינו משתמש בחצר להשכרה, והמלווה אינו רגיל לשכור דירות כלל. לכאורה אין כאן רווח ללווה או הנאה למלווה, וברור שאין כאן ריבית מן התורה. אף על פי כן זה אסור מדרבנן, משום מראית עין של ריבית, בגלל שהדבר סוכם בעת ההלוואה.

אם לא היה כל סיכום בעת ההלוואה, והם ידידים המשאילים זה לזה חפצים, או מארחים זה את זה מעת לעת, אין לאסור מחמת ההלוואה, כל עוד אין זה דבר שידוע לכל[1].

  • ואם דר בו כבר – המלווה כבר גר אצל הלווה לאחר ההלוואה, שלא כדין. השאלה היא: האם עליו לשלם שכירות?
  • אפילו לצאת ידי שמים – כאן לא נקבע “תנאי” בעת ההלוואה, ולכן אין אפילו מראית ריבית, ואינו חייב לשלם אפילו לצאת ידי שמים. דווקא כאשר נקבע התנאי בשעת ההלוואה, גם חצר שאינה עומדת להשכרה נחשבת כהנאה אסורה, מחמת מראית של ריבית.
  • ואפילו אם הוא גברא דעביד למיגר – כלומר, אפילו אם המלווה הוא אדם שרגיל לשכור דירות, כאן, מאחר שהלווה לא היה משכיר את החצר לאדם אחר, אין כאן תשלום נוסף מצד הלווה, ולכן אינו חייב לשלם ללווה כלל, אפילו לצאת ידי שמים. האיסור כאן הוא איסור קל משום נראות.
  • גברא דלא עביד למיגר – גם כאשר הלווה אינו משכיר חצר זו, וגם למלווה יש מקום אחר לגור בו.
  • הוי אבק רבית – הרמב”ם סובר שכל הנאה שהמלווה לא היה מעז לקחת אלמלא ההלוואה, אסורה מדרבנן, ולא רק משום מראית עין, אלא משום אבק ריבית ממש. לכן חייב לשלם כדי לצאת ידי שמים, אך בית הדין אינו יכול לכופו לשלם.
  • אם בא לצאת ידי שמים – החיוב לצאת ידי שמים הוא לשלם כפי המקובל אצל אנשים המשכירים חצרותיהם.
  • הוי אבק רבית – בחצר העומדת להשכרה, גם לשיטה הראשונה יש כאן אבק ריבית, כי המגורים שווים כסף. אין זו ריבית מן התורה, מאחר ולא סוכמה בשעת ההלוואה. ואף שריבית אינה נגבית בדיינים, חייב המלווה לשלם ככל אדם שגר בחצר חברו העומדת להשכרה ללא רשות.
  • ועיין עוד בחושן המשפט ריש סימן ע”ב – שם מבואר, שהמלווה הלוקח משכון כערבות על ההלוואה, אסור לו להשתמש במשכון, משום שזה נחשב ריבית דרבנן, כפי שלמדנו כאן.

 

 

סעיף ב

אמר ליה: הלוני ודור בחצירי, אי קיימא לאגרא הוי רבית קצוצה (טו), ו ואי לא קיימא לאגרא הוי אבק רבית (טז). הגה: ודוקא בסתם (יז), אבל אם אמר לו: דור בחצרי בשכר הלואה, אפילו לא קיימא לאגרא הוי כרבית קצוצה, דמאחר שאמר לו: בשכר מעותיך, הוה ליה כאלו השכירו לו עכשיו (יח) (ב”י בשם תלמידי הרשב”א). ואם הלוהו ואחר זמן תבע חובו ואמר לו הלוה: דור בחצרי, ז יש אומרים שאינו אלא אבק רבית (יט) ח ויש אומרים שהוא רבית קצוצה (כ), והוא שיאמר לו כן בשעה שמרויח לו זמן (כא). הגה: והוא הדין בכל רבית שבא לאדם דלא קצץ מתחלה, יש מחלוקת זו אם הוא אבק רבית או קצוצה (כב).

ו טור בשם הרמב”ן וכמו שציינתי לעיל. ז שם בשם הרמב”ם בשם רבותיו שם בפ”ו ודקדקו כן מדכתיב לא תתן לו בנשך שתלאו בשעת נתינה. ח שם בשם רש”י בדף ס”ד ונ”י וכ”כ ה”ה בשם הרמב”ן והרשב”א וכ”כ הראב”ד שם בהשגה וסיים וקדושין יוכיחו.

 

  • הוי רבית קצוצה – כאשר הבית עומד להשכרה (או החצר), כעין מלון או דירה להשכרה, יש כאן שווי כספי ברור. ומאחר והתנו בשעת ההלוואה שהמלווה יגור בו בחינם, הרי זו ריבית מן התורה.
  • הוי אבק רבית – כאשר החצר אינה עומדת להשכרה, אין לה שווי כספי מוגדר, ולכן אין זו ריבית מן התורה. אך מדרבנן אסור, מפני שהנאת המגורים ניתנת למלווה בזכות ההלוואה.
  • ודוקא בסתם – כלומר, לא נאמר במפורש שהשימוש ניתן בתמורה להלוואה.
  • כאלו השכירו לו עכשיו – אף שחצר זו אינה עומדת להשכרה, אין איסור להשכירה, מה גם שחצרות דומות אכן מושכרות. לכן, עצם האמירה “בשכר מעותיך”, הופכת את המגורים לתמורה מוגדרת, כי ניתן להם ערך ממשי, ולכן זו ריבית קצוצה שאיסורה מדאורייתא[2].
  • שאינו אלא אבק רבית – כאשר לא התנו זאת בשעת ההלוואה, אין זו ריבית דאורייתא, אך יש כאן ריבית דרבנן.
  • שהוא רבית קצוצה – הארכת הזמן נחשבת כהלוואה חדשה, ולכן התנאי החדש בשעת הארכת הזמן, דינו כריבית קצוצה. ונראה שדעת המחבר להחמיר בזה.
  • בשעה שמרויח לו זמן – ואם לאחר שהוסכם על הארכת הזמן אמר הלווה: “דור בחצרי”, לכל הדעות אין כאן אלא איסור דרבנן, מפני שלא התנה את ההלוואה עצמה במגורים.
  • אם הוא אבק רבית או קצוצה – לדעת הרמב”ם, כל ריבית שלא הותנתה ממש בשעת נתינת ההלוואה, נחשבת ריבית דרבנן, שהרי בתורה נאמר “אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ”, דהיינו בשעת נתינה. ולדעת רש”י וראשונים נוספים, הארכת הזמן נחשבת כהלוואה חדשה, ולכן יש בזה איסור תורה.

 

 

סעיף ג

היכא דהוי אבק רבית (כג), ט יש אומרים שאפילו אם לא פרעו עדיין ותובע הלוה שינכה לו מחובו שיעור השכירות לא מנכינן ליה. י ויש אומרים דמנכינן ליה (כד). הגה: והסברא אחרונה היא עיקר (כה) (היא סברת הרא”ש והטור ור’ אפרים ורשב”א). (*) מי שקבל מעות בהלואה מאחד (כו), וגם לומד עם בנו, והתנה עמו שיתן לו משום זה ההוצאה (כז), אף על גב דהוא נותן לו ההוצאה בלא הלואה משום שלמד עם בנו (כח), אפי’ הכי אסור, דהוי ליה כְּהַלְוֵינִי ודור בחצרי (כט), דאסור אפילו לא קיימא לאגרא (במרדכי פרק איזהו נשך בשם תשובת מהר”ם ומהרי”ק שורש קי”ט), והוא הדין בכל כיוצא בזה. מיהו אם נותן המעות בדרך מתנה (ל), ואם ירצה הלוה יוכל לעכבם לעצמו ולא ישלם לו (לא), מותר אף על גב דמשלם לו אחר כך (לב). מי שאינו צריך ללות מעות רק לטובת המלוה (לג) אומר לו בנה לך חורבה זו וכל מה שתוציא על זה עלי לשלם לך (לד) וכל זמן שאיני משלם לך דור בה בחנם, מותר הואיל ואין כאן הלואה (לה), רק עשה לטובת המלוה (לו) (ב”י בשם בעל התרומות).

ט שם בשם הרי”ף ושכן הסכים הרא”ש שם. י שם בשם רבי’ אפרים והרז”ה, וכ”כ הראב”ד שם בפ”ו בהשגות. (*) דין זה כתבו הרב ב”י בסימן קעז סעיף ג.

  • היכא דהוי אבק רבית – כגון, חצר שאינה עומדת להשכרה.
  • דמנכינן ליה – באיסור ריבית דרבנן עולה השאלה: האם הלווה חייב לקיים את התחייבותו, ואחר כך, האם צריך המלווה להחזיר תוספת שקיבל, כדי לצאת ידי שמים, זו הדעה הראשונה. והדעה השנייה: הלווה אינו חייב לקיים תנאי אסור, שהרי מן הדין אסור למלווה לקבל תוספת זו. ואף שהיא רק מדרבנן, אין המלווה זכאי לה, ולכן מותר ללווה לנכות את דמי השכירות.
  • והסברא אחרונה היא עיקר – ונראה שכך היא גם דעת המחבר, על פי הכלל, שכאשר יש שתי דעות בשולחן ערוך, ושתיהן מובאות בלשון “יש אומרים”, הלכה כדעה שנייה.
  • שקבל מעות בהלואה מאחד – והאחד הזה יודע ללמד.
  • שיתן לו משום זה ההוצאה – כלומר, האב הלווה, משלם למלווה עבור לימוד בנו.
  • משום שלמד עם בנו – גם אם המורה לא היה מלווה כסף לאב, נדרש האב לשלם על הלימוד.
  • דהוי ליה כְּהַלְוֵינִי ודור בחצרי – אף על פי כן אסור להתנות זאת בשעת ההלוואה, כפי שהתבאר בסעיף א: המלווה אינו יכול להתנות שיגור בחצרו, אפילו שאינה עומדת להשכרה, מפני שזה נראה כריבית. כך גם לגבי מורה המלמד את הבן וכדומה, אין כאן ריבית ממש, שהרי משלם על שירות אמיתי. אלא זהו איסור דרבנן משום “נראות ריבית”, שנראה כאילו משלם על הלימוד כדי שיסכים להלוות לו.
  • נותן המעות בדרך מתנה – במקרה זה, המורה נותן כסף כמתנה. ומן הדין, אין האב חייב להחזיר את הכסף כלל.
  • יוכל לעכבם לעצמו ולא ישלם לו – כי אין ביניהם התחייבות מפורשת להחזיר את הכסף.
  • אף על גב דמשלם לו אחר כך – כי ריבית מן התורה נאסרה רק כאשר הותנתה בשעת ההלוואה. גם במקרים שלא התנו מראש, אך מוסיפים יותר מההלוואה, אסור מדרבנן. וכיוון שהעסקת מורה זה (נותן הכסף) אף אם הייתה הלוואה, אינה ריבית אלא רק נראות של ריבית (ריבית ממש אין כאן, שהרי משלם על שירות שקיבל). על כן הצטרפו כאן שני צדדי קולא, ואין לאסור.
  • ללות מעות רק לטובת המלוה – כגון שמבקש מה”לווה” עבודה, ואינו משלם לו את שכרו מיד, הרי זה דומה להלוואה. אך אינו עושה זאת לצורך עצמו, כי אין לו שום צורך בכסף.
  • עלי לשלם לך – כלומר, אתה בונה בשבילי, ועלי לשלם לך, אשלם כשאֶתָּבַע (הכוונה לתשלום עבור עבודה שנעשתה, לא כהלוואה).
  • הואיל ואין כאן הלואה – מאחר שבעל החורבה לא העביר כסף לעובד, הריבית כאן היא רק מדרבנן.
  • רק עשה לטובת המלוה – למרות שבסוף יקבל כסף על עבודתו, ואף שהמלווה ישתמש בבניין זה, מאחר שכל האיסור כאן קל (לא בוצעה העברת כסף, ולבעל החורבה אין צורך בכסף) מותר.

 

[1] ועיין סימן קס סעיף ז, וש”ך  כאן ס”ק א.

[2] ומדברי הבית יוסף נראה שזו גם דעת הרמב”ם.

 

קיצורי הלכות – המלוה לחבירו לא יעשה מלאכה בעבדו ולא ידור בחצרו (סימן קסו)

  1. אסור להתנות הלוואה בטובת הנאה שיקבל המלווה, כגון שהמלווה יתגורר בחצרו של הלווה. אם מדובר בשדה העומד להשכרה, הרי זו ריבית מן התורה. ואם השדה אינו עומד להשכרה, הדבר אסור מדרבנן. [א]

הלכות ריבית

הקדמה להלכות ריבית

סימן קנ”ט – שמותר להלוות לעובד כוכבים ולמומר בריבית

סימן ק”ס – גודל איסור הרבית ועד היכן צריך ליזהר ממנו

סימן קס”א – דין אבק רבית ואיזו נקרא רבית דאורייתא

סימן קס”ב – שלא להלוות סאה בסאה

סימן קס”ג – דין הפוסק חיטין לחייבו כשער של עכשיו

סימן קס”ד – הממשכן שדה לא יחכירנו

סימן קס”ה – דין המלוה על המטבע והוסיפו עליו

סימן קס”ו – המלוה לחבירו לא יעשה מלאכה בעבדו ולא ידור בחצרו

סימן קס”ז – באיזה אופן מותר להלוות מעות בתנאי שיתעסק בו לריוח

סימן קסח-קסט – כמה דיני רבית הנעשות באמצעות העכו”ם

סימן ק”ע – שלא יוכל ישראל להיות ערב לישראל שלוה מן העכו”ם ברבית

סימן קע”א – דין עובד כוכבים שהלוה ברבית ונתגייר

סימן קע”ב – דין הממשכן בית או שדה על מנת שיאכל פירות

סימן קע”ג – הרבה פרטי דיני רבית

סימן קע”ד – דין המוכר לחבירו על מנת להחזיר

סימן קע”ה – דין הפוסק על הפירות כפי השער

סימן קע”ו – איזהו השכרה מותרת ואיזו אסורה

סימן קע”ז – שלא לקבל צאן ברזל מישראל, וכמה דיני משא ומתן האסורים משום רבית

נספח: איסור ריבת בזמננו

קיצור ההלכות המעשיות שבשו”ע וברמ”א – הלכות רבית – סימנים קנ”ט-קע”ז